ראש מתיבתא ליובאוויטש ד'שיקאגא
בגמ' כתובות יט, ב: אר"נ עדים שאמרו אמנה היו דברינו מודעא היו דברינו אין נאמנין, מר בר רב אשי אמר אמנה היו דברינו אין נאמנין מודעא היו דברינו נאמנין וכו'.
ובגליון תתיד (33) כתבתי, שיש פלוגתא בין הר"ן על סוגיין והרשב"ם על אותו סוגיא שבב"ב (מט, א), גם בביאור שיטת ר"נ וגם בביאור שיטת מבר"א. בשיטת ר"נ: הר"ן מפרש שהטעם שאינן נאמנין הוא משום שמשוו נפשייהו רשעים, והרשב"ם מפרש שהוא משום שהיות והודו שהשטר נחתם על ידם בכשרות, לכן שוב אינן נאמנין "לחזור ולהגיד" שהשטר פסול.
ובשיטת מבר"א: הר"ן מפרש דאמנם אין ב"מודעא" משום משוו נפשייהו רשעים, ולכן נאמנין במקרה דאין כת"י יוצא ממק"א, משא"כ להרשב"ם הרי לשיטה זו נאמנים גם במקרה דכת"י יוצא ממק"א.
וכתבתי לבאר, שיסוד פלוגתתם חד הוא: והוא, כשעדים אומרים אמנה או מודעא היו דברינו, באם זה הוה עקירת חתימתם על השטר כבאנוסים או פסולי עדות היינו, או לא. דהר"ן סב"ל שזה הוה באותו גדר כבאנוסים היינו, ולכן באמת צ"ל בזה אותם דינים - שנאמנין כשאין כת"י יוצא ממק"א, ואין נאמנין כשיוצא ממק"א, אלא דבזה חידש ר"נ דהיות ומשוו נפשייהו רשעים לכן אינן נאמנין גם כשאין כת"י יוצא ממק"א, משא"כ מבר"א דסב"ל שאין כאן משום משוו נפשייהו כו', לכן שוב יש להם אותו דין של אנוסים היינו.
משא"כ הרשב"ם סב"ל דאמנה ומודעא לא הוו "עקירה" כמו אנוסים היינו, דהרי אינם עוקרים חתימתם שעל השטר (ועיי"ש באריכות מש"כ לבאר נימוקי פלוגתתם בב' אופנים), ולכן בודאי אין בהם אותו הדין של אנוסים היינו, אלא דבזה פליגי, דלר"נ יש כאן "חוזר ומגיד", גם כשאין כת"י יוצא ממק"א (דלא כבאנוסים היינו) היות ולא עקרו חתימתם שעל השטר, משא"כ למבר"א הואיל ואין כאן עקירה בעדותם לכן נאמנין בכל מקרה, גם כשכת"י יוצא ממק"א (ע"כ ממה שכתבתי שם).
ב. אמנם, מה שקשה ע"ז לכאו' הוא, שיטת התוס', דסב"ל (כאן ובב"ב) בביאור שיטת ר"נ - כשיטת הרשב"ם הנ"ל, משא"כ בשיטת מבר"א כתבו (מפורש בב"ב, וכן משמע כאן) כשיטת הר"ן! וקשה לכאו' לדברינו דב' הפלוגתות הא בהא תליא?
אבל באמת נראה דלא קשה כלל: דזה ודאי שהתוס' מסכימים לשיטת הרשב"ם הנ"ל שאמנה ומודעא אינן דומין לאנוסים היינו, משום שאין בהם עקירת החתימות וכנ"ל. ושלכן אכן פירשו התוס' דברי ר"נ כמו שפירשם הרשב"ם. וזה דפליגי על הרשב"ם בביאור שיטת מבר"א, אי"ז מאותו הטעם שפליג הר"ן עליו (דאמנה ומודעא אכן הוו בגדר עקירת החתימות כמו אנוסים היינו), אלא מטעם אחר - דסב"ל דגם כשאין בדבריהם עקירת ההגדה הראשונה (בנדו"ד - החתימות) מ"מ אמרינן דאין חוזרין ומגידין, ולכן נאמנין רק כשאין כת"י יוצא ממק"א.
ביאור הדברים: בעדים שאמרו תנאי הי' בדברינו, דפסקינן בסוגיין דנאמנין, נחלקו הראשונים באם נאמנותם הוא רק במקרה דאין כת"י יוצא ממק"א או גם במקרה דיוצא ממק"א. ועיין בר"ן (בסוגין) דמקשה על השיטות דסב"ל דנאמנין רק כשאין כת"י יוצא ממק"א: דלדבריהם צ"ל דהא דאינן נאמנין כשכת"י יוצא ממק"א, הוא משום דבחתימתם שעל השטר "מונח" דלא הי' תנאי בדבר (ולכן אין נאמנין עכשיו לשנות ולומר שכן הי' כאן תנאי), דא"כ - מק' הר"ן - הרי גם כשאין כת"י יוצא ממק"א לא יהיו נאמנין, משום דכשאומרים שכן הי' תנאי בהשטר הרי משוו נפשייהו רשעים, דאומרים שחתמו בשקר שלא הי' בו תנאי (דהרי כך מונח בהשטר כנ"ל)?
ובכדי לתרץ קושיית הר"ן לשיטת שאה"ר, צ"ל דסב"ל שבאמת אינו מונח בהשטר שאין בו תנאי (ולכן אין בדבריהם משום משוו נפשייהו כו'), ומ"מ סב"ל דמכיון שבאים להוסיף משהו על עדותם הקודמת (החתימות) אף שאין עוקרים אותו, יש בזה החיסרון דחוזרין ומגידין, ולכן נאמנין רק במקרה דאין כת"י יוצא ממק"א (ובמשכנות הרועים מציין לדברי הברכ"ש שמדייק מל' הרמב"ם שב"כיון שהגיד" יש ב' דינים - כשעוקרים דבריהם הראשונים, וכשרק מוסיפים עליהם, ומביא שכ"כ ההפלאה, עיי"ש).
ועכ"פ נמצא, דהפלוגתא בדין תנאי הי' דברינו תלוי בשאלה זו - באם כשמוסיפים על דבריהם בלי לעקרם, קיים החיסרון דכיון שהגיד, או לא.
וזהו יסוד פלוגתת התוס' והרשב"ם בביאור שיטת מבר"א הנ"ל; דבאמת מסכימים התוס' להרשב"ם דבאמנה ובמודעא היו דברינו אין בזה משום עקירת החתימות כנ"ל, והוי רק בגדר הוספה, אלא דבזה גופא פליגי, מהו הדין כשהעדים באים ומוסיפים על דבריהם - דהרשב"ם סב"ל דאין בזה משום כיון שהגיד (ולכן נאמנין גם כשאין כת"י יוצא ממק"א), בהתאם לשיטתו בתנאי שהוא כשיטת הר"ן הנ"ל, משא"כ התוס' סב"ל דגם במקרה כזה ישנה להחיסרון דכיון שהגיד (ונאמנין רק כשאין כת"י יוצא), ואכן משמעות שיטת התוס' מהמשך סוגיין הוא כשאה"ר דפליגי על הר"ן בסוגיית תנאי היו דברינו.
ולסיכום נמצא דיש כאן ב' פלוגתות שונות, והשיטות מתחלפות: א) באם אמנה ומודעא הוו בסוג עקירת החתימות כמו אנוסים היינו, או לא, דהר"ן סב"ל שכן והרשב"ם והתוס' סב"ל שלא. ב) במקרה שאין שום עקירה ויש רק הוספה על עדותם, באם ישנה להחיסרון דכיון שהגיד, או לא, דהר"ן והרשב"ם סב"ל דלא, והתוס' סב"ל שכן. והכל יבוא על מקומו בשלום.
Download PDF