בגמ' ב"מ ג, ב, מחלוקת בין ר"מ ורבנן ב"מי שאמרו לו שנים אכלת חלב והוא אמר לא אכלתי שר"מ מחייב וחכמים פוטרים אר"מ אם הביאוהו שנים לידי מיתה חמורה לא יביאוהו לידי קרבן הקל אמרו לו מה אם ירצה לומר מזיד הייתי".

והנה בביאור תשובת רבנן "ומה אם ירצה ללמוד מזיד הייתי" נחלקו רש"י ותוס', אבל עכ"פ הא מיהא פשוט דאם שנים אומרים אכלת חלב [והי' נראה שהוא שוגג או שנקטינן שהוא שוגג מצד חזקת כשרות (עי' חת"ס)] אם טען שהי' מזיד פטור מקרבן.

וע"ז הק' בתוד"ה 'מה אם' "וא"כ, והאיך נאמן לומד מזיד הייתי והא אין אדם משים עצמו רשע כדאמר בפ"ק דסנהדרין גבי פלוני רבעני לרצוני, וי"ל דאין נאמן לפסול עצמו, אבל הכא עושה תשובה ואינו רוצה להביא חולין לעזרה".

וברמב"ן הביא קושיית התוס' ותי' "ולאו מילתא היא, דלא אמר' א"א משים עצמו רשע אלא גבי עדות דלא פסלינן דיבורי' ופלגינן דיבורא, אבל כשאומר מזיד הייתי אין אומרים לו להביא קרבן".

ולכאו' הפי' בדברי הרמב"ן הוא, דהא דאין אדם משים עצמו רשע, הכוונה היא שאין לו נאמנות בתור "עד" לפסול את עצמו, וכדפרש"י כתובות (יב, ב) ד"ה 'אין' דהטעם הוא דאדם קרוב אצל עצמו - והיינו דאין לו דין נאמנות לשווי נפשו "רשע".

אבל הכא אין הוא רוצה שנאמינהו בתור "עד" ורק בתור טענה, והיינו שהוא טוען שאף שאמת שעשה את המעשה כמו שאומרים העדים, אבל מכיון שהיה מזיד אינו חייב קרבן. ומשו"ה סב"ל להרמב"ן שאין זה שייך כלל להדין דאין אדם משים עצמו רשע שהוא דין בהלכות עדות.

והתוס' דלא ניחא לי' תי' הרמב"ן [ואף שתירץ "וי"ל דאין נאמן לפסול עצמו" שיש במשמעו כתירוץ הרמב"ן. אבל הרי מסיים התוס' "אבל הכא עושה תשובה ואינו רוצה להביא חולין בעזרה". שמשמעו, שיש סיבה מיוחדת להאמינו כאן, בגלל שעושה תשובה וכו' ולא שאין מקום שלא להאמינו]. לכאורה ס"ל דהא דאין אדם משים עצמו רשע, אין הפי' דאין לו זכות נאמנות לשים עצמו רשע. אלא דכשמספר סיפור על עצמו שהוא רשע אין לו נאמנות ע"ז. "דאנן סהדי" דמחזי דמשקר ואינו רשע. ורק אם ב' עדים מעידים עליו שעשה מעשה רשע ע"כ מאמינים להם.

וזהו קושיית התוס', דאיך יכול לטעון מזיד הייתי דזה טענה גרוע, דאנן סהדי דלא היה מזיד דאין אדם משים עצמו רשע. והיינו שאין נאמנות לאדם על טענה זו דהוא נגד אנן סהדי שלנו.

ולכאו' צ"ב, מנין לו לתוס' לחדש דזה הפי' ב"אין אדם משים עצמו רשע" ומשו"ה להקשות על הסוגיא שלנו. דלא ניחא חי' בפי' הרמב"ן שאין אדם משים עצמו רשע הוא רק דין, שאין לו נאמנות לשום עצמו רשע ולא דאנן סהדי שהוא משקר.

ואולי י"ל בזה, דהנה בתוד"ה מה לפיו מבואר דסוגיא שלנו ס"ל דטעמא דרבנן הוא דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה עדים, ומשו"ה ס"ל דנאמן, בין לחיוב ובין לפטור. והיינו, דבין חד אומר שחייב והעדים אומרים שהוא פטור ובין שהעדים אומרים שהוא חייב והוא אומר שפטור, נאמן - דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש.

ולכאו' אם אומר שחייב והעדים מעידים שאינו חייב, איך מקריבים הכהנים את הקרבן הרי לפי דברי העדים ה"ז חולין בעזרה. וע"כ צ"ל דכיון דהוא טוען שעשה העבודה בשוגג ונאמן, שאדם נאמן על עצמו, א"כ הדין הוא שחייב קרבן ונאמן גם לגבי הכהנים.

[והיינו שאין הפי' שאדם נאמן על עצמו לגבי דינים ששייכים אליו, דהא הכא זה שייך גם להכהנים. אלא הפי' הוא דאדם נאמן על עצמו גם מה שנוגע לאחרים].

ועפי"ז אולי יש מקום לשאול (ופשוט שצ"ע האם יש מקום בדרך הפשט לשאלה זאת, היינו משום שאדם נאמן על עצמו משו"ה נאמינו, ד)למה אינו נאמן לשים עצמו רשע ושהוא פסול לעדות הא אדם נאמן על עצמו וגם כשנוגע לאחרים כנ"ל.

ואולי י"ל שמשו"ה ס"ל להתוס' דהא דאין אדם משים עצמו רשע אינו משום דאין לו זכות ונאמנות, דהא אדם נאמן על עצמו. אלא דאנן סהדי דמשקר, דהחזקת כשרות אומר שהוא משקר. וא"כ אינו מועיל הא דנאמן על עצמו. וא"כ שפיר מקשה התוס' דהכי נמי כשטוען מזיד הייתי ע"כ לא נאמינו מאותו סיבה.

והנה אם הדברים הנ"ל נכונים א"כ אולי י"ל שהתוס' והרמב"ם לשיטתם אזלי.

דהנה בתוס' מבואר כנ"ל, דהסוגיא שלנו ס"ל דטעמא דרבנן הוא משום דאדם נאמן על עצמו, ומשו"ה פיו נאמן נגד עדים בין לפטור ובין לחיוב.

והנה בפרש"י - א) אינו מביא הטעם דאדם נאמן על עצמו. ב) מפרש דברי חכמים "ומה אם ירצה לומר מזיד הייתי" - דמה לו לשקר. ג) אינו מפרש שפיו נאמן לחייב עצמו נגד עדים, ורק לפטור עצמו. ד) ברש"י מביא המקור שעדים אין מחייבין אותו קרבן מהפסוק "או הודע אליו" - ולא שיודיעוהו אחרים. והיינו שזה גזיה"כ. והקשה הרמב"ן איך זה מתאים עם תשובת החכמים, שזה משום מה לו לשקר דמה אם ירצה לומר מזיד הייתי.

והרמב"ן ביאר פרש"י "אפשר דהיכא דמכחישין בפירוש 'הודע אליו' קרינן לי', שיש לו לסמוך על שניים יותר מעצמו שמא טעה. ולכאו' צ"ב עדיין, דמה מועיל המיגו.

ובביאור דברי הרמב"ן שמעתי, דהנה בלי המ"ל לשקר שפיר אמרינן, דאף דמכחיש העדים אין להכחשתו שום ממשות, כיון שזה נגד עדים, אבל כשיש לו מיגו, וזה מחזק הטענה שלו אזי שפיר מועיל הכחשתו שלא יחשב "או הודע אליו".

בקיצור, לשיטת רש"י הא דנאמן לומר לא אכלתי אף שעדים אומרים לו אכלת, הוא לא שהוא נאמן יותר מעדים, ורק שמועיל מה שהוא טוען, שלא יחשב "או הודע אליו", וזה רק בגלל שיש לו מיגו, כנ"ל.

והנה התוס' ביאר שהא דפיו מחייבו קרבן ואין עדים מחייבין אותו קרבן, הכוונה היא שפיו מחייבו קרבן אף שעדים מכחישים, דאל"כ מהו המעלה בפיו לגבי עדים, הא עדים מחייבים אותו קרבן ג"כ, כשאין פיו מכחישו.

וביאר, דהסוגיא ס"ל דאדם נאמן על עצמו כנ"ל.

אבל רש"י לא פי' שפיו מחייבו קרבן כשעדים מכחישים אותו, ורק על הא שעדים אין מחייבין אותו קרבן פרש"י כשפיו מכחישו. ובפשטות, לשיטת רש"י אין מקום לומר שפיו יחייב קרבן כשעדים מכחישין אותו, והא דעדים אין מחייבין קרבן כשפיו מכחישן, הוא מטעם מיוחד מהפסוק ד"או הודע" וגם דיש לו מיגו כנ"ל. אבל לחייבו עפ"י פיו כשעדים מכחישין אותו מהיכי תיתי.

ובאמת אפילו להצד בגמ' כריתות דהטעם הוא דאדם נאמן על עצמו יותר ממאה איש, מבואר ברש"י כריתות (יב, א ד"ה אדם) "בדברים שיש בהם כפרה לא מימנע לאיתויי חטאת להתכפר נגד קונו", והיינו דמסביר למה נאמן לומר שהוא פטור, אבל אין שום משמעות שהוא גם נאמן לומר שחייב נגד עדים.

וי"ל דלשיטת רש"י כמו דלהצד שהוא נאמן מצד מיגו אין הפי' שהמיגו הוא מקים הנאמנות, אלא הפי' שמצד המיגו אמרינן שלא נק' 'או הודע אליו', כנ"ל מהרמב"ם. ע"כ י"ל דלהצד דאדם נאמן על עצמו אין הפי' שממש יש לו נאמנות על עצמו, אלא שמועיל הנאמנות על עצמו דלא יחשב "או הודע אליו" היינו הסברא שלא מימנע מלהביא כפרה.

בקיצור, לתוס' אדם נאמן על עצמו הוא נאמנות חדשה שמועיל בין לחיוב בין לפטור. אבל לרש"י י"ל דכמו דמפרש הרמב"ן דהנאמנות דמיגו לרש"י הוא כדי שלא יחשב "או הודע אליו", כמו"כ י"ל דהגדר דאדם נאמן על עצמו הוא רק שלא יחשב "או הודע אליו".

והנה ברמב"ן כתב "יפה פרש"י" והיינו שהוא מסכים לפירושו. וא"כ י"ל דלשיטת התוס' דס"ל דיש דין דאדם נאמן על עצמו כפשוטו וא"כ יש מקום (אולי) לשאול למה אינו משים עצמו רשע, וא"כ ע"כ הפי' הוא דאנן סהדי דמשקר, וא"כ שפיר מקשה איך נאמן לומר מזיד הייתי.

אבל הרמב"ן דאזיל בשיטת רש"י, דאין באמת דין מחודש דאדם נאמן על עצמו, ורק הוא מועיל שלא ייחשב או הודע אליו. וא"כ ס"ל דאין אדם משים עצמו רשע הוא כפשוטו שהוא דין בהל' עדות (ולא משום אנן סהדי דמשקר). וא"כ ס"ל דאין מקום לקושיית התוס', דאין נאמן לטעון מזיד הייתי הא א"א משים עצמו רשע. דלשיטת הרמב"ן אין לקושיא זו מקום כלל דהא דאין אדם משים עצמו רשע הוא דין בהל' עדות ולא משום אנן סהדי כנ"ל.