בתוד"ה 'וכל' (ב"ב לד, א) מבואר, שדינו של רבי אבא - ש"מתוך שאינו יכול לישבע משלם" -, הוא בין אם אין יכול הנתבע לישבע, ובין אם אין התובע יכול לישבע ג"כ, - דבשניהם משלם הנתבע.

וצ"ב מהו השייכות בין שני דינים אלה, דהרי הא ד"אם אין הנתבע יכול לישבע משלם" - בפשטות הפי' הוא דבעצם יש חיוב ממון, ורק דיכול לפטור א"ע ע"י שבועה, (או כל' הרשב"א: שמשלם השבועה), וממילא מובן דאם אינו יכול לישבע צריך לשלם; אבל בנשבע ונוטל, הרי אדרבה, הא כיון דאינו יכול ליטול אלא ע"י שבועה - יש מקום לומר דאם אינו יכול לישבע אינו יכול ליטול, דחיוב שבועה עדיין נשאר. וכן מבואר בתוד"ה 'מתוך' (שבועות מז, א): "ור"נ דסבירא לי' כר"א כו', וכ"ש נמי דהוי לן למימר כשהתובע מחוייב שבועה - דמפסיד"; ובמהרש"א שם כתב דסברת התוס' בב"ב היא סברא גרועה. והאמת דהתוס' בב"ב ג"כ מסתפק בסברא זו, אבל מוכיח שאין לפרש באופן כזה כמבואר בסוף התוס'.

וביארו באחרונים דהשייכות בין הא ד"מתוך שאין יכול הנתבע לישבע משלם" ו"מתוך שאין יכול התובע לישבע משלם הנתבע" - הוא בגדר חיוב שבועה: האם השבועה הוא יסוד החיוב, או שהוא ענין צדדי. דאי נקטינן שהשבועה הוא יסוד החיוב, א"כ צ"ל שאם אין הנתבע יכול לישבע פטור, ועד"ז אם אין התובע יכול לישבע - אינו נוטל; אבל אי נקטינן שיסוד החיוב הוא בממון, ורק שיש הוספה של חיוב שבועה, א"כ פשוט שאם אינו יכול לישבע משלם הנתבע, ועד"ז באין התובע יכול לישבע - כיון שהעיקר הוא החיוב ממון, ורק מעדיפים החכמים שיהי' גם שבועה, לכן היכא דאינו יכול לישבע נשאר עיקר התביעה, וחייבים לשלם.

אבל לכאורה עדיין צ"ב, (ובנוסף לזה דעדיין יש מקום לחלק בין שבועת התובע להנתבע, ואדרבה, כנ"ל בתוס' שבועות), דהנה בתוד"ה 'שכנגדו קאמינא' (ב"מ ה, א), הקשה: "וא"ת מאי שנא דבחשוד על השבועה - שכנגדו נשבע ונוטל, אמאי לא אמרינן "מתוך שא"י לישבע משלם כו'". וי"ל, הכא אי אמרינן "משלם" - לא שבקת ליה חיי, דכל העולם יביאוהו לידי שבועה ויטלו כל אשר לו. ועוד, דהתם אמר ליה "שבועה דאורייתא אית לי עליך - או תשבע או תשלם", אבל הכא הוא ברצון ישבע אם נניחנו ולכך לא ישלם".

והיינו דיש חילוק בין תירוצי התוס' האם יש דין "מתוך" ב'חשוד': דלתירוץ הא' בעצם שייכי "מתוך" ב'חשוד', ורק משום 'לא שבקת חיי' - תקנו חכמים שכנגדו נשבע ונוטל; אבל לתי' השני בעצם לא שייך "מתוך" - כיון שהוא מרצונו ישבע.

והיוצא מזה דיש חילוק מה הי' התקנה של "שכנגדו נשבע ונוטל": אי אמרינן כתי' הא' של התוס', שבעצם שייכי "מתוך" גם ב'חשוד', נמצא שתקנת "שכנגדו" הוא תקנה לטובת הנתבע, שלא ישלם עד שישבע התובע; אבל לתי' השני של התוס' נמצא, שתקנת "כנגדו נשבע ונוטל" הוא לטובת התובע, דבעצם הי' צ"ל הדין דחשוד פטור לגמרי, - וע"ז תקנו חכמים דהתובע יכול לישבע וליטול.

והנה בהמשנה בשבועות (מד, ב) מבואר דאם שניהם חשודים על השבועה - "חזרה שבועה למקומה". ובגמ' שם מביא שנחלקו רבותינו שבבבל עם רבותינו שבא"י מהו הפי' "למקומה": רבותינו שבבבל פירשו ש"למקומה" - היינו לסיני; ורבותינו שבא"י פי' ש"למקומה" - היינו למחוייב לה.

והגמ' מפרש: "מאן רבותינו שבא"י - ר"א", ומביא דינו דר"א ד"מתוך שאינו יכול לישבע משלם", וממילא ה"נ בהמשנה כששניהם חשודים על השבועה חזרה שבועה למקומה ואמרינן "מתוך".

והנה אי נקטינן כתי' הראשון בתוס' בב"מ הנ"ל, דגם ב'חשוד' אמרינן "מתוך", ורק משום 'לא שבקת חיי כו' תקנו לטובת הנתבע שכנגדו ישבע קודם שישלם, א"כ פשוט השייכות בין דינו של ר"א להמשנה ד'שניהם חשודין'. והיינו, דכיון דסבר ר"א "מתוך", והיינו שבעצם הי' הנתבע-החשוד צריך לשלם, ורק שתקנו לטובת הנתבע שהתובע ישבע, א"כ, מכיון שהתובע 'חשוד' - חזרה השבועה להנתבע, ועושים כמו שהיו עושים לולי התקנה ד"שכנגדו נשבע ונוטל", ומשלם הנתבע;

אבל לתי' הב' בתוס', דבעצם אין "מתוך" אצל 'חשוד', דהא הוא מוכן לישבע ורק שאין נותנים לו לישבע, א"כ צ"ב מהו שייכותו של דינו של ר"א ש"מתוך שאינו יכול לישבע משלם" להמשנה ד"חזרה שבועה למקומה", דהא במתני' איירי שהנתבע 'חשוד', וא"כ לולי התקנה ד"שכנגדו נשבע ונוטל" אינו יכול לישבע ואינו צריך לשלם, וחכמים רק תקנו לטובת התובע שהוא נשבע ונוטל, וא"כ עכשיו שאינו יכול התובע לישבע, מאחר שגם הוא אינו יכול לישבע, למה ישלם הנתבע.

וע"כ צריכים אנו לומר דב"מתוך" נכלל ג"כ הדין שמתוך שאין התובע יכול לישבע - משלם הנתבע.

אבל לכאורה צ"ב איך שייכי לומר הסבר הנ"ל - דהאחרונים - בשבועה ד"שכנגדו נשבע ונוטל". דבשלמא ב"נשבע ונוטל", ע"ד הבא ליפרע מנכסי יתומים, שהדין הוא שצריך לישבע - דוקא שמה יש מקום לחקור, דהא בעצם יש חיוב ממון ורק שחכמים תקנו לישבע, ולכן יש לחקור: האם הפי' הוא ששמו חיוב שבועה רק בדאפשר, וכשא"א אזי פטורים מלישבע; או שעשו כל החיוב שיהי' תלוי בהשבועה, וכשא"א לו לישבע אינו משלם (כרב ושמואל).

אמנם כשהנתבע חשוד, ותקנו חכמים שהתובע נשבע ונוטל, הא אי נקטינן שב'חשוד' לא אמרינן "מתוך", וא"א, - מעיקרא דדינא הי' צ"ל פטור.

וא"כ אף דתקנו חכמים שיהא התובע נשבע ונוטל, איך אפשר להסביר דבנדו"ד בעצם שמו חיוב ממון, ורק יש תנאי צדדי דאם אפשר ישבע, הא כל החיוב ממון הוא בתקנה, ובפשטות התקנה הי' רק אם נשבע, - וא"כ איך שייך הכא לומר "מתוך שאין התובע יכול לישבע משלם הנתבע".

[וגם צ"ב איך יפרשו לשון הגמ' "חזרה שבועה למקומה - למחוייב לה", הא לפי דבריהם הא דמשלם הנתבע הוא משום דכשתקנו שהתובע נשבע ונוטל הוי כמו תקנה שהנתבע ישלם אמנם בתנאי צדדי שהוא ישבע אם אפשר, ולכן כיון שלא אפשר צריך לשלם הממון, - אבל אין החיוב שבועה גורם החיוב, אלא למרות שיש חיוב שבועה על התובע בכ"ז חייב הנתבע לשלם - כיון דאין התובע יכול לישבע].