בקידושין (כט, ב) ת"ר מנין שאם היו לו חמשה בנים מחמש נשים שחייב לפדות כולן ת"ל כו' פשיטא בפטר רחם תליא רחמנא? מהו דתימא נילף בכור בכור מנחלה כו' קמ"ל.

ומקשים בזה דסוכ"ס פשיטא דהא כתי' פטר רחם, ואיך הי' קס"ד דפטור?

ויש להעיר בזה דהנה באמת יש לעיין לאידך גיסא, דהרי מבואר בקראי סו"פ בא ועוד דמצות פדה"ב היא תחת כל בכור באר"מ. והנה עה"פ (יב, ל) כי אין בית אשר אין שם מת, כ' ברש"י ב' פירושים, א) אם אין שם בכור גדול שבבית מת, ב) שבכל בית היו ילדים שהיו בכורים לאביהן.

והנה לפי' הראשון ברש"י לכ' מובן שאי"ז מצד מכת בכורות שמתו הגדולים שבבית, אלא משמע שזה הי' חומר נוסף (או אפ"ל בסגנון אחר קצת שזה לא הי' בכלל הגזרה דמכת בכורות, וזה נהי' ע"ד הענין דכיון שניתנה רשות למשחית אינו מבחין כו') ועפ"ז מובן דלא שייך לומר שיהי' ענין זה גם במצוה. אולם לפירושו הב' משמע דלענין מכת בכורות נחשבו בכור לאב בכור. ולפי' זה צ"ע באמת אמאי אין מצות פדה"ב בבכור לאב?

והנה גם לפירושו השני יש מקום עיון, דאפ"ל הכוונה בזה דנחשבו לענין מ"ב רק הבכורות מאב, ולפ"ז בוודאי דצ"ע כנ"ל, ואפ"ל דלענין מ"ב נחשבו גם שניהם, וא"כ יש מקום לומר שזה הי' חומר מיוחד בהמכה [ואואפ"ל שיש טעם בדבר שלענין עכו"ם דין בכור הוא באב, ובישראל תלוי באם (והוי ע"ד היחוס), וא"כ המצוה הוא כמו המכה דשניהם הוא בדין בכור, רק החילוק הוא על איזה מציאות חל הדין בכור, ועצ"ע בזה]. עכ"פ א"ש לכ' לפ"ז הקס"ד שמצות פדה"ב הוא רק אם הוא בכור גם לאביו, היינו לפי הסברא שבהמכה הי' כן (והמכה הוא כב' חומרות ובהמצוה רק בתרווייהו יחד), וצריך קרא שאעפ"כ המצוה תלוייה בפטר רחם לבד. ועצ"ע בזה.