איתא בגמ' ב"מ ד, א: "ותנא תונא אאידך דר' חייא", ופרש"י: "קס"ד דלר' חייא טעמא דמתניתן משום דאנן סהדי דמאי דתפיס כו' וכי אידך דר' חייא". ועל זה הקשה התוס' "לימא ותנא תונא אקמייתא". ובחידושי הריטב"א החדשים מיישב, דלרש"י במסקנא אין ללמוד דין דר' חייא קמייתא ממתניתין, אפילו אם נאמר דהשבועה מדרבנן, דאם אייתינן עלה מטעם העדאת עדים, ואנן סהדי דמאי דתפיס האי דידיה כו' איכא למיפרך כי היכא דאנן סהדי להאי כו' ולא הוי אפילו כעין דאורייתא, אבל במסקנא דאייתינן עלה מטעם הילך "נסלק עדותינו כמי שאינה, וה"ז דומה כאילו כל א' תובע לחבירו כל הטלית וחברו כופר מה שבידו" ודומה למודה במקצת והילך כעין דאורייתא, עי"ש.

וצריך עיון כוונתו, דהרי גם אם נאמר דהוי מטעם מודה במקצת לבד (בלי העדאת עדים) יש להקשות כי היכי דהאי מודה להאי האי נמי מודה להאי (כדהקשה התוס'), ואם בהעדאת עדים סבר הריטב"א, דבכגון דא לא שייך שבועה אפי' כעין דאורייתא, כמו"כ אם אייתינן עלה מטעם מודה במקצת. וצ"ל דלהריטב"א לא אמרינן דנחשב כהודאה ודאית כ"א דנחשב "כופר מה שבידו" היינו דגוף המעשה נראה כאילו כופר במקצת תביעת הראשון. ועי' בחי' הר"ן שכתב: "כיון שהתובע נוטל מקצת תביעתו, כעין מודה במקצת הוא", שהדגיש מה שהתובע נוטל כו' ולא שהי' כאן הודאה. אבל עדיין צ"ע, דכמו דבהעדאת עדים אמרינן, דאם אנן סהדי להאי אזי אנו גם סהדי להאי וכאילו יש לכל א' עדים לפטרו משבועה, כמו"כ נאמר אם אייתינן עלה מטעם מודה במקצת דהי' צריך להסתכל על שני הצדדים בבת א' ולומר, דכמו שהראשון נחשב כאילו כופר ומודה במקצת הטלית גם השני כופר ומודה לו ויפטר משבועה.

ועוד צ"ע במה שהאריך הריטב"א בהסברא דאנן סהדי עי"ש, ובסוף מדגיש "נסלק עדותנו כמי שאינה" ואז אמרינן דהוי בדומה למודה במקצת, דלמה נוגע כאן כ"כ 'שנסלק עדותינו כו' .

והנה בחי' הרי"ם (ד"ה אאידך) תמה, דלפי מאי דמסיק בגמ', דבמתניתן תפסי בכרכשתא, למה חשוב כאן הילך. דאם נחשב כאילו כל אחד תפיס בחלקו גם קודם טענתם, אם כן הרי זה כדין הילך שפרע מקצתו קודם שבא לבית דין, שבוודאי לכו"ע הוא פטור. ואם נאמר דנחשב כאילו שניהם תופסים בכולו, משום דכל אחד טוען כולה שלי, וצריך פסק בית דין שיקח כל אחד חציו, אם כן לא הוי הילך כלל, כיון שעדיין אינו מניח השני לקחת חלקו, עי"ש פלפולו.

ונראה, דגם להריטב"א הי' קשה לו כעין שאלה זו ולכן האריך בהסברא דאנן סהדי כו', כיון שזה נוגע היאך מסתכלים על גוף החזקה דשנים אוחזים בטלית, ולפי קביעת החזקה יתבאר אופן השבועה דמתני'. וסבר הריטב"א, דאם נאמר דמתני' כר' חייא קמייתא אזי בהכרח לומר דהחזקה דשנים אוחזים היא חזקה וודאית לכל אחד על החצי שלו דהיכא דאנן סהדי להאי אנן סהדי להאי, ושוב לא שייך שבועה כלל ואפי' כעין דאורייתא, דהוי כאילו כבר פרע חוץ לבי"ד, אבל אם "נסלק עדותנו כמי שאינה" ונאמר דלא דנין על תפיסתם כאילו נחלק כבר, כ"א דהטלית עומד בספק, אזי צריך לדון על טענותיהם לבד ומצד טענותיהם צריכים לפסוק דין חלוקה, שוב שייך לומר דהוי דומה להודאה וכפירה דמודה במקצת, ותקנו שבועה כעין דאורייתא. ואף שעדיין צריך פסק ב"ד שיקח כל א' חלקו, וכעת כל א' טוען כולה שלי ולא מניח שהשני יקח חלקו, מ"מ מצד המציאות נראה כאילו הודה במקצת, כמ"ש הריטב"א דנחשב "כופר מה שבידו" (ומיושב קושיית הרי"ם).

ובזה יובן למה במסקנא, כשאייתינן עלה מטעם הילך ומודה במקצת, סבר הריטב"א דלא שייך לפרוך היכא דהאי מודה להאי כו', אף דפרכו כן בהסברא דהעדאת עדים. והוא משום דכשבאים מכח העדאת עדים ואנן סהדי להאי כו', כשדנין על החצי הראשון של הטלית ואמרינן שהוא של הראשון, באותו דיון כבר הוחלט, שאנן סהדי שהחצי השני לא שייך להראשון כ"א להשני, ולא שייך שבועה אפי' כעין דאורייתא.

אבל במסקנא דסברה הגמ' "נסלק עדותנו כמו שאינה" ואין לדון על גוף הטלית כיון שעומד בספק, אזי בהכרח צריכים לדון על עצם טענותיהם, ואזי צריכים לדון על טענת כל א' לבדו. ומה שהראשון מיחזי כאילו מודה במקצת לא מועיל להשני לפטרו משבועה, משום שטענת כל א' לא מברר לנו שום דבר בגוף הטלית, ולא נחשב בעינינו כאילו הי' כאן הודאה ודאית כ"א מיחזי כעין כפירה והודאה, אבל גוף הטלית עומד בספק, כיון דאמרינן "נסלק עדותנו כמי שאינה", משא"כ אם הוא מטעם העדאת עדים, לא שייך לתקן שבועה. דגדר עדות הוא בירור, וכשאין בירור לא שייך "כעין העדאת עדים" דאם אינו בירור אין כאן עדות כלל.

והנה רש"י פירש, דהילך הוא שאומר, "לא הוצאתים והן שלך בכל מקום שהם", והפנ"י מדייק דרק כשהמעות עדיין מחוסרים גוביינא, והתובע צריך ללכת לקחת מעותיו, אזי הוא דין הילך שנחלקו בו ר' חייא ור' ששת. אבל אם מחזיר המעות לידיו של התובע כו"ע סברי דפטור משבועה (וזה דלא כשיטת הקצות החושן סי' פ"ז סק"ב דגם כשמחזיר המעות בעין, הוי הילך וחייב שבועה לר' חייא).

ולכאו' קשה, שהרי מביאים ראיה לדין הילך ממתני', והרי שם אוחזין בטלית וכבר חזר לידו והיאך חייב שבועה לשיטת הפנ"י.

ולפי הנ"ל מיושב, דרש"י לשיטתו - כיוון דסבר דחזקה דשניים אוחזין לא הוי חזקה ודאית, ועדיין צריך לדין חלוקה, בכדי שכל אחד יזכה בחלקו. א"כ הוא מחוסר גוביינא, והוי כדין הילך. שההודאה היא שהן "שלך בכ"מ שהם" כנ"ל, וראה עד"ז באחרונים הובאו באוצר מפרשי התלמוד שם הע' 6.

(ברם צע"ק דלאחר שפי' הילך כתב רש"י דקס"ד דטעמא משום ר' חייא קמייתא דאנן סהדי דמאי דתפיס כו' והוא הסברא לומר דהוי חזקה ודאית, וצ"ל דכיון דבלא"ה הופרך הקס"ד ובמסקנא לא אמרינן אנן סהדי כו' כמ"ש הריטב"א בשיטת רש"י, שוב לא נוגע כ"כ גדר הילך לפי הקס"ד).

ובכל זה מובנת שיטת רש"י, במה שכתב בתחילת דין דר' חייא קמייתא (ג, א. ד"ה אנן) "אנן סהדי דמה דתפס האי, היינו פלגא" דלכאורה זה סותר לשיטת רש"י דהחזקה דשנים אוחזין לא הוי חזקה ודאית, אלא "דהאי תפיס בכולה" כמ"ש רש"י (ב, ב) ובכ"מ.

ולפי הנ"ל מובן, דרש"י כתב כן רק לר' חייא, ודווקא להקס"ד דהוי כהעדאת עדים ממש, דמדמה שבועה דמתני' לדין מודה במקצת והעדאת עדים דאורייתא, אבל במסקנא גם לר' חייא לא נחשב כאנן סהדי דהאי דידיה הוא כו', כמ"ש הריטב"א "נסלק עדותנו כמי שאינה" והטלית עצמה עומדת בספק, אלא דנחשב כאילו יש הודאה וכפירה מצד טענותיהם, והוי כעין דאורייתא.

ונראה דתוס' ג"כ לשיטתו, דסבר דחזקה דשניים אוחזין הוא חזקה ודאית דאנן סהדי וכו' כמ"ש בריש פירקין, וסבר דכן הוא גם במסקנא דר' חייא, וגם לאחר דמסקינן דבמתני' הוא מטעם הודאה נחשב כהודאה ודאית.

ולכן הוקשה להם דנאמר "כי היכי דהאי מודה להאי, האי נמי מודה להאי", דבכל אופן מצד הטלית הוי חלוקה ודאית או מצד אנן סהדי או מצד הודאה. וגם בדין הילך, י"ל דתוס' סבר, דגם כשמוסר המעות בפנינו, נחלקו ר' חייא ור' ששת אם הוי הילך כמ"ש בחו"מ סי' ע"ה ס"ו ובקצוה"ח סי' פ"ז ועוד.