רב ושליח בברייטון ביטש ור"י בישיבת תות"ל
קידושין דף ו' ע"ב: "רבא הוא דאמר מתנה על מנת להחזיר שמה מתנה דאמר רבא הילך אתרוג זה על מנת שתחזירהו לי נטלו והחזירו יצא ואם לאו לא יצא".
ובתוס' ד"ה לא החזירו לא יצא כתבו: "וא"ת אמאי לא יצא הא לא הוה תנאי כפול וי"ל דאיכא תנאי דלא בעי כפול כגון הכא שהי' דעתו שיברך חבירו על אתרוג שלו וגדולה מזאת אמרו לקמן דף (מט,ב) בההוא גברא דזבין נכסי' אדעתא למיסק לארעה דישראל ולא פירש ולא מידי וסוף לא סליק בעי למיהדר ואמר רב הונא הוי דברים שבלב ואינם דברים, א"כ משמע דוקא משום דלא פירש אבל אם פירש הוי תנאי אע"ג דלא כפלי' וכו', וא"ת ובלא החזיר אמאי לא יצא והא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד והתנאי בטל כדאמרינן התם (גיטין עה, א) מכדי כל תנאי מהיכא ילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן והתם תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר הוה". עיי"ש.
וצ"ע, הא כבר תירצו דכאן לא צריך תנאי כפול משום דהוי אומדנא דמוכח דדעתו לכך, א"כ למה חוזר ומקשה דלא הוי תנאי בדבר אחד ומעשה בדבר אחר, הרי סוכ"ס יש לנו אומדנא דלא נתן החפץ רק באם יחזיר לבעליו, וא"כ גם בלי דיני התנאים, הרי מלכתחילה לא נתן לו החפץ רק באופן כזה, ומאי נפק"מ אם החסרון שבהתנאי הוא שאינו תנאי כפול או דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד דהרי כאן אינו נוגע דיני התנאים.
ובהכרח לומר דאומדנא מהני רק לענין תנאי כפול, דאנו אומרים כיון דיש אומדנא דמוכח שרצונו ליתנו דוקא אם יתקיים תנאו, לכן אפילו אם לא פירש שהוא תנאי כפול מ"מ מוכח שכוונתו הוא לתנאי המועיל עפ"י משפטי התנאים דהיינו תנאי כפול. משא"כ תנאי ומעשה בדבר אחד הוי חסרון במהות ענין התנאי שבמעשה זה, דאין שייך כללות ענין התנאי בכה"ג, ולכן האומדנא אינו מועיל כלום, דאין האומדנא מועיל רק כשיש חסרון באופן התנאי, דאנו אומרים דעפ"י האומדנא כוונתו שהתנאי יהי' באופן המועיל, אבל כשאין שייך כאן כללות ענין התנאי אין האומדנא מועיל כלום. וראה בזה ב"קובץ שיעורים".
אבל עדיין צ"ע, דלמה לא אמרינן בפשטות דהאומדנא הוא שמלכתחילה לא נתנו רק באופן שפירש ובאם לאו אינו רוצה ליתן לו, דהרי יש לאדם בעלות בחפץ שלו איך ולמי להקנותו, וגם בלי דיני התנאים הי' מועיל קפידתו שלא תהי' נקנה להאדם רק באופן שהתנה.
אמנם בתחילה צריך לברר כללות דיני התנאים דלומדים זה מתנאי בני גד ובני ראובן: דהנה בכתובות (נו, א) תד"ה הרי מבאר מש"כ בגמ' "האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך עלי שאר כסות ועונה הרי זו מקודשת ותנאו בטל" דמיירי בדכפלי' לתנאו וגם אמר לה דאם לאו לא תהי' מקודשת. ומקשה, אם כן אמאי היא מקודשת הרי התנה בפירוש שאם יהא לה עליו שאר כסות ועונה שאינה מקודשת וכו', ומתרץ "ואומר ר"י דאי לאו דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן ה"א דשום תנאי אינו מבטל את המעשה ואפילו לא יתקיים בסוף המעשה קיים והשתא דילפינן מהתם דמהני תנאי לבטל המעשה אמרינן דוקא כשאינו מתנה על מה שכתוב בתורה דומיא דבני גד ובני ראובן שלא התנו על מה שכתוב בתורה" עכ"ל.
נמצא מפורש, דאי לאו גזה"כ הוי אמרינן דכל תנאי אינו מועיל לבטל מעשה, ודוקא מגזה"כ ילפינן דיני התנאים ולכן צריך להיות תנאי כתנאי בני גד ובני ראובן.
וראה מרדכי שם סי' רנד שמבאר דהוי ע"ד דברים שבלב דלא הוי דברים אפילו אם ידעינן דהי' מחשבתו לכך, מ"מ עצם הדבר דהוי דברים שבלב אין בכחו לבטל המעשה. וכמו"כ בדבור התנאי שאין בו כל דיני התנאים אינו נחשב לכלום נגד המעשה.
אבל עדיין צריך ביאור: דמסברא הנ"ל מובן דאין בכח מחשבה או דיבור לבטל מעשה, אבל לכאורה אינו דומה לנדו"ד, ולכתחילה אין כאן מעשה אא"כ יקיים התנאי, וגם בלי הגזה"כ אפשר לומר דכמו שיש ביד האדם הכח לעשות קנין או מעשה כפי רצונו דוקא כגון כמה יהי' סכום הכסף וכו', כמו"כ אם רצונו שלא לעשות הקנין אא"כ יעשו איזה פעולה בודאי יכול לעכב דאין זה מקרי ביטול מעשה אלא דאין כאן מעשה קנין מעיקרא אלא אם עושים כרצונו.
והנה בהשגת הראב"ד (ביצה כ, א) - מובא במלחמות ה' שם - כתב דצריכים דיני התנאים רק כשעשה המעשה מיד, אבל כשהתנה בדבר שלא יתחיל המעשה אלא לאחר זמן אין צריך דיני התנאים. ואח"כ כתב דבגיטין ובקידושין נתינתן היא עשייתן ולכן צריך תנאי בני גד ובני ראובן לבטל המעשה, אבל בממונות - מסירת המתנה לידו של חבירו - כיון שעל תנאי מסר אינו אלא פקדון בעלמא, וכל היכא דאיתא ברשותי' דמרא איתא, ומה דבני גד ובני ראובן הצריכו תנאי אף שהוא דיני ממונות היינו משום דזכו בחלקם מיד והי' כאן מעשה.
ונראה דמש"כ הראב"ד דצריכים דיני התנאים אם המעשה נעשה מיד, אין הכוונה בזה מעשה של פעולה בלבד כגון נתינת הגט או קידושין וכו', אלא כוונתו למעשה של חלות. ורוצה לומר דכיון שכבר נעשה חלות גירושין או קידושין או מתנה, הנה אז א"א לבטל החלות בדיבור בלבד, אלא דלאחר שנתחדשה משפטי התנאים של בני גד ובני ראובן הוי גזה"כ דמהני דיבור התנאי לעקור חלות הגירושין וכו' למפרע, אבל בדיני ממונות לא פירש שיהי' החלות מיד נחשב כפקדון ביד השני, ואה"נ דבאופן כזה קיום התנאי מעכב גם בלי משפטי התנאים אבל אז הטעם דמעכב אינו מפני דיני תנאים אלא מדין בעלות, דהבעל יכול לעכב הקנין כפי רצונו ועד שמרוצה יהי' כפקדון.
וזהו מש"כ המגיד משנה הל' גירושין פ"י הכ"ב, בדין האומר לאשה הרי זה גיטך מעכשיו אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש ומת בתוך הזמן, דאע"פ שא"א שיבוא מ"מ לא תינשא עד אחר הזמן כשיתקיים התנאי בפועל, ומבאר, דרק ביטול התנאי בפועל בכחו לבטל המעשה, אבל אם בפועל לא נתבטל רק דדבר ידוע דא"א להתקיים אין זה מקרי ביטול התנאי, עיי"ש דמבאר עפי"ז דין ברמב"ם שם.
הרי חזינן דבתנאי דמעכשיו כבר יש חלות הגט ולכן צריך ביטול התנאי בפועל, אבל אם אין כאן חלות גט עד שיתקיים התנאי הרי כאן א"א שיתקיים התנאי בשום אופן, דכבר מת, ולמה צריכה לחכות, אלא בהכרח לומר דחלות הגירושין נעשה בתחילה והתנאי צריך לעקור המעשה גירושין (ראה לקו"ש ח"ו פ' בשלח א' הערה 36), א"כ מובן שדוקא על ידי משפטי התנאים אפשר לעקור המעשה.
אבל עדיין צריך ביאור, דהתינח בתנאי דמעכשיו או על מנת דהוי כמעכשיו דחלות הגירושין נעשה מיד, אבל בסתם תנאי (דבאם) מגורשת בשעה שמתקיים התנאי ולא בשעת נתינת הגט לידה, ולפיכך יכול הבעל לבטל הגט או להוסיף על תנאו כל זמן שלא נתקיים התנאי הראשון אע"פ שהגיע הגט לידה, ואם מת או נאבד הגט אינה מגורשת, כמבואר כל זה ברמב"ם דפ"ח מהל' גירושין. וגם בתנאי דבאם צריך משפטי התנאים כמש"כ בהל' אישות פ"ו, עיי"ש.
אולם ברמב"ם שם כתב דלכתחילה לא תנשא עד שיתקיים התנאי ואם נשאת לא תצא. ותמהו עליו המפרשים, הא בסתם תנאי יכול לבטל הגט וכן צריך להיות בנמצא עד שיתקיים התנאי, דמשמע מזה דאינה מתגרשת עד שיתקיים התנאי, ואיך כתב דאם נשאת לא תצא הא הוי אשת איש גמורה.
אלא בהכרח לומר, דגם בסתם תנאי יש כבר חלות הגירושין משעת נתינת הגט ולכן אינה נחשבת כאשת איש. ובאמת מפורש הוא ברמב"ם שם פ"ט ה"ה - "ומה בין המגרש על תנאי לזה שקבע זמן לגירושין או שתלאן במעשה, שהמגרש על תנאי יש שם גירושין ואינן גומרים עד שיתקיים התנאי, לפיכך כשיתקיים התנאי נתגרשה אם הי' הגט קיים אע"פ שאינו ברשותה ואינה צריכה לחזור ולטלה או להיות ברשותה לאחר שנתקיים התנאי שהרי הגיע לידה תחלה בתורת גירושין, ואם נשאת קודם שיתקיים התנאי לא תצא כמו שביארנו, אבל התולה גירושין בזמן כו' לא הגיע הגט לידה בתורת גירושין אלא בתורת פקדון כו' ואם נשאת תצא והולד ממזר", עכ"ל.
הרי מפורש דגם בסתם תנאי (המדובר בפ"ט) כבר התחיל חלות הגירושין משעת נתינת הגט ולכן אינה נחשבת כאשת איש ואם נשאת לא תצא. וראה ביאור דברי הרמב"ם במרכבת המשנה וצפע"נ שם ובפנ"י גיטין ע"ד תוד"ה איכה וד"ה אדמיפלגי.
ועפ"י כל זה יתיישבו דברי התוס' דהאומדנא הוא שיהי' נחשב כאילו כפלי' לתנאו בפירוש כמשפטי התנאים, ואין אומרים שהאומדנא הוא דמלכתחילה לא הסכים ליתנו לחבירו אא"כ מקיים תנאו. דאם הטעם דנתבטל המעשה הוא משום דלא נתנו לו מעיקרא אא"כ יקיים דבריו א"כ לא נעשה הקנין בהמתנה עד שמתקיים התנאי, ועד אז הוי כפקדון ביד חבירו, כמש"כ בראב"ד דבדיני ממונות גם בלי תנאי בני גד ובני ראובן מהני לבטל המעשה משום דבאמת הוי כפקדון בידו עד שיתקיים התנאי. אבל כאן, שנתן לחבירו אתרוג במתנה על מנת להחזיר, לא שייך לומר כן, כיון דבאתרוג בעינן לכם הרי בודאי כוונתו הי' ליתנו לחבירו מיד בקנין גמור דאם מחכה עד שיתקיים התנאי ממ"נ לא יצא, דכשהאתרוג הוא בידו אינו אלא כפקדון וכשמחזירו כבר יצא מרשותו לגמרי, אלא בהכרח לומר שנתנו לו בקנין גמור שיקנה מיד, וא"כ מובן שצריך משפטי התנאים לבטל חלות הקנין, וע"ד הזכי' מיד בעבר הירדן שהוצריך לעשות תנאי כפול. ולזאת הוצרך התוס' לבאר שהאומדנא הוא דנחשב כאילו כפלי' לתנאו בפירוש.
ועד"ז יש לבאר הסוגיא דלקמן (מט, ב) ב"ההוא גברא דזבין נכסי' אדעתא למיסק לארעא דישראל" דאמרינן דהוי אומדנא דדעתו ליתנו דוקא באופן דאכן עולה הוא לארץ ישראל ונחשב כאילו כפלי' לתנאו, דגם שם נתנו לו בסתם כדי שיהי' קנין גמור מיד, ואין שייך כאן לומר שיהי' נחשב לפקדון עד שיתקיים התנאי.
ואע"ג דבתוס' שם ד"ה דברים דוחה הסברא דרוצים לחלק בין ממון ואיסור, דדוקא באיסור בעינן תנאי כפול אבל לא בממון, הנה י"ל דהא דס"ל לתוס' דצריכים בממון תנאי כפול היינו בקנין ממון שחלות הקנין נעשה מיד כהדין דשם, אבל אם התנה באופן שיכולים לפרש דבריו שיהי' נחשב כפקדון עד שיתקיים התנאי, גם אז יכול לעכב הקנין כיון דמעיקרא לא הסכים להקנות רק באופן כזה, ודו"ק.
Download PDF