איתא בגמ' פסחים (י, סע"א): "על ובדק ואשכח (נכנס העכבר בפנינו ובדק בעה"ב אחריו ואשכח פרוסה ואינו יודע אם זו היא אם לאו. רש"י) פלוגתא דר' ורשב"ג דתניא שדה שנאבד בה קבר הנכנס לתוכה טמא נמצא בה קבר הנכנס לתוכה טהור שאני אומר קבר שנאבד הוא קבר שנמצא דברי רבי רשב"ג אומר תבדק כל השדה כולה".

ובהמשך הגמ' (י, ב): "הניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת פלוגתא דרשב"ג ורבנן דתניא . . קרדום שאבד בבית הבית טמא . . או שהניחו בזוית זו ומצאו בזוית אחרת הבית טמא שאני אומר אדם טמא נכנס לשם ונטלו מזוית זו והניחו בזוית אחרת רשב"ג אומר הבית טהור שאני אומר השאילו לאחר ושכח או שנטלו מזוית זו והניחו בזוית זו ושכח". ע"כ.

וכתב רש"י בד"ה חסורי מחסרא: "וגבי חמץ נמי לרבנן חוששין שמא עכבר עשה וכיון דחוששין לעכבר יש לחוש נמי לא זהו אלא אחר ולרבן שמעון תולין באדם עצמו שהוא עשה ושכח וא"צ בדיקה". עכ"ל.

וע"פ פשוט דברי רש"י וכיון דחוששין כו' באו ליישב מדוע לא נאמר דאף לרבנן דהבית טמא, מ"מ בכה"ג בחמץ א"צ בדיקה, שהרי סוכ"ס מצא החתיכה ואף את"ל דעכבר עשה מ"מ החתיכה שנטל זו היא החתיכה שנמצאה, וע"ז מבאר רש"י דכיון שחוששין שמא העכבר עשה, כן יש לנו לחשוש דלמא החתיכה שמצא לא זהו החתיכה שנטל אלא אחרת.

ובתוד"ה הניח כתבו וז"ל: "דלרבנן צריך בדיקה דחוששין שמא עכבר עשה ולא זהו שהניח ולית להו רבנן הוא שאבד הוא שנמצא אלא כרשב"ג דאמר תיבדק כל השדה כולה אי נמי אתי אפי' כרבי ומיירי כגון שאין יודע כמה חתיכות הניח וצריך בדיקה שמא לא מצא כולם". עכ"ל.

ולפום ריהטא נראה דרש"י כיוון לתי' הא' בתוס', דיש לחוש שמא לא זהו אלא אחר, דאזלינן בשיטת רשב"ג דלא זהו שאבד זהו שנמצא, משא"כ שלי' רבי הרי אין לחוש שמא זהו אחר.

אמנם לכאו' אין לומר כן, דאי הכי לא הוה לי' לרש"י לסתום אלא לפרש, שיש לחוש שמא לא זהו אלא אחר לפי דאזלינן בשי' רשב"ג, דהא אין זה סברא דלית מאן דפליג עלי', ובלא זה הרי העיקר חסר[1]. וביותר קשה לפ"ז מהו שכ' רש"י "וכיון דחוששין לעכבר יש לחוש נמי כו'", הא חששא דלא זהו אלא אחר אינו מחמת חשש העכבר, אלא חשש נוסף, דכדי להצריכו בדיקה יש ב' תנאים; א' שנאמר שעכבר נטלו ולא בעה"ב, ב' שנאמר כרשב"ג שלא זהו שאבד זהו שנמצא, אבל אין זה תלוי בזה, דהא אפשר לחשוש לעכבר ומאידך לומר שזהו שנמצא. ובאמת בתוס' לא מצינו שיתלו שי' רבנן הכא בשי' רשב"ג, רק כתבו דהטעם שצריך בדיקה הוא שחוששין שמא עכבר עשה, ועוד, שלא זהו שהניח כי אזלי' לדעת רשב"ג, אך בדברי רש"י מדוייק דכיון דחוששין לעכבר - לכן יש לחשוש נמי שמא לא זהו אלא אחר. וצ"ב כוונתו.

ונראה לומר הביאור בשיטת רש"י, דאין החשש שמא לא זהו אלא אחר תלוי במחלוקת רבי ורשב"ג, אלא אפי' רבי יודה דהכא יש לחוש שמא לא זהו אלא אחר.

והיינו, שמחלוקת רבי ורשב"ג לא הי' אם מספק יש לתלות לקולא או לחומרא, אלא דלרבי באופן שהי' כאן שדה שנאבד בה קבר ואח"כ נמצא בה קבר אין לנו ספק כלל, דהסברא מחייבת - לשיטתי' - לומר שזהו שאבד זהו שנמצא, וידענו שמא שנסתפק לנו קודם היכן הוא הקבר, הרי כעת נפשט הספק ומצאנו הקבר. ודכוותה גבי חמץ, בעל ובדק ואשכח, דראינו עכבר נכנס לבית עם חמץ, הנה לשי' רבי כשבדק אחריו ומצא חמץ היינו שאין לנו ספק כלל, וכאילו ראינו החמץ משעה שנכנס וידענו היכן הוא ולא נסתפק לנו כלל.

אבל בהניח בזוית זו ומצא בזוית אחרת, הרי לא ראינו העכבר, ויתכן לומר שהאדם עצמו נטלו, ואעפ"כ למדים משיטת רבנן דתולין לחומרא מספק ואומרים שמא עכבר עשה, וכיון דתלינן לחומרא הרי כמו שיש להסתפק שמא עכבר עשה, באותה מידה יש להסתפק שמא לא זהו אלא אחר, ואין שייך כלל לתלות זהו שאבד שזהו שנמצא, שהרי מעולם לא ראינו העכבר שנכנס לומר שזהו שנטל זהו שהניח, דהכא המדובר בספק שמא עכבר עשה, ואין שייך כלל לדמויי לעל ובדק, דהתם לרבי אי"ז ספק כ"א ודאי גמור.

ועם כי על פניו הסברא להיפך, דלרבי אפי' בודאי נכנס עכבר תלינן לקולא ואמרינן זהו שאבד זהו שנמצא, כ"ש היכא דלא ראינו העכבר ורק מספק תלינן לקולא, אך כד דייקת אין זה מוכרח כלל, דהתם כיון שראינו החמץ נכנס ומצאנו אח"כ חמץ, הנה כיון שלפי הסברא זהו שאבד זהו שנמצא, הרי אין כל ספק, וע"ז דן ר' בתורת ודאי, משא"כ במקום שהאיסור הוא מחמת הספק, א"א לפשוט הספק ולומר שזהו שנמצא, שהרי מתורת הספק לא יצאנו, וכיון שחכמים החמירו בספק זה, עדיין יש לנו להחמיר שמא לא זהו אלא אחר.

ועפ"ז מתיישבים ביותר דברי רש"י "וגבי חמץ נמי לרבנן חוששין שמא עכבר עשה וכיון דחוששין לעכבר יש לחוש נמי לא זהו אלא אחר", דכיון שלרבנן חיישינן לעכבר, ולא תולין באדם עצמו, הנה לשיטתם יש לנו גם לתלות שמא לא זהו שמצא.

[1]) וכן מוכח בתוס' שאנץ ד"ה הניח בזוית זו, שהביא דברי רש"י וכתב וז"ל: "ויש לתמוה דלרבי דאמר לעיל דאמרינן הוא קבר שנמצא הוא קבר שאבד הכא נמי נימא דהוא חמץ שהניח באותה זוית דאפי' ראינו לעכבר שנטלו באותה זוית בכל מקום שימצא אמרינן שזהו. וצריך לומר דאליבא דרשב"ג דאמר לעיל תבדק כל השדה אמרינן דהוי פלוגתא דרשב"ג ורבנן דלקמן". חזינן להדיא דלמד ברש"י דלא הוי לרשב"ג דוקא וע"כ הקשה עליו, ותי' כתוס' דהוי כרשב"ג.