בכתובות יט, ב: אר"נ עדים שאמרו אמנה היו דברינו .. מודעא היו דברינו אין נאמנין, מר בר רב אשי אמר אמנה היו דברינו אין נאמנין מודעא היו דברינו נאמנין, מ"ט האי ניתן ליכתב והאי לא ניתן ליכתב [מודעא ניתן לעדים לכתוב את השטר כדי להציל האנוס מיד אונסו, אמנה לא ניתן להכתב דעולה הואי וכו' - רש"י]. וכן הוא בב"ב מח, ב, מט, א.

והר"ן בסוגיין (על הרי"ף) מחולק עם הרשב"ם (על הסוגיא בב"ב) בין בהסברת שיטת ר"נ, ובין בהסברת שיטת מר בר רב אשי. ונראה לומר דב' הפלוגתות הא בהא תליין, וכדלקמן.

דהנה הר"ן מסביר שפלוגתת ר"נ ומבר"א היא, באם היו העדים רשאין לחתום על השטר שהי' עליו מודעא - דר"נ סב"ל דגם שטר אמנה וגם שטר שיש עליו מודעא הוי "עולה" ואסורין לחתום עליהן, וא"כ אין נאמנין לטעון טענות אלו מחמת הדין דאין אדם משים עצמו רשע, ומבר"א מסכים אתו בזה לגבי "אמנה", וחולק עליו בדין מודעא, דלדעתו רשאין לחתום עליו כנ"ל, וא"כ לא שייך כאן הא דאאמע"ר.

ועפ"ז - לדעת הר"ן - גם למבר"א דנאמנין לומר שהי' כאן מודעא, הר"ז רק במקרה שהשטר לא הי' מקוים (ע"י כת"י שיצא ממק"א וכיו"ב) - דלזה מהני הא דאין כאן עולה. משא"כ במקרה שהשטר הי' מקויים, דאז אמרינן הדין דכיון שהגיד וכו', בודאי אינן נאמנין, דכאן אין הבעי' מחמת אאמע"ר אלא מחמת חוזר ומגיד, וא"כ אין משנה זה שאין כאן עולה (וכבאנוסין היינו מחמת נפשות, דבודאי אין בזה עולה, ומ"מ במקרה שכת"י יצא ממק"א אינן נאמנין לומר כן דחוזרין ומגידין הן).

אמנם הרשב"ם (שם) מחולק עכ"ז: דבטעמו דר"נ דאינן נאמנין בטענת אמנה ומודעא כתב (ועד"ז הוא ברש"י ובתו' כאן, ובתוס' שם) דמאחר שהודו שבכשרות נכתב "כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וכו'". ולאידך, בדברי מבר"א דנאמנין לומר דמודעא היו דברינו, כתב "ואפי' כת"י יוצא ממק"א נאמנים, דאין זה חוזר ומגיד, אלא מילתא אחריתי קמסהדי וכו'" (ומדמה זה לדין "תנאי היו דברינו" דסוגין, ואזיל כשיטת רב האי גאון והר"ן בסוגיין ואכ"מ).

ונמצא, דפליגי בשתיים: א) בשיטת ר"נ - באם הטעם דאינם נאמנים הוא מדין כיון שהגיד (רשב"ם), או מדין אאמע"ר (ר"ן). ב) בשיטת מבר"א - באם נאמנים לומר דמודעא היו דברינו גם במקרה דכת"י יוצא ממק"א (רשב"ם), או דאין נאמנים אז מחמת הדין דכיון שהגיד (ר"ן).

ונראה לומר בפשטות, דיסוד ב' הפלוגתות חד הוא: באם כשאומרים אמנה או מודעא היו דברינו הרי זה אותו סוג עקירת השטר כמו כשאומרים אנוסים או פסולים היינו (דעוקרים השטר לגמרי) - או לא. דהר"ן סב"ל דהוה אותו סוג עקירת השטר, ולכן אין מקום לחלק ביניהם בהדינים דכיון שהגיד. וא"כ יש להם (לכו"ע) אותם הדינים דבמשנתנו - דכשכת"י יוצא ממק"א אינם נאמנים מחמת כיון שהגיד, וכשאין כת"י יוצא ממק"א אין בהם החיסרון הזה, וכל פלוג' ר"נ ומבר"א הוא בדין אחר - באם יש במודעא הבעי' דאאמע"ר או לא.

משא"כ הרשב"ם (ודעימיה) סב"ל, דאין זה אותו סוג עקירת השטר בכלל, דהרי "הודו שבכשרות נכתב", ובזה פליגי ר"נ ומבר"א - באם בעקירה כזו לא אמרינן בכלל כיון שהגיד (שיטת מבר"א), או דבעקירה כזו אמרינן כיון שהגיד באופן חמור יותר מבאנוסים היינו, דכאן ה"ה משתדלים לעקור שטר שהודו בכשרותו "ולא אתי ע"פ ומרע לשטרא" (שיטת הרשב"ם).

ב. ובביאור סברת פלוגתתם דהר"ן והרשב"ם (באם העקירה דאמנה ומודעא שוים להעקירה דאנוסים וכיו"ב, או לא) י"ל בב' אופנים: א) דפליגי בגדר שטר אמנה ושטר שהי' עליו מודעא. ב) דפליגי בגדר חתימת העדים על השטר בכלל.

ביאור אופן הא': אפשר להסתכל על שטרות כאלו (אמנה, ושטר שהי' עליו מודעא) בב' אופנים: א) שהם בגדר שטר (נכתבו בדעת המתחייב וכו') ורק שנתבטל, (מחמת העדר ההלואה לפועל, או מחמת אמירת המודעא מקודם (לגבי מודעא - ראה בארוכה בחידושי הגרש"ש ב"ב סי' כז כנ"ל). ב) שאינם בגדר שטר כלל (מחמת העדר ההלואה או מחמת גילוי הדעת שבמודעא).

ואפ"ל דהר"ן סב"ל שאינם בגדר שטר כלל (וכלשונו, בסוגיין, בביאור החילוק דאמנה ושטר שיש עליה תנאי "דבאמנה אכתי לא משתעבד לוה למלוה כלל שהרי בידו הוא שלא ילוה ממנו ואין כאן שיעבוד וכו'"), ולכן סב"ל שכשאומרים אמנה או מודעא היו דברינו, הר"ז אותו העקירה כמו כשאומרים אנוסים היינו וכיו"ב.

משא"כ הרשב"ם סב"ל (אולי) שיש כאן מציאות של שטר ורק שנתבטל, וא"כ שונה הוא מההגדה דאנוסים היינו וכו'.

[ויומתק בזה, אריכות דברי רש"י אדברי ר"נ בסוגיין בביאור שטר אמנה" לכשיצטרך ילוה לו וזה שיעבד לו נכסיו מעכשיו אם ילוה אפי' לאחר זמן דלאו מוקדם להוי' וכו'" (ועיין בר"ן שביאר מדוע הוצרך רש"י לכ"ז. אמנם לפי הביאור של הר"ן קשה מדוע כתב רש"י דברים אלו אדברי ר"נ, ולא קודם לכן בגמ' אדברי רב אשי ורב כהנא? ואכה"מ להאריך בזה).

ולדברנו י"ל, דרש"י בא בזה לבאר שיטתו (דהוא כשיטת הרשב"ם, כנ"ל שרש"י כאן אזיל בשיטתו) דשטר אמנה הוא מציאות של שטר עם כח של שיעבוד וכו', ורק שבלי ההלואה לפועל א"א שזה יחול].

ביאור אופן הב': (וכן ראיתי בס' משכנות הרועים בביאור פרט א' ממח' הר"ן והרשב"ם כאן): זה שהעדים חותמים על השטר אפשר לבאר בב' אופנים: א) שחותמים עמש"כ בהשטר שזה אמת, ב) שחותמים שיש כאן "שטר" על קנין זה.

והנפק"מ בין ב' האופנים הוא כשהעדים באים ואומרים שאמנה או מודעא היו דברינו: דלאופן הא', אינם סותרים וחוזרים על מה שחתמו, דהרי זה שחתמו עליו אמת הי' (ורק שלפועל אי"ז שטר מחמת המודעא, או העדר ההלואה).

משא"כ לאופן הב' הר"ז ממש סתירה לחתימתם על השטר, דהרי חתמו שיש כאן שטר על הלואה או מכר, ועכשיו באים ואומרים שאין כאן שטר!

ואולי, דהר"ן סב"ל כאופן הב', ולכן הוה זה שוה לאנוסים היינו, כשהעדים באים וסותרים עדותם על השטר. משא"כ הרשב"ם סב"ל כאופן הא', ולכן אין כאן חוזר ומגיד במובן הרגיל כבאנוסים היינו, ובזה פליגי מבר"א ור"נ כנ"ל.

[ויומתק לפ"ז מאוד המשך השקו"ט בגמ' בעדים שבאו ואמרו תנאי הי' דברינו - לשיטת הר"ן; דביאר, דהשקו"ט בגמ' היתה, באם כשחתמו על השטר בלי התנאי, הוי מונח בדבריהם דלא הי' בזה תנאי, או דלא מונח בדבריהם שום דבר בקשר לתנאי (ולכן אין בזה משום חו"מ).

ונמצא, דלשיטתו, הר"ז ממש בהמשך להדינים דמודעא ואמנה, דבהם - לשיטתו - כן מונח בדברי העדים שלא הי' בזה השטר מודעא או אמנה, ושלכן ישנם להדינים דכיון שהגיד כבאנוסים היינו].