ידועה החקירה בלשון "קנין" בקידושין, האם הוא קנין ממש כשאר קניני התורה, שהוא ענין של בעלות בהדבר הנקנה, וכן באשה יש לה איזשהו קנין השייך להבעל (היינו קנין ובעלות מוגבלת באישות, דפשוט שהיא אינה שפחה, ולא שייך בה לא קנין הגוף ואפילו לו קנין למעשה ידיה עד שנישאת, והוי ע"ד קנין אילן לפירותיו, וכן כאן קנין באשה לאישות). או דילמא אין כאן קנין ממשי, כ"א הוא ענין של איסור ערוה בלבד, אלא שהתורה אמרה שנעשית אשת איש ע"י כסף.

כמה מפרשים נקטו שאין באשה גדר קנין ממשי, אלא הוא איסור בלבד. והרא"ה בסוגיין (ד"ה "לעיל") מפרש כן ברש"י במש"כ "נקנית - לבעלה", שהי' קשה לרש"י "דלא צריך קנין אלא בדבר שקונה אותה הגוף", ולכן הוצרך לומר שזה רק "לבעלה", היינו רק אישות, ועד"ז מובן בר"ן ע"ש. ויותר מפורש במהרי"ט לק' (יד, ב) ד"ה "נמכר לישראל" (מהדורא ב): "דאשה לית ליה זכות בגווה כלל, אלא לענין איסור כנישואין והפרת נדרים". ומבאר בזה, למה לא ילפינן כסף בעבד מכסף קידושין, דשאני עבד שיש לו בו קנין. ועי' ב'שארית יוסף' ('חוסן יוסף') להר"י ענגל אות פב. ועי' ב'אבני מילואים' בשו"ת סי' יז, דהוא קנין איסורי ולא קנין ממוני. ומשמעו הוא, שאין לו בה שום בעלות, כ"א מה שהיא מיוחדת לו, אבל אין ביחוד זה שום בעלות.

אבל, מלשון הרמב"ם משמע שיש לו קנין של בעלות בהאשה, שכתב בהל' אישות (פ"א ה"א): "כיון שניתנה תורה, נצטוו ישראל שאם ירצה האיש לישא אישה, יקנה אותה תחילה . . ואח"כ תהיה לו לאשה". דמשמע שענין הקנין הוא הקדמה המביאה לענין האישות. וכן בפ"ג ה"א: "הרי את מקודשת . . שאומר דברים שמשמען שקונה אותה לו לאשה". שמפרש לשון "מקודשת" שמשמעו הוא "קנין", דמשמע שהוא קנין של בעלות ממש, ולא שלשון קנין הוא בדרך השאלה. וכן בלקו"ש ח"ל ע' 224 וחל"ט ע' 31. וכן משמע בחי' צמח צדק גיטין פ"ה (קיט, ג).

וזה תלוי במש"כ בצפע"נ (כללי התוהמ"צ ע' אשת איש) בעיקר הגדר של אשת איש, שיש בה שני ענינים: אחד מה שהיא אסורה לעלמא; והשני מה שהיא קנויה לו. עי"ש כמה חילוקים בזה.

ונראה שזה גם כוונת המהרי"ק במ"ש בדין אשה זינתה משום שחשבה שאין בזה איסור תורה, דלא נחשב אונס, ולא אמרינן בזה אומר מותר אונס הוא, משם שסוכ"ס "מעלה בו מעל" וחטאה נגד בעלה, ואיסור סוטה תלוי במעילה בבעל, ולא דוקא במה שחטאה נגד התורה. ולפי הנ"ל הוא משום שפשע נגד ענין הבעלות שיש לו בה לענין אישות.

והנה הרמב"ם שם ה"ד פסק דהבא על הפנוי' חייב מלקות, והראב"ד ושאר הראשונים סברי שאין בזה איסור תורה, עי' ב'עצמות יוסף'. ונמצא לפי הרמב"ם, דענין הקידושין פועל היתר להבעל וגם איסור לעלמא. משא"כ לשאר ראשונים אין צריך היתר מיוחד להבעל, ונמצא דהקידושין באים רק לאוסרה לעלמא.

ויש לומר, שזהו מה שהכריח הרמב"ם לכתוב בהל' א' שחידוש התורה בנישואי ישראל על נישואין של לפני מ"ת הוא, במה שהוא צריך "שיקנה אותה תחילה", דקנין זה הוא להתירה לו ולהוציאה מאיסור קדשה של הפנויה, אלא שבדרך ממילא עי"ז היא נעשית גם אסורה לעלמא, כדין אשת איש של לפני מתן תורה, עי' לקו"ש חל"ט (פר' תצא). אבל שאר הראשונים דסברי שהקידושין לא פועלים היתר, לא צריך גדר קנין כ"א שתהא אסורה לעלמא בלבד.

ונראה שכן הוא גם שיטת הסמ"ע חו"מ ריש סי' קצ, דגדר קנין כסף הוא שהכסף הוא שיווי המקח, ולא מעשה קנין כבשטר וחזקה. והחילוק הוא, שבקנין כסף כשהמוכר מקבל השווי, הר"ז תמורת וחילוף המקח, ובמקום החפץ הנקנה, משא"כ בשאר קנינים הוא רק גמירת דעת לקנין. והט"ז שם הקשה עליו מכסף קידושין, דלא שייך בה שווי כ"א תורת נתינה בלבד. וב'אבני מילואים' סי' כט סק"ב מוכיח דגם באשה אפשר לומר גדר שווי עי"ש. ועי' גם בגליוני הש"ס להר"י ענגל מ"ח.

ולפי הסברא שקידושין פועלים קנין של בעלות, מובן שפיר איך שהשווי של כסף הקידושין שהאישה מקבלת, פועל ההקנאה של האשה להבעל, כיון שהאשה עצמה "נמכרה" בשווי הכסף. משא"כ באם קידושין הוא איסור ולא קנין, אין סברא כ"כ לומר כאן שזה קנין בדרך שווי, כיון שאין כאן דבר הנקנה להיות השווי של הכסף, אלא הוא מעשה קנין בעלמא להשוותה אשת איש.