איתא בקידושין (ה, ב): "אמר שמואל בקידושין נתן לה כסף ושוה כסף, ואמר לה הרי את מקודשת, הרי את מאורסת, הרי את לאינתו, ה"ז מקודשת . . א"ל ר"פ לאביי למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות ["דקאמר הרי את מקודשת ולא קאמר למאן" - רש"י] הויין ידים, והתנן (נזיר ב, ב) האומר אהא, ה"ז נזיר, והוינן בה ודילמא אהא בתענית קאמר, ואמר שמואל והוא שהי' נזיר עובר לפניו. טעמא דנזיר עובר לפניו, הא לאו הכי לא, הכא במאי עסקינן דאמר לי". ע"כ.

ובתוס' (ד"ה "הכא במאי עסקינן") כתבו וז"ל: "משמע דמסיק הכא לשמואל דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים . . אך בריש מס' נזיר יש ספרים דגרסי האומר אהא ה"ז נזיר, אמר שמואל והוא שהי' נזיר עובר לפניו. וקא אמר לימא דקאמר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים, אין, מש"ה כי נזיר עובר לפניו הוי ידים מוכיחות ומהני, אבל אין נזיר עובר לפניו הוי ידים שאין מוכיחות, ולא מהני. ואית ספרים דגרסי לימא קסבר שמואל ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים, ומשני עובר לפניו הויין ידים שאין מוכיחות לכה"פ, אבל אין עובר לפניו אפילו שאין מוכיחות לא הוי. עכ"ל.

וכנראה כוונת התוס' היא, שהסוגיא שלנו מתאימה רק עם הגירסא הא' דמס' נזיר, שלמסקנא ס"ל לשמואל שידים שאין מוכיחות לא הוי ידים, ולכן צריך לומר "לי", כי בלא"ה ה"ז ידים שאין מוכיחות, משא"כ לפי הגירסא הב' שם שלשמואל ידים שאין מוכיחות הוי ידים, באמת אי"צ לומר "לי", וכן מוכח ממ"ש המהרש"א על תוד"ה "הא". עיי"ש.

אמנם הרא"ש כ' שהסוגיא שלנו מתאימה גם עם הגירסא הב' במס' נזיר, כי באם לא אמר "לי", לא הוי ידים מוכיחות כלל, שגם מי שס"ל ידים שאין מוכיחות הוי ידים, מודה שכשאין מוכיחות כלל - ל"ה ידים. ולכן כשלא אמר "לי" כו"ע מודי שאינה מקודשת.

נמצא שא' מהענינים שנחלקו בזה תוס' והרא"ש, הוא האם אמירת "הרי את מקודשת" בלא "לי" נק' "ידים שאין מוכיחות" או "ידים שאין מוכיחות כלל", דלהרא"ש ה"ז "אין מוכיחות כלל", ולתוס' ה"ז "אין מוכיחות" רגיל. [ומ"ש התוס' עצמם לפנ"ז: "דהרי את מקודשת ולא אמר לי, לא משמע כלל דמקודשת לי קאמר, דאדם עשוי לקדש אשה לחבירו, וידים שאין מוכיחות כלל כי הני - ודאי קאמר שמואל - לא הויין ידים", כוונתם שלהגירסא הא' ששמואל ס"ל שידים שאין מוכיחות לא הויין ידים" כוונתו רק לאין מוכיחות כזה, משא"כ כשמוכיחות קצת (כמו "האומר לחבירו מודרני ממך..." (נדרים ב, א)) ס"ל לשמואל שהויין ידים. ז.א. שבתוך "ידים שאין מוכיחות" מחלקים בין ב' הסוגים, וס"ל לשמואל שידים שאין מוכיחות כזה (בלא "לי") לא הוי ידים. אבל כ"ז הוא לגירסא הא', אבל לגירסא הב' שס"ל לשמואל שידים שאין מוכיחות הויין ידים, הפי' הוא, שגם סוג כזה הנק' שאין מוכיחות כלל, מ"מ הויין ידים, ולכן מקודשת בלא אמירת "לי", משא"כ להרא"ש, בלא אמירת "לי", ה"ז דרגא פחותה יותר, שאי"ז יד מוכיח כלל].

וי"ל להסביר מחלוקתם, שתלוי במ"ש התוס' (ד"ה "דאסר לה אכ"ע כהקדש", לעיל ב, ב) וז"ל: "והרי את מקודשת לי, כלומר להיות לי, מקודשת לעולם בשבילי, כמו הרי הן מקודשין לשמים - להיות לשמים. ופשטא דמילתא: מקודשת לי, מיוחדת לי, ומזומנת לי". עכ"ל. ובפשטות אין כוונת התוס' שי"ל בלשון "הרי את מקודשת לי" ב' פירושים שונים ונפרדים, כ"א שלשון זה כולל בתוכו ב' פירושים אלו. שבזה מתורץ מה שקשה על כל א' מהפירושים: על פי' הא' קשה, למה תקנו חכמים לשון מוזר כזה "מקודשת לי", כשכוונתם ל"מקודשת לעולם בשבילי", ולמה לא תקנו לומר כן בפירוש, מבלי שנצטרך לדחוק בפי' התיבות. ועל פי' הב' קשה, למה לא נקטו לשון פשוט יותר כמו "מיוחדת לי" או "מזומנת לי", שזה לשון יותר רגיל מהלשון "מקודשת", [ולפועל הוא להיפך, שלשון "מיוחדת לי" הוא מהלשונות שהן בספק (לקמן ו, א)], אולם ע"פ הנ"ל ה"ז מובן, כי החכמים תקנו לשון כזה שבתוכו יכלל ב' הפירושים יחד, ולכן הוכרחו לתקן לשון זה, שבזה מונח (אף שבדוחק) ב' הפירושים.

אמנם יש לחקור איזה פירוש הוא העיקר ואיזה הטפל - ובזה יהיה תלוי אם בלא "לי" ה"ז עכ"פ "ידים שאין מוכיחות", או שאי"ז אפי' בכלל "ידים שאין מוכיחות", כי החילוק בין ב' הפירושים הוא, שלפי' הא' גם בלא "לי" יש לזה תוכן, שהרי אומר "הרי את מקודשת - אסורה - לעולם", אלא שחסר כאן הסיבה, למה היא אסורה לעולם. משא"כ לפי' הב' בלא "לי", אין כאן תוכן כלל, שהרי כשאומר "הרי את מיוחדת" ואינו אומר למי, אי"ז רק שחסר הסיבה, כ"א שחסר בעצם הדבר, שהרי אין שום מושג של מיוחדת, אם אינה מיוחדת למישהו, ובמילא בלא "לי" אי"ז כלום.

וי"ל שבזה הוא דנחלקו התוס' והרא"ש: התוס' ס"ל שהעיקר הוא הפי' הב' [וכלשונם "ופשטא דמילתא מקודשת לי, מיוחדת לי, ומזומנת לי"], ולכן בלא "לי", אף שחסר בתוכן הענין, ולא הוי "ידים מוכיחות", מ"מ הוי עכ"פ "ידים שאין מוכיחות". משא"כ הרא"ש ס"ל שהעיקר הוא הפי' הא', ולכן בלא "לי" לא הוי אפי' "ידים שאין מוכיחות", כי אין לזה תוכן כלל.

[ואף שהרא"ש כ' הטעם למה ל"ה "ידים שאין מוכיחות" מטעם "דאדם עשוי לקדש אשה לחבירו" - מ"מ י"ל שזהו בצירוף עם הסברא שבלא "לי" אין לזה תוכן. וכפי שרואים שגם התוס' כתבו סברא זו "דאדם עשוי לקדש אשה לחבירו", ומ"מ ס"ל שזה נכלל בכלל "ידים שאין מוכיחות", הרי ראי' שכדי לומר שאי"ז "אפי' ידים שאין מוכיחות" צ"ל עוד סיבה].

ויש להוסיף ע"פ הידוע שב' פירושים אלו שבתוס' בפירוש הלשון "הרי את מקודשת לי" הם ב' הענינים שיש בקידושין: א) מצד איסור ואישות. ב) מצד קנין. שהפי' הא' שאסורה לעלמא, מתאים עם גדר האיסור והאישות שבקידושין. והפי' הב' שהיא מיוחדת לו מתאים עם גדר הקנין שבקידושין.

וידוע השקו"ט בכו"כ אחרונים איזה פרט משני פרטים אלו הוא עיקר הקידושין, ואיזה פרט הוא רק הסתעפות וטפל להעיקר. ושקו"ט ג"כ מי מהראשונים ס"ל שהעיקר הוא האיסור והאישות, ומי מהראשונים ס"ל שהעיקר הוא הקנין.

ואם נאמר שהתוס' ס"ל שהעיקר הוא האיסור והאישות, והרא"ש ס"ל שהעיקר הוא הקנין (כפי שיש הרוצים לומר כן), יומתק ביאור הנ"ל ביותר - שלכן ס"ל להתוס' שבלא "לי" ה"ז עכ"פ "ידים שאין מוכיחות", כי העיקר הוא "הרי את אסורה לעולם". והרא"ש ס"ל שאי"ז אפי' "ידים שאין מוכיחות", כי לדעתו העיקר הוא "הרי את מיוחדת לי", ובזה אם לא אמר "לי" אין לזה שום תוכן כנ"ל.