במשנה ר"ה פ"א (מ"א): ארבעה ראשי שנים כו' באחד בשבט ר"ה לאילן כו'.

ובמשנה ב' (בגמ' דף ט"ז ע"א): בארבע פרקים העולם נידון בפסח על התבואה כו', בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם כו'.

ובפירוש המשניות להרמב"ם שם: בני מרון הצאן, תרגום כבשים אמרנא, וענינו שמחשבין על בני אדם עליהם בבריאות ובחלאים, והמות והחיים, וזולתם מעניני האדם. והנגלה מזה המאמר מבואר כאשר תראה, אבל הנסתר ענינו קשה מאד בלי ספק. ע"כ.

ור"ל אשר בהשקפה ראשונה, הפי' הפשוט במשנה זו מובן, אבל בעומק יותר, ענינו של משנה זו "קשה מאד בלי ספק".

פירוש התוס' יו"ט ברמב"ם

וראיתי בשני מפרשים שדנו בדברי הרמב"ם, כי מה כוונתו בהקושי שיש במשנה זו.

[כעת בעת כתיבתי הערה זו, לא בדקתי בפיהמ"ש של קפאח, וגם אין לידי יותר מפרשים ועוד ספרים שאפשר דנים ברמב"ם זה, וראיתי רק שני ספרים אלו]:

א) בתויו"ט כאן, מביא דברי הגמ' בר"ה י"ח ע"א שמפרש את המשנה, שכל באי העולם עוברין לפניו אחד אחד, שנאמר היוצר יחד לבם גו' שהקב"ה שהוא היוצר רואה יחד את לבם בסקירה אחת, שאע"פ שעוברין לפניו אחד אחד, מכל מקום כולם נסקרין בסקירה אחת.

ועפי"ז מבאר התוי"ט את הקושי שהי' לרמב"ם במשנה זו: כי האדם אי אפשר לצייר שני הפכיים בנושא אחד בזמן אחד, שיעברו אחד אחד ויהיו נסקרים בסקירה אחת, אבל כמו שאי אפשר להשיג מהותו יתברך ויתעלה זכרו לנצח, כן אי אפשר להשיג השגחתו וסקירתו. עד כאן.

והיינו שהתויו"ט מפרש הקושי במשנה, ע"פ פירוש הגמ' שיש כאן שני הפכים: שכולם עוברין לפניו ומ"מ נסקרים בסקירה אחת.

אך באמת פירושו דחוק מאד, כי הרמב"ם כאן לא הזכיר כלל את הפסוק היוצר יחד לבם ואת מאמר הגמ' על זה שכולם נסקרים בסקירה אחת. ואם כוונת הרמב"ם על קושי בענין זה, הו"ל להזכיר מאמר הגמ' "בסקירה אחת" ואח"כ לכתוב ש"הענין קשה בלי ספק". ואם כי הרמב"ם כותב ש"הנסתר ענינו קשה" אבל קשה לומר שכוונתו לדברי הגמ' על המשנה שהם עניינם קשה.

פירוש היעב"ץ

ב) בפי' לחם שמים להר"י עמדין במשנה זו, מביא את דברי התויו"ט ומקשה עליו: ותם אני לא אדע שני ההפכים הללו באדם, דהנה עין שלמטה רואה בסקירה אחת הרבה אנשים, והמה עוברים אחד לאחד באין מונע, ואין הסקירה וההעברה הפכים, ולא בנושא אחד, שהסוקר איננו העובר, והעובר הוא הסקור כו'.

ואחרי שמשיג על התויו"ט, הוא מבאר פירוש אחר: אבל דעתי בקושי הענין הוא, אחר שנסקרין בסקירה אחת, לאיזה טעם יצטרכו א"כ לעבור אחד אחד, שהרי בסקירה אחת נבדקין כולם בדקדוק גדול.

ומוסיף הר"י עמדין: ואין לומר שהתנא דיבר בלשון בני אדם לשבר את האוזן בדרך שהיא יכולה לשמוע, וכוונתו שמחפשין בדקדוק גדול כל מעשי בני אדם אחד לאחד דרך פרט, כאילו עוברים כבני מרון, ולעולם למעלה הוא בסקירה בלבד. דא"כ מאי איריא ר"ה. ודו"ק שזהו שנתקשה לרבינו משה ז"ל, ובאמת הוא דברי עמוק משאול ומחקור, ולא נודע מהות הסיקור. ע"כ.

והנה גם הר"י עמדין מייסד דבריו על הגמ' שדרשו ע"פ היוצר יחד לבם שהובא במשנה, אשר כולם נסקרין בסקירה אחת. וכותב שזהו הקושי במשנה שאם נסקרין בדקדוק גדול בסקירה אחת למה צריך שכולם יעברו לפניו כבני מרון.

אך כבר הזכרנו את הדוחק שבפירוש זה, כי אם הרמב"ם מדבר בקושי על הנזכר בגמ' כאן על המשנה, או בקושי על המרומז במשנה בפסוק היוצר יחד לבם, מדוע קיצר כ"כ בלשונו לכתוב רק "שהנסתר ענינו קשה מאד", ואינו מזכיר אפילו את פסוק היוצר יחד לבם, או את המאמר "וכולם נסקרין בסקירה אחת" שבגמ'.

פירוש הרמב"ם בדרך חדש

על כן נ"ל לפרש דברי הרמב"ם בדרך פשוטה יותר, ע"פ מ"ש הרמב"ם בהל' יסוה"ת פ"ב ה"י (ומובא כ"פ בתניא ובספרי החסידות): הקב"ה מכיר אמתו ויודע אותה כמו שהיא, ואינו יודע בדעה שהיא חוץ ממנו כמו שאנו יודעין שאין אנו ודעתנו אחד, אבל הבורא יתברך הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד, שאלמלי היה חי בחיים ויודע בדעה חוץ ממנו היו שם אלוהות הרבה הוא וחייו ודעתו ואין הדבר כן אלא אחד מכל צד ומכל פינה ובכל דרך ייחוד, נמצאת אתה אומר הוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה הכל אחד. ודבר זה אין כח בפה לאומרו ולא באוזן לשמעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו כו'. לפיכך אינו מכיר הברואים ויודעם מחמת הברואים כמו שאנו יודעין אותם אלא מחמת עצמו ידעם לפיכך מפני שהוא יודע עצמו יודע הכל שהכל נסמך לו בהוייתו. ע"כ.

וכ"כ ברמב"ם הל' תשובה פ"ה ה"ה: אבל צריך אתה לידע ולהבין בדבר זה שאני אומר, כבר בארנו בפ' שני מהלכות יסודי התורה שהקב"ה אינו יודע מדיעה שהיא חוץ ממנו כבני אדם שהם ודעתם שנים, אלא הוא יתעלה שמו ודעתו אחד, ואין דעתו של אדם יכולה להשיג דבר זה על בוריו, וכשם שאין כח באדם להשיג ולמצוא אמיתת הבורא שנאמר כי לא יראני האדם וחי, אין כח באדם להשיג ולמצוא דעתו של בורא הוא שהנביא אמר כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי, וכיון שכן הוא אין בנו כח לידע היאך ידע הקב"ה כל הברואים והמעשים אבל נדע בלא ספק שמעשה האדם ביד האדם ואין הקב"ה מושכו ולא גוזר עליו לעשות כך כו' ומפני זה נאמר בנבואה שדנין את האדם על מעשיו כפי מעשיו אם טוב ואם רע.

ונמצא ענין זה גם בשמונה פרקים להרמב"ם ספ"ח, וכותב שם: ואלו הענינים קשים ולא תקוה להבינם הבנה שלימה כו' החקר אלקה תמצא גו'. [ובמ"מ לתניא ציינו ג"כ למו"נ ח"א פס"ח, וח"ג פ"כ ופכ"א].

ולפי כל זה, מובן מ"ש הרמב"ם בפיהמ"ש כאן, שענינו של משנה זו קשה מאד בלי שום ספק.

כי יש כאן כמה קושיות:

א) מהו כללות ענין הידיעה של הקב"ה, שמביא כאן במשנה שכולם עוברין לפניו כבני מרון, הלא הידיעה שייך רק באדם, שיש בו כמה דברים: האדם היודע, והדבר הידוע וכו', אבל הבורא יתברך שהוא אחד הפשוט מהו ענין שהוא יודע בידיעה שחוץ ממנו.

ב) ביותר יוקשה דקשה לצייר בידיעת הקב"ה, ידיעה באופן שעוברים לפניו אחד אחד, כי ידיעה פרטית בסדר כזה שייך רק באדם שהוא והידוע הם שניים, אבל באחדות הבורא יצוייר יותר ענין ידיעה כללית "בסקירה אחת" ובדרך ממילא (כמו שמפרש אדה"ז בכ"מ את לשון חז"ל "גלוי וידוע לפניו", שהיא ידיעה בדרך ממילא).

ג) והשלישית בה, כי כל הענין כולו מוקשה, דהלא כמפורש בכמה כתובים ומדרשי חז"ל, (וזהו גם מובן בהגיון פשוט, ועל כן אין צריך הרמב"ם להזכיר זה כאן), הנה ידיעת הבורא אינו דוקא על העבר אלא גם על העתיד, קורא הדורות מראש כו' וצופה ומביט עד סוף כל הדורות כו', אם כן כל הענין של יום הדין בר"ה הוא לצורך הנבראים שהם תחת שליטת הזמן ובעניינם קבע להם הקב"ה יום אחד שהוא יום דין ועת רצון ותפילה על כל השנה, אבל אין זה שייך לגבי ידיעת הקב"ה שדוקא בר"ה עוברין לפניו כבני מרון, כי הלא לפני הקב"ה ידוע תמיד מעשה אנוש כו'.

ועל פי כל קשיים אלו, מובן מ"ש הרמב"ם על משנה זו, ש"ענינו קשה מאד, בלי ספק".

[ואפשר יש להעמיס קצת מהדברים, גם בפי' הר"י עמדין שהבאנו. בענין ידיעת הקב"ה ושיטת הרמב"ם דן ג"כ בארוכה בתויו"ט על מס' אבות פ"ג מט"ו ובפ"ה מ"ו, ועי' בדרמ"צ שרש מצות התפילה פכ"ט, אבל לא ראיתיו כעת ואם שייך לנדו"ד. בספרי אדה"ז ובשאר ספרי החסידות יש בכל ענינים אלו עוד אריכות, בענין דעת עליון ודעת תחתון, ידיעת סובב כל עלמין וידיעת ממלא כל עלמין, אורות וכלים כו'. אבל כאן נקטנו לפי פשטות לשונות הרמב"ם].