בב"ק (ו, ב) נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא בהדין שבנזקין משלמים ממיטב, "ר"י סבר בדניזק שיימינן ור"ע סבר בדמזיק שיימינן". והמחלוקת היא בנדון שהיתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק, שלר"י יכול לשלם מזיבורית שלו, כי הוה כעידית דניזק. ולר"ע אינו יכול לשלם מזיבורית שלו, כ"א צריך ליתן לו עידית שלו. ומפרש בגמ', דר"י מפיק לי' מגז"ש, שמגלה ש"מיטב שדהו", הפי' דניזק, ור"ע אזיל בתר פשטות הקרא ש"שדהו" קאי על שדה המזיק. ומוסיפה הגמ', שלר"י "אהני גז"ש ואהני קרא אהני גז"ש כדקאמינא, ואהני קרא, כגון דאית לי' למזיק עידית וזיבורית, ועידית לניזק, וזבורית דמזיק לא שויא כעידית דניזק, דמשלם לי' ממיטב דידי', דלא מצי אמר לי' תא את גבי מזיבורית, אלא גבי ממיטב".

וכתב הרא"ש (ס"ב) וז"ל: "ואי אית לי' למזיק עידית ובינונית וזיבורית, ולא שויא זיבורית דמזיק כעידית דניזק, ובינונית שויא טפי מעידית דניזק, אית דאמרי דיהיב לי' בינונית וכו'. ואית דאמרי אפ"ה יהיב לי' עידית. ודבריהם נראה לי, דאהני גז"ש ואהני קרא, תרווייהו לשלם ממיטב. אהני גז"ש לשלם לו מזיבורית דמזיק כשהיא עידית דניזק, ואהני קרא כשאינה כמיטב דניזק לשלם ממיטב דמזיק, דלעולם בעינן מיטב, או דמזיק או דניזק". עכ"ל.

ובפשטות מחלוקתם היא, איך מפרשים מ"ש בגמ' דלר"י "אהני גז"ש ואהני קרא". דהרא"ש ס"ל דהכוונה היא דלר"י לא תמיד "בדניזק שיימינן", כ"א לפעמים חייבים במיטב דניזק ולפעמים במיטב דמזיק, אבל לעולם צ"ל מיטב. ולכן אין ליתן בינונית דמזיק גם אם שויא טפי מעידית דניזק. אבל השיטה הראשונה ס"ל שלר"י בדניזק שיימינן לעולם, ומה ש'אהני קרא', הוא רק לומר, שכשאין לו קרקע בשווה לעידית דניזק, כ"א טוב יותר וגרוע יותר, קמ"ל הקרא, שלא תימא שיכול ליתן לו הגרוע, כ"א שצריך ליתן הטוב יותר, ולכן כשיש לו בינונית ששויא טפי מעידית דניזק יכול ליתן לו.

אמנם, יש לבאר מחלוקתם באופן אחר. ובהקדים המבואר בלקו"ש (ח"ז ע' 110) בביאור מחלוקת ר"י ור"ל (יומא עד, א) בנוגע לאכילת חצי שיעור מדבר איסור. ד"ר"י אמר אסור מה"ת, כיון דחזי לאצטרופי, איסורא קא אכיל. ר"ל אמר דמותר מה"ת, אכילה אמר רחמנא וליכא".

ומבאר המחלוקת (ע"פ ה'ראגאטשאווער') דר"י ס"ל שהשיעור דכזית (וכיו"ב) שנתנה התורה, ה"ז גדר בכמות - שכזית משלים שיעור שלם של האיסור הנאכל (ולא שהשיעור מהווה הגדר דאיסור אכילה); ובמילא אם אוכל אפי' פחות מכשיעור של מאכל אסור, היות שעושה בזה פעולה של אכילה אסורה (וחסר רק הכמות) - ה"ז אסור מה"ת. אבל ר"ל ס"ל שהשיעור ה"ה גדר במהות ה'אכילה'. זאת אומרת: אם אוכל פחות מכשיעור, אינו נק' אכילה כלל - ולכן חצי שיעור מותר מה"ת, כי "אכילה אמר רחמנא וליכא".

[ולכן מודה ר"ל בעתיד להשלים (ירושלמי תרומות פ"ו ה"א), כי מכיון שדעתו לאכול שיעור שלם, ה"ז פעולת אכילה (אכילת כזית), ורק (שלע"ע) עשה בפעולה זו רק חצי']. ע"כ.

והנה בכלל לומדים שמחלוקת ר"י ור"ל היא, שר"י ס"ל שכוונת ההלמ"ס שנתנה השיעורים, היתה רק לעונש, ולא לאיסור. ור"י ס"ל שניתנה גם לאיסור. אבל אי"ז הביאור בלקו"ש, כי א"כ כל האריכות אך למותר. ובפשטות כוונתו שלדעת שניהם לא נתפרש בההלמ"ס אם זה לאיסור או לעונש, כ"א ההלמ"ס היא באופן כללי שיש שיעור בהאיסורים. ונחלקו בהבנת גדר שיעור בכלל, שר"י ס"ל שגדר שיעור הוא בכמות בדבר. ור"ל ס"ל שגדר שיעור הוא במהות האכילה.

אבל לכאו' עצ"ע, כי גם לר"י שזהו גדר בכמות הדבר, סו"ס חסר כאן הכמות, ומנ"ל שאסור. כי אין הפי' שס"ל שההלמ"ס אמרה שיש שיעור רק לעונש, כנ"ל, א"כ גם אם זהו רק גדר בכמות הדבר, פחות מכשיעור צ"ל מותר, כי כ"ז שלא אכל הכמות השלמה אין מקור לאוסרו.

[ואף שלדעת כמה אחרונים (ראה מל"מ הל' חו"מ פ"א ה"ז), תוכן המחלוקת היא, דר"י ס"ל ש"לא תאכל" משמעו אפי' כל שהוא, וההלמ"ס רק מוסיפה על משמעות הקרא. ולא עוקרתו, ולכן רק לגבי עונש צ"ל שיעור, והאיסור נשאר כמשמעות הקרא. ור"ל ס"ל שההלמ"ס עקר משמעות הקרא, וא"כ אין שום מקור לאסור פחות מכשיעור - אבל פשוט שלא לזה נתכוון בלקו"ש, כי א"כ כל האריכות שם אך למותר].

ומוכרחים לומר הפירוש, שלר"י אף שלא מצינו איסור מפורש בתורה לח"ש, מ"מ ה"ז מסברא, שהיות ואא"פ להגיע לשיעור שלם מבלי לאכול תחילה ח"ש, הרי בהכרח שהח"ש הוא "חלק" מהשיעור, וא"כ הוא חלק מהאיסור שמה"ת, ומסתבר שאסור ג"כ.

אבל לפי"ז אי"מ סברת ר"ל: דמה לי שהשיעור הוא גדר בהאכילה, סו"ס אא"פ להגיע לאכילה גמורה מבלי שתחלה תיעשה פעולה קודמת (אכילה פחותה מכשיעור), א"כ בהכרח נעשית הפעולה הקודמת "חלק" מגדר האכילה, וצ"ל אסורה.

[ואין לומר שבזה גופא פליג, היינו שאין הוא מקבל סברא זו, וס"ל לר"ל שגם אם אא"פ להגיע לאיזה תכלית מבלי לעבור ענין שלפנ"ז, אעפ"כ לא נעשה הענין שבינתיים כ"חלק" מהתכלית הרצוי - כי א"כ למה צריכים לומר שחולק על ר"י וס"ל שהשיעור הוא גדר במהות האכילה, הרי אפשר למעוטי במחלוקתם ולומר ששניהם ס"ל שזהו גדר בכמות הדבר, ונחלקו האם החלק שעד השיעור נעשה כ"חלק" מן האיסור או לא].

ופשוט שהחילוק הוא, שבדבר של כמות, אמרי' שחלק מן הדבר - ה"ה "חלק" מן השיעור השלם. אבל בענין של איכות, אין לומר שחלק מן הדבר נעשה "חלק" מן הדבר השלם. והטעם: כי עניינו של כמות מלכתחילה הוא צירוף של הרבה חלקים [- כמות של שעה מצורפת מהרבה רגעים, כמות של אמה מצורפת מכמה טפחים, כמות של כזית מצורף מכמה חלקי כזית, וכן כל כיו"ב], ולכן י"ל שחלק מן הדבר ה"ה "חלק" משיעור השלם. אבל דבר של איכות מעיקרא אינו נעשה מצירוף כמה חלקים, כי הוא איכות אחרת, ולכן אף שאא"פ להגיע להתכלית מבלי לעבור דבר בנתיים, מ"מ אין מה שבנתיים "חלק" מהתכלית כי עדיין אין בו ה'מהות'.

ובסגנון פשוט: רק בדבר של כמות אמרינן "יש בכלל מאתים מנה", ולא בדבר של איכות.

[ויש להאריך בכ"ז מכו"כ מקומות בלקו"ש, הן כשמבאר ענין ח"ש והן כשמבאר ענינים אחרים, אבל אכ"מ].

וזהו מחלוקתם: ר"י ס"ל שהשיעור הוא גדר בכמות הדבר, ולכן גם - ח"ש - חלק מהשיעור - הוא "חלק" מהשיעור השלם, ופשוט שאסור. ור"ל ס"ל שהשיעור הוא גדר במהות ואיכות האכילה, והאיכות אינה מצורפת מפרטים, ולכן כל מה שעושה עד שיגיע להשיעור, אינו "חלק" ממנו (אף שאא"פ בלא"ה). ולכן אינו אסור מה"ת.

עכ"פ יוצא מכהנ"ל שרק בדבר של כמות אמרי' שהוא עשוי מחלקים, ולא בדבר של איכות.

והנה יש לחקור בגדר עידית לגבי בינונית וזיבורית. האם זהו גדר של איכות אחרת, או שזה עדיין נק' כמות אחרת. כי מצד א' ה"ז "סוג" אחר שעניינו איכות אחרת, אבל לאידך י"ל שפה "עידית" הוא שיש לשדה זו בפועל כל הטיב של שדות בינוניות וזיבוריות, אלא שיש לו גם נוסף ע"ז עוד, היינו שהוא כן מצורף מכו"כ פרטים.

ובזה הוא דנחלקו ב' השיטות בהרא"ש: דשניהם ס"ל שלר"י צ"ל בעיקר מיטב דניזק, אלא שנחלקו האם כשנותן לו בינונית שלו ששויא יותר מעידית דניזק, האם מקיים הוא נתינת מיטב דניזק. דשיטה הא' ס"ל שחילוק בטיב השדות נק' חילוק בכמות, ולכן כשנותן שדה טובה יותר, אמרי' בזה "יש בכלל מאתים מנה", וא"כ נתן לו בפועל עידית דניזק. וע"ד מי שחייב לחבירו מנה ונתן לו מאתים, דפשוט שפרע חובו של מנה, אלא שנתן לו יותר. כמו"כ כאן נתן לו בפועל עידית דניזק, אלא שהוסיף עליו, ולכן אפ"ל שע"ז קאי משמעות הקרא ד"מיטב שדהו - דמזיק - דהאיך דקא משלם".

אבל הרא"ש ס"ל, שטיב השדות ה"ה חילוק באיכות, שבזה לא אמרי' "יש בכלל מאתיים מנה", היינו שאין השדה הטובה יותר, מצורפת מהגרועה ותוספת עליה, כ"א היא גדר וסוג אחר. ולכן כשנותן לו בינונית דמזיק, לא נתן לו עידית דניזק, ואף שבינונית זו שויא יותר מעידית דניזק, מ"מ לא קיים הדין, ובמילא אאפ"ל שזהו כוונת הקרא. ולכן מוכרח לומר, שהקרא מגלה שבאם אין לו עידית דניזק אז צריך לשלם עידית דמזיק "דלעולם בעינן מיטב, או דמזיק או דניזק".