בחולין (צח, ב) כתב רש"י דטעם כעיקר אינו אלא מדרבנן, דמה"ת בטל ברוב. ורבינו תם חולק ארש"י וסבירא לי' דטעם כעיקר דאורייתא, ולוקין עליו, וסבירא לי' לר"ת דבדאיכא טעמא, נהפך כל ההיתר להיות איסור, ולוקין על כל כזית וכזית.

ורבינו חיים סבירא לי' ג"כ דטעם כעיקר דאורייתא, כר"ת, אלא דפליג עלי' בדינא דנהפך, וסב"ל דהיתר נהפך להיות איסור, היינו דווקא בדאיכא כזית איסור בכדי אכילת פרס, אבל בפחות משיעור זה, נהי דאסור משום תערובת האיסור (שלא נתבטל ברוב, כיון שנותן טעם), מיהו, אין לוקין על כל כזית וכזית, ואינו אסור אלא מדין חצי שיעור.

הטור בסימן צח ס"ק ב הביא נ"מ בין שיטת רש"י ור"ת, היכא דנתערב איסור ברוב היתר ונשפך ההיתר, דשוב אי אפשר לראות אם הי' שישים בהיתר לבטל טעם האיסור; דלשיטת רש"י, כיון דטעם כעיקר אינו אלא דרבנן, והשישים דבעינן לבטל הטעם אינו אלא דרבנן, הרי דנתבטל האיסור ברוב מה"ת, והוה לן ספיקא דרבנן דהוה לקולא.

אבל לשי' ר"ת, דטעם כעיקר דאורייתא, הרי לנו ספיקא דאורייתא דהוה לחומרא.

ובשו"ע סי' צח סעי' ב מכריע המחבר כשי' ר"ת דטע"ק דאורייתא, ובנשפך אזלינן לחומרא.

וז"ל הש"ך ס"ק ו: הטעם כתב ר"ת וכל הפוסקים העומדים בשיטתו דקיי"ל דטעם כעיקר אסור מדאורייתא במין בשאינו מינו, דכיון שנותן האיסור טעם בהיתר נהפך ההיתר להיות כולו איסור ואסור כולו מדאורייתא. עכ"ל.

ובחידושי רעק"א ס"ק ג מקשה עמש"כ הש"ך נהפך ההיתר, וז"ל: הוא שפת יתר ובאמת לדעת רבינו תם ( – הכוונה לשיטת רבינו חיים דלעיל שהטור הביאו בשם ר"ת, עי' ב"י שם, ובמנחת כהן ח"א פ"ה, ופר"ח סי' תמב), ור"י דאם כזית מעורב ביותר מד' ביצים לא אמרינן דההיתר נהפך להיות איסור, אלא דמכל מקום כיון שמרגישים טעמו דהאיסור לא נתבטל האיסור ואסור לאכול מה"ת דהוי אוכל חצי שיעור איסור, ובנשפך הוה ספק דאורייתא, ולזה דינא דנהפך לא שייך לכאן. עכ"ל.

היינו דרעק"א מקשה על הש"ך דלגבי הך דינא דנשפך אין נפק"מ אי סבירא לן נהפך או לא, ולעולם גם היכא דלא אמרינן נהפך ( – היינו ביותר מכדי אכילת פרס – ) נמי הוה ספק דאורייתא ואזלינן לחומרא.

והנה הך שיטה דרבינו חיים דלא אמרינן נהפך לאיסור אלא בדאיכא כזית בכדי אכילת פרס, הביאו הרא"ש (פג"ה סי' לא), וז"ל שם: ואע"ג דטעם כעיקר ילפינן מקרא ( – היינו שמקשה אשיטת רבינו חיים דאטו כזית כתיבא בתורה), מסתבר לומר דלא החמירה תורה בנתינת טעם של איסור בהיתר להופכו לאיסור, כשההיתר כ"כ יותר על האיסור כו', עכ"ל.

וצע"ג בדברי רבינו חיים אליבא דהרא"ש, דממ"נ אי לא מסתבר לומר ביותר מכזית כא"פ דנהפך לאיסור, א"כ לא נימא בו כלל דין טעם כעיקר וליבטיל ברובא כשאר איסורין דעלמא,

ואי אמרינן דאינו בטל מדין טעם כעיקר, אמאי לא נהפך לאיסור, דמהיכא תיתי דתרי טעם כעיקר איכא, חד דאינו בטל אבל לא נהפך לאיסור (היינו בדליכא ככא"פ), וחד דנהפך לאיסור (היינו דבאיכא ככא"פ), דאטו תרי טעם כעיקר כתיבי בקרא.

(עי' מעדני יו"ט אות נ פירוש חדש בשי' רבינו חיים ובדברי הרא"ש דככא"פ היינו שאינו חייב עד שאוכל כל הפרס. ונראה דפירש כן מכח הקושיא הנ"ל, אלא דברא"ש לא משמע כן, וגם כל הפוסקים לא סבירי הכי בשיטת רבינו חיים).

וביישוב דברי הרא"ש י"ל בשתיים.

א) דהך "מסתברא" דקאמר הרא"ש היינו דמסתבר לי' לרבינו חיים דבפחות מככא"פ לא אמרינן כלל דין טעם כעיקר, והא דאינו בטל הוא דין בהלכות ביטול, ובהא דקיי"ל בעלמא ד"אחרי רבים להטות", וכמ"ש הרשב"א (חולין צח, סע"ב) וז"ל: כל היתר המקבל טעם מן האיסור וטעם האיסור ניכר בו טעימתו זו היא הכרתו כדכתיב חיך אוכל יטעם לו אין חשיבות האוכל אלא לטעמו. עכ"ל. היינו דסבירא לי' להרשב"א דהא דהממשות לא בטיל בדיהיב טעמא, אינו מדין גזה"כ דטעם כעיקר אלא מדין דבר הניכר דלא בטיל, ואתי שפיר לרבינו חיים דטעם כעיקר לא הוה אלא דינא דהיתר נהפך לאיסור, ואינו אלא בדאיכא כזית בכדי א"פ.

ב) דסבירא לי' לרבינו חיים מסברא, דהא דאמרה התורה דטעם האיסור הוא כעיקרו, הנה כשמו כן הוא, דהטעם נהפך להיות כמו העיקר, ולהכי היכא דהעיקר שממנו בא הטעם הוא חצי שיעור (היינו בפחות מככא"פ) נהפך כולו להיות חצי שיעור, וכל כזית וכזית נהפך להיות איסור של חצי שיעור מצד עצמו, וגם אם יאכל את כל התערובת אין בו אלא איסור חצי שיעור כמו בהעיקר.

והנראה דהש"ך למד כאופן הב', ולהכי כתב בדינא דנשפך דההיתר נהפך להיות איסור וכוונתו גם אפחות מכזית כא"פ, דהוא ג"כ אסור מדינא דנהפך להיות איסור כמו העיקר דהיינו חצי שיעור.

ורעק"א סבירא לי' כאופן הא', וכמ"ש שם "כיון דמרגישים טעמו דהאיסור לא נתבטל", ולדידי' שפיר דינא דנהפך להיות איסור לא שייכא הכי, דאינו אסור אלא מכח התערובות דהממשות.