בכתובות (ט, א) הקשה בגמ' אמאי לא נאסרה בת שבע על דוד המלך, והרי מכיון שבא עלי' כשהיתה עדיין נשואה לאורי', נאסרה על בעלה כדין אשת איש שזנתה, ובמילא צ"ל אסורה על דוד מדין "כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל". וז"ל תי' הגמ': התם אונס הוה, ואיבעית אימא כי הא דאמר רבי שמואל בר נחמני אמרי רבי יונתן כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו וכו'", עכ"ל הגמ'. ז.א. שלתי' הראשון בגמ' ההיתר הוא מכיון שכאן הי' באופן של אונס, וא"א שנאנסה מותרת לבעלה, ובמילא אין כאן איסור על הבועל. ותי' הב', היות ונתן גט על תנאי שאם ימות, או לא יחזור מן המלחמה (עי' רש"י ותוס' וכו') יהי' גט, נמצא שאחר שמת אורי' נתגלה למפרע שמגורשת היתה כשבא עלי' דוד, ולכן לא נאסרה עליו.

וכ' החת"ס וז"ל: יש לעיין, וכי ללישנא קמא חטא דוד ח"ו, ונ"ל לל"ק הי' גט על תנאי, ובאמת כיון שלא חזר בסוף המלחמה נעקרו קידושי' למפרע, כמ"ש פנ"י והפלאה ועוד יש כמה סברות בענין זה. ומ"מ כיון שבשעת בעילה מעלה מעל באישה, נאסרה לבועל ובעל, אי לא דאונס הוי, וללישנא בתרא ס"ל גט כריתות הכרת כ' (?) בלי שום תנאי. עכ"ל.

ובפשטות ממ"ש שלל"ב הי' גט בלי שום תנאי נראה שכוונתו לומר שהחילוק בין הל"ק להל"ב הוא שלל"ק ניתן גט על תנאי ולכן כשבא עלי' עדיין לא היתה מגורשת, ויש בזה מעילה בבעל, ולכן אסורה גם אחר שחל הגט. ולל"ב ניתן הגט בלי תנאי, ובעת שבא עלי' היתה כבר בפועל מגורשת אבל אין לומר כן, כי זה מתאים רק לשיטת ר"ת בתוס' (ד"ה כל), שמ"ש "כל היוצא למלחמת בית דוד גט כריתות כותב לאשתו" הכוונה לגט בלי תנאי, אבל לרש"י (גם כפי שפירשו התוס' עצמם) כוונת הל"ב הוא שהגט ניתן על תנאי. והדרא קושיא לדוכתא, מה ס"ל הלישנא קמא.

ולכן נ"ל שכוונתו שלל"ק יש חילוק בין גט שניתן על תנאי לגבי אם ניתן שלא על תנאי, דכשניתן בלי תנאי פשוט שאם זינתה הרי היא מותרת תומ"י, אבל אם ניתן על תנאי, הרי כשזינתה לפני קיום התנאי היא אסורה, וגם אח"כ כשנתקיים התנאי וחל הגט למפרע נשארת אסורה לבעל ולבועל, והל"ב ס"ל שגם כשניתן על תנאי, הנה לאחר שנתקיים התנאי מכיון שהיא מגורשת למפרע, ה"ז ממש כמו באם הי' הגט ניתן אז בלי תנאי, ולכן גם אם זינתא אז, הנה לאחר שחל הגט, נתגלה שלא היתה א"א ומותרת לבעל ולבועל.

אבל צ"ע סברת הל"ק, למה תישאר אסורה, הרי נתגלה למפרע שלא היתה אשת איש אז?

והנה בפשטות הי' נראה לומר שכוונתו הוא ע"ד מ"ש המהרי"ק (שורש קסח) הובא ברמ"א סק"ע ס"ג) שבאשת איש שזינתה אין דין שוגג שאם זינתה בשוגג אסורה היא לבעל, כי גדר שוגג שייך בעבירה, ששכח שהתורה אסרה זו, אבל בזנות הרי אמר קרא "ומעלה בו (באישה) מעל", וזה כו"ע ידעי, ולכן אף ששכחה שאסור לעשות כן נגד ה', מ"מ ברור שידעה שזה מעילה בבעל, שזהו דבר טבעי גם בלי איסור התורה, ולכן גם בשוגג אסור היא הרי נמצא שבזנות דא"א אין האיסור לבעלה תלוי באיסור תורה דזנות א"א, כ"א בהמציאות דמעילה באישה. ולכן ס"ל הל"ק שאף שע"י הגט נתגלה אח"כ שלא הי' בזה איסור, מ"מ הי' בזה מעילה בבעל, ולכן עדיין אסורה היא לבעל ולבועל.

אבל דוחק לומר כן. כי ע"י שחל הגט למפרע, גם נתגלה למפרע שלא הי' מעילה בבעל. ואף שיש לומר שהיות והיא לא ידעה אז עדיין אם יהי' גט למפרע, ומצד כוונתה הי' זה מעילה דבעל, לא איכפת לן מה שלפועל נתגלה אח"כ שלא היתה נשואה אז, כי סו"ס מעלה אז בבעלה (ע"ד "וה' יסלח לה" (מטות ל, ו), שאף שבפועל לא עברה על נדרה, מ"מ מכיון שלדעתה הי' בזה איסור, צריכה כפרה, כפרש"י שם מספרי) - קשה לומר כן, כי דוחק לומר שהאיסור לבעלה יהי' תלוי רק בכוונתה לחוד, בלי עשיית שם מעשה איסור (משא"כ בנוגע אלי' דצריכה כפרה מובן, כי גם על כוונה רעה לחוד צריכים כפרה), ומוכרח לומר שאסורה משום המעשה זנות שעשתה; והדרא קושיא לדוכתא, מהי סברת הל"ק שגם לאחר שחל הגט למפרע נשארת אסורה לבעל ולבועל, כשנתגלה שלא עשתה מעשה זנות.

וי"ל בזה ע"פ מה שכתבתי כמ"פ (ראה לדוגמא הערות וביאורים גל' תשפה לש"פ ויצא תש"ס) שבכ"מ שאמרינן המושג של איגלאי מילתא למפרע", י"ל בב' אופנים ובהקדים:

כתב הר"ן בנדרים (פז, א) וז"ל: ומזה שמעינן שהאוסר הנאת פירות על עצמו יכולים אחרים ליטול אותם בעל כרחו, ואינו יכול לעכב, אע"פ שיכול לשאול על נדרו, כיון דהשתא מיהא לא איתשל, מיהו היכי דאיתשל חייבין לשלם, דכיון דחכם עוקר את הנדר מעיקרו, הויין להו הנך פירי כאילו לא איתסרו עלי' מעולם, עכ"ל. אמנם הרשב"א כותב "ואני מסתפק בזה, לפי שמשעה שאסרו על עצמו הפקירו, ואע"פ שהאיסור שבו הלך ע"י שאלה, קנין ממונו של זה אינו בטל, שאינו מוצא שאלה בהפקר".

וא' מהביאורים שי"ל במחלוקתם הוא שנחלקו בגדר שאלה בנדר, דיש לבארו ב' אופנים:

א) זהו בחי' "איגלאי מילתא למפרע" שמעולם לא הי' נדר, והוה ע"ד (ולא ממש) הפקר בטעות.

ב) זהו בחי' "נעקר הדבר למפרע" היינו שאף שלמפרע אין כאן נדר, מ"מ ה"ז שעכשיו עוקרים הדבר למפרע, אבל כשמביטים גם עכשיו למפרע כמו שהי' קודם שנעקר, הרי הי' הדבר קיים.

והנפק"מ בין האופנים פשוט: כשע"י המצב שהי' לפנ"ז נעשה ענין מסוים שני, ואח"כ כשנשתנה הדבר למפרע, אם נשתנה גם הדבר השני שבא כתוצאה מענין זה. דלפי אופן הא', הרי עכשיו נתגלה שמעולם לא הי' מצב כזה, וא"כ כל הנגרם ע"י המצב ההוא בטל, כי לא הי' מצב כזה מעולם. אבל לפי אופן הב' הרי למפרע הי' המצב הזה, ורק עכשיו עוקרים אותו, נשאר הוא כמקודם, כי רק מה שעוקרים באופן יש נעקר, אבל מה שהסתעף אז, אין בכחנו לעקור, כי לא ע"ז חל היכולת לעקור. ומה שתעשה אז הי' מציאות אמיתי (ע"פ תורה).

ובזה נחלקו הר"ן והרשב"א: לדעת הר"ן כשחכם עוקר את הנדר למפרע ה"ז בבחי' "איגלאי מילתא למפרע", שלא הי' הנדר מעולם, ולכן הענין השני שהסתעף מזה, זה שאחרים קנו הפירות, מתבטל ג"כ, ולכן צריכים לשלם. אבל לדעת הרשב"א ה"ה רק עוקר הנדר למפרע, וא"כ אף שהנדר נעקר למפרע, מ"מ מה שמסתעף אז, נשאר כמקודם, ולכן נשאר הענין בתקפו ואי"צ לשלם.

ובאמת מצינו מחלוקת זו גם בין הצ"צ והמשכנות יעקב: דהנה כתב הצ"צ בחידושיו (ברפ"ד דגיטין) בנדון מי שביטל הגט ע"י שאמר "אין כאן גט", אם בטל הגט או לא, כי בביטול הגט צ"ל לשון דלהבא. ומביא ראי' שלשון זה להבא משמע מזה שכשהחכם עוקר הנדר אומר "אין כאן נדר אין כאן שבועה", והרי הוא עוקרו להבא. ואף שהחכם עוקר הנדר מעיקרו, והו"ל כאילו לא נדר מעולם כלל, מ"מ הענין הוא שע"י דבור החכם באומרו מותר לך אין כאן נדר, ע"י דבר זה דוקא נעקר הנדר מעיקרו. ומביא מ"ש הב"י הל' נדרים תחלת סרכ"ה בשם תשו' הרמב"ן סרס"ב וז"ל: והענין כמתיר הקשר שחזר הענין כלא הי', כאדם שמצא חבל קשור והתירו, והרי הוא כאילו לא הי' וכו', עכ"ל. הרי עכ"פ צ"ל התרת הקשר (וכ"ה בתשובת הצ"צ אהע"ז סי' רסח, וראה לקו"ש ח"ו ע' 92 הע' 36, ובח"ח ע' 58 הע' *48).

והצ"צ עצמו מביא שבשו"ת משכנות יעקב (אהע"ז סל"א) דן בשאלה זו ממש, ומביא אותה הראי' שהצ"צ מביא, אלא להיפך: שמכיון שהלשון "אין כאן" אומר החכם כשמתיר הנדר, ה"ז ראי' שלעבר משמע, מכיון שהחכם עוקר הנדר מעיקרו. ועיי"ש מה שהשיג עליו.

וי"ל שנקודם מחלוקתם הוא סברא הנ"ל: להצ"צ עקירת הנדר הוא שנעקר למפרע, ולהמשכנות יעקב ה"ה בבחי' "איגלאי מילתא למפרע", ולכן ה"ה לשון דלשעבר.

ולא רק בנדר יש להסתפק בענין זה, כ"א בכו"כ ענינים שאומרים בהם שפועלים למפרע, וכמו בהא דאמרו חכמים שבכמה אופנים "אפקעינהו רבנן לקידושין מיני'", שגם בזה יש לבאר בב' האופנים: א) שאיגלאי מילתא שמעולם לא היו קידושין, ב) שעכשיו נעקרו הקידושין למפרע. ואף שבקידושין ה"ז משום שהתנה לכתחלה שיהי' ע"ד חכמים, כי "כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש", ובזה לכאורה הרי בודאי שאם לא נתקיים התנאי בטל הדבר למפרע כאילו לא הי' מלכתחילה, הרי מבואר בלקו"ש (שם) שאינו כן, כ"א שגם ב"האומר על מנת", התנאי הוא לא רק בירור בעלמא, כ"א שביטול תנאי הוא הגורם שהענין יתבטל למפרע, ומציין לרמב"ם (הל' קידושין פ"ח הכ"ב ובמ"מ שם) ובלקו"ש שם נראה שכ"ה גם בקיום התנאי, שכשנתקיים התנאי, נעשה אז למפרע שהדבר חל, שהרי כותב שזהו גם טעם הרשב"א (גיטין פד, ב) שהאומר הרי זה גיטך ע"מ שתיבעלי לפלוני אסורה להבעל לו, אף שע"י בעילה זו יהי' גט למפרע, הרי שגם בקיום התנאי כ"ה, וידוע השקו"ט בזה בכו"כ מקומות (ודא"ג - לפי"ז נמצא שהרשב"א אזיל לשיטתי' בגדר תנאי עם שיטתו בגדר התרת נדרים).

[ועפ"ז נתבאר שם (בהערות וביאורים) מ"ש התוס' בגיטין (לג, א ד"ה ואפקעינהו), עיי"ש בארוכה.]

וי"ל שבזה הוא דנחלקו ב' התירוצים בסוגיא דילן (ע"פ החת"ס), כי הרי כאן איירי בגט על תנאי. - דהל"ק ס"ל, שאף שאח"כ חל הגט למפרע, מ"מ ה"ז שאח"כ נעשה הדבר למפרע, ולכן, אף שבנוגע לכל הענינים הנוגעים מכאן ולהבא ה"ז כאילו הי' גט מתחלה, מ"מ למפרע כשהוא אז, באמת לא הי' גט, ולכן כל דבר שנסתעף אז מהמצב כפי שהי' אז, לא נשתנה אח"כ, כי רק הגט והגירושין עצמם הוא שנעשו למפרע, ז.א. הנישואין שלהם אבל לא לדברים המסתעפים מזה, (ע"ד שיטת הרשב"א בענין הנדר דלעיל, שהמסתעף מן הנדר נשאר גם לאחר שנעקר הנדר למפרע), ולכן ס"ל שמה שנאסרה אז לבעלה ולבועלה, שזהו דבר המסתעף מן המצב ההוא, זה נשאר גם לאחר שחל הגט למפרע, ולכן הוכרח לתרץ שהטעם שלא נאסרה לדוד, ה"ז לפי ש"אונס הוה".

אבל הל"ב ס"ל, שקיום התנאי פירושו שאיגלאי מילתא למפרע שהי' אז גט, ובמילא גם כל מה שהסתעף אז מתבטל למפרע (ע"ד שיטת הר"ן בענין הנדר דלעיל), ולכן אף שאז נעשית אסורה להבעל ולבועל, מתגלה אח"כ שמעולם לא היתה אסורה, ולכן מותרת עכשיו.