בב"מ (ה, ב) מובא שקו"ט בנוגע מי שחשוד לגזול ממון, האם אמרי' "מיגו דחשוד אממונא חשוד אשבועתא". והקשה בספר מעיני החכמה, דהרי קיי"ל (בכורות ל, א) שחשוד לדבר אחד אינו חשוד לכל התורה כולה. וכן נפסק להלכה (שו"ע יו"ד סי' קי"ט סעי' ד') שחשוד לדבר אחד אינו חשוד לדברים אחרים, רק לדבר הקל ממנו, ובנדו"ד, הרי איסור שבועה חמור מאיסור גזל, שהרי איסור גזל הוא לאו הניתק לעשה, והוא מן הקלות, משא"כ איסור לא תשא הוא מן החמורות, וכמ"ש הרמב"ם (הל' תשובה פ"א ה"ב) בנוגע להכפרה הבאה ע"י השעיר המשתלח וז"ל: "ושבועת שוא ושקר, אע"פ שאין בהן כרת, הרי הן מן החמורות, ושאר מצות ל"ת ומ"ע שאין בהן כרת, הן הקלות", עכ"ל. - וא"כ איך אפ"ל שחשוד אממונא - ז.א. שחשוד לעבור על איסור גזילה - חשוד אשבועתא - לעבור על איסור לא תשא.

ומתרץ שאמנם בכל התורה כולה חשוד לדבר א' אינו חשוד לכל התורה. אבל בגזלן, כיון שחציף כולא האי לגזול בפני חבירו, יש לחושדו שישבע ג"כ לשקר.

וכבר הביאו שכעין זה כבר כתב הרשב"א בתשובות (ח"א תשובה ת"ל וסי' תרפ"ו. הובא בב"י יו"ד סי' קי"ט) וז"ל: "וחשוד אממונא למ"ד דחשוד אשבועתא, ואע"ג דמשומד לדבר א' אינו משומד לכל התורה כולה, שאני התם דהוה כחשוד על אותו דבר, דכיון דעובר משום ממון, אף הוא ישבע לשקר מחמדת ממון, ומשומד לד"א משומד לכל אותו הדבר". עכ"ל.

אבל באמת יש לתרץ באופן אחר, שמטעם אחר הוה גזל חמור יותר, והוא בהקדים מ"ש אדה"ז בשולחנו (הל' גזילה וגניבה ס"ב) וז"ל: "שאע"פ שכל העבירות שבתורה (נדחות מפני פקו"נ חוץ מע"ז ג"ע וש"ד, אסור להציל עצמו בממון חבירו ע"ד להפטר, אלא ע"ד לשלם כשתמצא ידו הואיל ואפשר בתשלומין", עכ"ל. ומקורו בב"ק (ס, ב) וברא"ש שם. היינו שבעצם הוה גניבה וגזילה עבירה שאינה נדחית מפני פקו"נ, אלא שאם דעתו לשלם ה"ז מותר. (וכמ"ש גם בהל' נזקי ממון (ס"י) וז"ל: "אין לך דבר שעומד בפני פקו"נ ורשאי להציל נפשו בממונו של חבירו רק שיטול ע"ד לשלם ע"פ בי"ד שיורו לו אם חייב לשלם" עכ"ל).

ובאמת נ"ל עוד מקור לזה מכתובות (יח, ב- יט, א), דמקשה שם בגמ' מ"ט דר"מ דס"ל ד"עדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו אין נאמנים" (גם כשאין כת"י יוצא ממקום אחר), ומתרץ בגמ' "אמר רב חסדא קסבר ר"מ עדים שאמרו להם חתמו שקר ואל תהרגו, יהרגו ואל יחתמו שקר. א"ל רבא השתא אילו אתו לקמן לאימלוכי אמרי' להו זילו חתומו ולא תתקטלון, דאמר מר אין לך דבר שעומד בפני פקו"נ אלא ע"ז ג"ע וש"ד בלבד, השתא דחתמו אמרי' להו אמאי חתמותו, אלא טעמא דר"מ כדר"ה אמר רב וכו'".

ולכאו' אי"מ סברת הקס"ד דצריך למסור נפשו שלא לחתום בשקר?

ומביא השטמ"ק את הרמב"ן והרא"ה שתירצו דהס"ד היתה דכיון דבמדת חסידות בכל העבירות יהרג ולא יעבור, א"כ לאו כל כמיני' לאפקועי נפשי' מקדושת ישראל ולומר דלאו חסיד הוא, וקס"ד שגם ע"ז אמרי' אין אדם משים עצמו רשע, וע"ז פריך השתא אילו אתו לקמן וכו', דכיון דאילו אתי לבי"ד לשאול היו אומרים להם אל תהרגו (אף שהי' מדת חסידות אם היו נהרגים), איך אפשר לומר בזה שנקראים משים עצמו רשע.

ועפ"ז מדויק ג"כ דיוק לשון הקושיא "אילו אתו לקמן וכו'", ולא הקשו בפשטות "והא אמר מר אין לך דבר שעומד בפני פקו"נ וכו'", כי גם בהקס"ד ידע שאין לך דבר העומד בפני פקו"נ, אלא שהקושיא היתה מטעם מדת חסידות, וע"ז מקשה שפיר שמפני מדת חסידות אין לקוראו רשע, היות שהבי"ד היו פוסקים להם שיחתמו (וע"ז הוא מביא בדא"ג הא דאין לך דבר העומד בפני פקו"נ, אף שידוע מכבר).

אמנם כ"ז מתאים לדעת ראשונים אלו שס"ל שהיכא דהדין הוא יהרג ולא יעבוד מדת חסידות הוא ליהרג, אבל לדעת אלו שאסור ליהרג (ראה רמב"ם הל' יסוה"ת פ"ה ה"א וה"ז. ובנ"כ שם. תוס' ד"ה יכול ע"ז כז, ב. טוש"ע יו"ד סי' קנ"ז ובנ"כ. ובכ"מ), מאי איכא למימר, שהרי א"א לתרץ שקס"ד שנקרא רשע לפי שלא נהרג, שהרי לפי שיטות אסור ליהרג (אם לא שנאמר שזה גופא היתה קושיית רבא, שאי"ז מדת חסידות, אבל עפ"ז קשה ביותר אריכות לשן רבא. וראה חת"ס שם. אוצר המלך על הרמב"ם שם).

ולכן נ"ל שבעבירות כאלו שבעצם הדין הוא שיהרג ואל יעבור, הנה אם בא מקרה לפניו שמפני סיבה לפועל לא חל ע"ז דין יהרג ולא יעבור, כו"ע מודי דמותר למסור נפשו. לדוגמא: במי שאינו עושה מעשה כשעובר על א' מהג' עבירות, שאז אין צריכים למס"נ (ראה ראשונים כתובות ג, ב), הנה בנדון כזה, כו"ע מודי שמותר למס"נ, מכיון שסו"ס ה"ז עבירה כזו שהיא בסוג דיהרג ואל יעבור.

ולכן בנוגע להזיק ממון חבירו גם כן הוא, שגם כשמציל עצמו בממון חבירו באופן המותר (- ע"ד לשלם), אם רוצה למס"נ מותר לכו"ע, ומדת חסידות היא כי ה"ז עבירה שבסוג של יהרג ואל יעבור. ולכן בנדו"ד שחותמים בשקר ומצילים עצמם ע"י הפסד שגורמים לאחרים, מכיון שהוא בסוג דיהרג ואל יעבור, לכו"ע הוה מדת חסידות שלא יחתמו, ולכן מתאים תירוץ הרמב"ן גם לדעת אלו שבכלל אסור למס"נ.

בכל אופן נמצא מהנ"ל דבאמת איסור גזילה יש בהם חומר לגבי איסור לא תשא, כי הוא בסוג דיהרג ולא יעבור, משא"כ לא תשא אינו בסוג זה. ולכן מתאים לומר שהחשוד על ממון, לעבור על איסור דלא תגזול, שהיא ביהרג ולא יעבור, חשוד אשבועתא שאינו חמור כ"כ.

ואף שבנוגע לדין שעיר המשלח נכלל גו"ג בסוג דקלות - ה"ז לפי ששם איירי בנוגע הכפרה על העבירה, והיות וקל ביותר לסלק מן הגזילה הדין דיהרג ואל יעבור, ע"י שישלם ע"ז, לכן לגבי כפרה על החטא נק' מן הקלות, אבל כשאדם עובר העבירה - ז.א. שגוזל מבלי שיהי' דעתו לשלם - ה"ז מן החמורות, כי עובר על איסור של יהרג ואל יעבור.

והנה עפ"ז יש לתרץ עוד קושיא: להלן בגמ' מביא ראי' שחשוד אממונא לא חשוד אשבועתא "דאי לא תימא הכי, האי דאמר רחמנא מודה מקצת הטענה ישבע, נימא מיגו דחשוד אממונא חשיד אשבועתא", ומתרץ "התם אשתמוטי קא משתמיט לי' כדרבה". ופרש"י "כדרבה - דאמר לעיל (ג, א) מפני מה אמרה תורה כו'", ושם מבואר שהכוונה בזה היא שאף אמנם הוא כופר בממון שחייב לחבירו, אבל אין זה מפני שרוצה לגנוב הממון, כ"א באמת "בכולי בעי דלודי לי' והאי דלא אודי אשתמוטי הוא דקא משתמיט מיני', סבר עד דהוו לי זוזי ופרענא לי' וכו'". וזוהי כוונת הגמ' כאן שהיות ואין בדעתו לגנוב הממון לעולם, לכן אינו חשוד אממונא.

אבל אי"ז מובן, שהרי מבואר לקמן (ב"מ סא, ב) "לא תגנוב - ע"מ לשלם תשלומי כפל", הוכחנו שגם כשבדעתו לשלם (-ועוד יותר ממה שגנב) עובר על איסור לא תגנוב, וא"כ מדוע אם כופר בהממון מטעם אשתמוטי כדי לשלם בזמן מאוחר, כבר אינו נקרא חשוד אממונא, הרי עדיין הוא חשוד לעבור על לא תגנוב?

אמנם עפהנ"ל, שהכוונה בגמ' בהשקו"ט אם חשוד אממונא חשוד אשבועתא" הוא מטעם שגו"ג הוה יהרג ואל יעבור, הנה פשוט שזהו רק כשחשוד לעבור על איסור גו"ג כזה שהוא ביהרג ואל יעבור, וזה הוה רק בנדון שגונב בלי דעת לשלם. אבל באם אשתמוטי קא משתמט, היינו שעכשיו בעת שכופר בהממון (ז.א. שגונבו עכשיו), ה"ז לפי שבדעתו לשלם, אין ע"ז דין של יהרג ואל יעבור, ולכן בזה פשוט שלא אמרי' חשוד אממונא חשוד אשבועתא, כי איסור שבועה חמור מאיסור גזילה כזה.

והנה באופן אחר יש לתרץ הקושיא הנ"ל (שהחשוד על הקל אינו חשוד על החמור, והרי לא תגזול הוא קל בערך באיסור לא תשא) - ע"פ מ"ש בלקו"ש חי"ז (ע' 209) וז"ל: "באיסור גניבה (או גזילה) יש חומר מיוחד בזה שהיא פעולה נמשכת, בכל רגע שאינו מחזיר הגניבה (וגזילה) עובר על "לא תגנובו" (ו"לא תגזול").

ובזה מבאר הרגצובי (צפע"נ הל' תרומות (בהשמטות) נב, ג. השלמה ע' צט, הובא במפענ"צ פ"ה סל"ד פי"ג ס"ד. וש"נ) מה שהרמב"ם (הל' סנה' פי"ח ה"ב) חושב הלאווין ד"לא תגזול" ו"לא תגנוב" בהכלל ד"לאו שניתן לתשלומין", ולא בכלל "לאו הניתק לעשה": בלאו הניתק לעשה עוברים על הלאו רק בשעת מעשה העבירה, ולכן נתנה התורה עשה לנתק ולתקן הלאו, ומוכרח לומר שהתיקון חל למפרע על המעשה עבירה; אבל בגניבה וגזילה עוברים על הלאו כ"ז שלא החזיר, בכל רגע מזמן הפעולה ואילך ואח"כ ה"ז "פעולה נמשכת", ובמילא כשמחזיר (הגניבה וגזילה) ה"ז רק "לאו שניתן לתשלומין" - דהוה שמכאן ולהבא לא יעבור (הפעולה נמשכת, נפסקת), אבל אינו מתקן העבר. עכ"ל.

עפ"ז נמצא שישנו חומר באיסור גו"ג לגבי איסור לא תשא, שבגניבה וגזילה עוברים על הלאו בכל רגע ורגע, משא"כ לא תשא עוברים רק פעם א'. ולכן חשוד אממונא אפ"ל חשוד אשבועתא (ויש לקשר זה עם השאלה מה גובר, עשיית עבירה חמורה פעם א', או עשיית עבירה קלה הרבה פעמים, וכמבואר הדבר בכ"מ (גם בלקו"ש) ואכ"מ).