הנה בקידושין לה, א, ילפינן מתפילין דמ"ע שהזמן גרמא כתפילין נשים פטורות, (חוץ מכמה מצוות דאף שהן זמ"ג נשים חייבות כמו אכילת מצה וכו' שיש לזה קרא מיוחד) משא"כ בלאווין אף אם הן זמן גרמא נשים חייבות כדילפינן היקש דהקשה הכתוב אשה לאיש לכל לאווין שבתורה.

והנה, בטעם הדבר דנשים פטורות ממ"ע שהזמן גרמא מבואר בראשונים (באבודרהם סדר תפלות של חול, וכן בכל בו ובס' חסידים תתרי"א, ועוד) דזהו משום שהן משועבדות לבעליהן, וכל מ"ע שמוגבלות לזמן מסויים פטרתן התורה דילמא יצטרכו אז לעשות מלאכה עבור בעליהן, וגדול שלום בית שאפילו השם נמחק בכדי לעשות שלום בין איש לאשתו, משא"כ מ"ע שאין הזמן גרמא כיון שאינו קשור לזמן מסויים יכולות לקיימן בכל זמן שירצו, ולכן הן חייבות, וכן מובן ג"כ בנוגע ללאוין כיון דשם הענין הוא שלא לעשות ולא שייך טעם הנ"ל לכן הן חייבות. ולפי טעם זה דנו באחרונים בנוגע למצוות עשה שענינם שלא לעשות כמו שביתת בהמה וכו' אף שהוא זמן גרמא, כיון דענינו שלא לעשות נשים חייבות דלא שייך לומר הטעם שמשועבדות לבעליהן, ועד"ז בלאו הבא מכלל עשה וכו'.

ובב"מ כו, ב, הובא בגמרא לענין השבת אבידה דאינו עובר על לא תוכל להתעלם כיון דנטלה ע"מ להשיבה, ומ"מ עובד על השב תשיבם, וכתבו בתוס', דלפי"ז מתורץ הא דחשיב בקידושין ל, א, השבת אבידה דהוה מ"ע שאין הזמן גרמא ונשים חייבות, והקשו התוס' דאפילו אם השבת אבידה יהי' זמן גרמא בלאה"כ נשים חייבות, כיון דיש כאן לאו דלא תוכל להתעלם ובלאווין הן מחוייבות לעולם? ותירץ הר"י דאיצטריך באופן דליכא לאו אלא העשה לבד כגון הכא בנטלה ע"מ להחזירה דמ"מ מחוייבות בהעשה מצ"ע דאינו זמן גרמא. וכן תירץ גם בשאר דברים שם כגון לענין מעקה דאף דיש לאו דולא תשים דמים בביתך וא"כ בלאה"כ חייבות במעקה משום הלאו, אלא דאיצטריך במקום דליכא לאו אלא העשה לבד, דהלאו אינו עובר לפי הר"י אלא אם בונה ביתו שלא לעשות מעקה אז הוא משים דמים בביתו, משא"כ אם בונה לבנות מעקה שוב אינו עובר על הלאו אלא על העשה בלבד, ולזה קמ"ל דגם בהעשה מצ"ע נשים חייבות.

ועי' ריטב"א שם שתירץ דבר חדש בשם הרמב"ן ותו"ד דמתי אמרינן דנשים חייבות בלאווין אף שהן זמן גרמא דוקא בלאווין אלו שענינם שלא לעשות מעשה, דהם לאווין רגילים, משא"כ בענינים אלו שהמכוון בהתורה הוא לעשות מעשה, כגון במעקה והשבת אבידה וכו' הנה שם העיקר הוא העשה, והלאו אינו בא אלא לחזק העשה היינו שלא תמנע מלעשות העשה, ולאווין אלו הם טפלין להעשה ונגררין אחרי העשה, ואין להם גדרי לאווין ככל הלאווין, ובמילא מתורץ היטב למה צריך לומר דמעקה הוא מ"ע שאין הזמן גרמא, כי אילו היו מ"ע שהזמ"ג היו פטורות גם מצד הלאווין, כיון דלאווין אלו הם טפלין להעשה ונגררין אחריהן עיי"ש. אבל הר"י בתוס' שלא תירץ כהרמב"ן מוכח דחולק ע"ז וסב"ל דגם לאווין כאלו הבאים עם העשה, הם לאווין כמו כל הלאווין ואינם טפלין להעשה לכן הוצרך לתרץ באופן אחר.

ועי' ב"ב ח, ב, דרבא אכפיא לאחד ליתן צדקה, והקשו התוס' הרי מבואר בחולין דכל מ"ע שמתן שכרה כתוב בצדה אין כופין עליו וגם צדקה כתוב מתן שכרה בצדה למען יברכך ה"א וכו' ולמה יש דין כפי'? ותירץ הר"י שהכפיה הי' מצד הלאווין, דבזה אין הפרש ולעולם כופין, אבל ר"ת תירץ שהכפי' הי' רק בדברים ולא בפועל.

וריצב"א תירץ דבמ"ע שמתן שכרה כתוב בצדה אין חיוב על בי"ד לכוף, אבל אם רצו שפיר כופין עיי"ש, ולכאורה למה לא תירצו ר"ת והריצב"א כהר"י שהכפי' הי' מצד הלאווין, ואפשר לומר עפ"י הנ"ל דהר"י לשיטתו קאי שחולק על הרמב"ן וסב"ל דגם הלאווין שבצדקה אם דשם המכוון הוא ליתן צדקה, מ"מ הן לאווין מצד עצמן ולכן אף אם ליכא דין כפי' מצד העשה שפיר יש כפי' מצד הלאווין.

אבל ר"ת והריצב"א אפ"ל סב"ל כשיטת הרמב"ן דלאווין אלו נגריים וטפלין אל העשה ואם ליכא דין כפי' מצד העשה ליכא דין כפי' גם מצד הלאווין. ולכן הוכרחו לתרץ באופן אחר.

ועפי"ז יש לתרץ קושיית הקצות בסי' כ"ו שהביא דברי הט"ז דאפילו אם ליכא כפי' בצדקה מ"מ אם אחד נדר ליתן צדקה ואינו מקיים כופין אותו והביא ראי' מהמרדכי בב"ב שם, והקשה הקצות דמאי שנא דממה נפשך, הרי גם בנדר מתן שכרה כתוב בצדה במצוות צדקה, ולמה כופין, ואי נימא כיון שיש לאו דלא יחל דברו לכן כופין מצד הלאו אף שיש כאן עשה וכו', הרי גם בצדקה מצ"ע יש לאו דלא תאמץ את ידך וכו' ומאי שנא?

ולהנ"ל יש לתרץ בפשטות דרק בהלאווין של צדקה אין כופין כיון שהן טפלין להעשה, וכשיטת הרמב"ן משא"כ בהלו דלא יחל שהוא לאו ככל לאו וגם לוקין עליו אם עובר ע"י מעשה, לכן כאן לוקין משום לאו זה.

ולפי"ז יש לתרץ ג"כ קושיית האחרונים בנגוע לפרוטה דרב יוסף דלכאורה למה באמת פטור למיתב פרוטה לעני בעת שמתעסק בהאבידה הרי בצדקה יש גם לאו דלא תאמץ, ועוסק במצוה פטור רק מעשה ולא מלאו, דבודאי אינו רשאי לעבוד על לאו כשעוסק במצוה וא"כ למה פטור מצדקה? ולהנ"ל אפ"ל לפי הרמב"ן דהלאו הוא טפל להעשה ונגרר אחריו וכיון שהוא פטור מן העשה במילא פטור גם מהלאו. [ולפי התוס' יש לתרץ דהלאו דלא תאמץ וכו' הוא רק אם אינו נותן צדקה מצד כילות כמ"ש בחינוך פ' ראה, אבל אם אינו נותן צדקה מפני שהוא עוסק במצוה ופטור מצד המצוה, אינו עובר על הלאו כלל וראה קו"ש ב"ב שם ובעט סופר ועוד].

ועי' בספר לקח טוב להגר"י ענגל סוף כלל ז' שמבאר טעם אחר בדרך אגדה למה נשים פטורות ממ"ע שהזמן גרמא דאיתא בברכות נא, ב, דאין פרי בטנה של האשה מתברך אלא מפרי בטנו של האיש ולכן נתן כוס של ברכה רק להבעל עיי"ש.

ולמד מזה הגרי"ע דכל ההשפעות והמשכות שיורדות מלמעלה באים תחילה להאיש, ומהאיש ה"ז עובר להאשה, והנה מ"ע שאין הזמן גרמא אינו קשור עם זמן מיוחד אלא תלוי בעצם קדושת הישראל דמחמת זה ה"ה מחוייב במצוות, משא"כ מ"ע שהזמן גרמא הנה קיום המצוה שייך דוקא אז משום דבזמן זה יורד המשכה מיוחדת מלמעלה, הקשור לזמן זה, והמשכה זו באה בתחילה אל האנשים כנ"ל ומהאנשים זה בא להנשים.

ולפי"ז נמצא דבכל יו"ט וכו' באה ההמשכה בתחילה להאנשים ויש רגע דלא נמשך עדיין להנשים, וכיון שכן אמרינן דיש דיחוי במצוות, היינו דכיון דברגע הראשונה היו פטורות וכו' דאכתי לא נמשך להם המשכה זו, לכן אמרינן דכיון דנדחה ידחה לעולם ופטורות לעולם עיי"ש.

אבל יש להקשות (ראה אנצקלפדיה תלמודית כרך ז' ע' ר"ע-רע"א) דאפילו אלו דסב"ל שיש דיחוי במצוות, ולכן אם קטן הגדיל מיד אחר מיתת אביו, אמרינן כיון שנדחה מדין אבילות בתחילה כבר אין עליו דין אבילות כלל, ועד"ז באונן במוצ"ש שהי' פטור מהבדלה אמרינן דנדחה גם אח"כ, הנה זהו רק באופן שעיקר החיוב הי' בתחילה, ונדחה אז, לכן נדחה לעולם, וכגון באבילות דעיקר החייב האבילות הוא המיתה ואז הי' קטן, אבל אם אין כאן עיקר וכו' אלא הוא מצוה הנמשך על משך זמן לכו"ע לא אמרינן דיחוי, וכגון קטן שנתגדל באמצע החג או גר שנתגייר וכו' דבודאי מחוייבות אח"כ, וא"כ גם הכא נימא כן לענין נשים ולא שייך דיחוי.

והנה בענין זה חידש הטורי אבן (חגיגה טז, ב) כלל חדש, דהתוס' בקידושין כט, א, הקשו דלמה צריך קרא מיוחד לפטור האם ממילת בנה דכתיב אותו ולא אותה, תיפוק ליה דה"ז מ"ע שהזמן גרמא דאין מלין בלילה אלא ביום, ותירצו דאתי כמ"ד דמילה שלא בזמנה מלין גם בלילה עיי"ש.

וכתב הטורי אבן דמתי ה"ז מ"ע שהזמן גרמא דוקא אם כשבא זמן מסויים כגון במצות ציצית שהוא פטור בלילה, הנה אז נפקע המצוה לגמרי ולא שייך אח"כ עוד לקיים מצוה זו, ומה דלמחר הוא מחוייב עוד הפעם אין זה משום חיובו של אתמול הוא חיוב חדש מצד מחר, ועד"ז בתפילין וכו', משא"כ במצות אלו דגם למחר שייך לקיים מצוה זו עצמה כגון במילה וכו', נמצא דאין הפי' דהלילה מפקיע החיוב אלא החיוב חוזר וניעור למחר, אלא דבפועל אמרה התורה שיש לקיים מצוה זו רק ביום, ומצוה זו אינו זמן גרמא כיון שהוא נמשך לעולם.

ובזה תירץ כמה וכמה קושיות בענין זה, ובזה יש לתרץ ג"כ הא דמקשים דלמה נשים מחוייבות בבנין המקדש הרי אין בונין ביהמ"ק בלילה וא"כ ה"ז מ"ע הזמן גרמא, ולהנ"ל ניחא דבפועל אמרה התורה אין לבנות בלילה אבל מצוה זו עצמה נמשכת גם למחר ולא נפקע ע"י הלילה. (וראה לקו"ש חט"ז ע' 454 ועוד). וכן שופר ולולב וכו' מיד אחרי הזמן החיוב נפקע לגמרי, ובשנה שאח"כ חל מצוה חדשה מצד הזמן דאז, ולכן נשים פטורות, משא"כ מצוות שנמשכות לעולם וחוזר וניעור למחר זהו אין הזמן גרמא.