כ' הרמב"ם בהל' סוכה פ"ה הל' טז, וז"ל: סיכך בדבר פסול ודבר כשר זה בצד זה כו' אם היה כל הסכך הכשר יתר על כל הסכך הפסול כשרה, ואם היה זה כמו זה בצמצום כו' ה"ז פסולה מפני שסכך פסול כפרוץ הוא נחשב. עכ"ל.

והק' במגיד משנה, דפרוץ כעומד הוי פלוגתת אמוראים בעירובין (טו) ר"פ אומר מותר ור"ה בריה דר"י אומר פסול, ונפסקה הלכה שם כר"פ דמותר. וכן פסק הרמב"ם בפט"ז מהל' שבת, ולמה בסכך פ' הרמב"ם כר"ה דאסור.

והנה מקור דינו שלהרמב"ם הוא בדף טו, א במשנה שם: המקרה סוכתו בשפודין או בארוכות המטה (דהוי סכך פסול) אם יש רויח ביניהן כמותן (וסיכך בסכך כשר) כשירה. ע"כ.

ובגמ' שם, לימא דהוי תיובתא דר' הונא ברי' דר' יהושע, עיי"ש.

וכתב הרב המגיד לתרץ שיטת הרמב"ם, מגמ' בדף כב, ב דבמתני' איתא צלתה מרובה מחמתה כשרה, ודייק בגמ' הא כי הדדי פסולה? והתנן באידך פירקין ושחמתה מרובה מצלתה פסולה הא כי הדדי כשרה. לא קשיא, כאן מלמעלה כאן מלמטה. אמר רב פפא היינו דאמרי אינשי כזוזא מלעיל כאיסתרא מלתחת. ופירש"י: דכי דייקינן פסולה היינו מלמעלה, שהסכך שוה עם האויר דחמה נראה בארץ רחבה יותר ונמצא שהצל הוא מיעוט. וכי דייקינן כשרה היינו מלמטה, שהצל והחמה שוין נמצא שהסכך רחבה מהאויר. ונמצא דמודה רב פפא בסכך דבעי רוב, ומשו"ה פסק הרמב"ם דכשהסכך כשר שוה עם סכך פסול, פסולה.

והקשה המ"מ, דא"כ למה הקשה בדף טו אליבא דרב הונא, אפילו לרב פפא דס"ל פרוץ כעומד כשר, בסכך ע"כ במעדיף קאמר שיש רוב סכך. ותי' דהוי מצי למימר וליטעמיך ולא קאמר. ע"כ.

וקשה, דלכאו' ליכא לדמויי כשהסכך כשר שוה עם סכך פסול לכשליכא סכך פסול רק חציו סכך וחציו אויר. דבשלמא כשליכא סכך פסול רק אויר, דפסולה, משום שהחמה נראית בארץ רחבה יותר והוי חמתה מרובה מצלתה, אבל כשהסכך כשר שוה עם סכך פסול, נמצא דהסכך כשר עצמו עושה חצי מהצל. וכן מוכח נמי מקושייתו, דהוי מצי למימר וליטעמיך לר' פפא, ותירוצו הוי דחוק.

והנה באמת קושיא זו הקשה ר"ת בדף כב, ב על שיטת רש"י דבעי שיהא רוב סכך, מרב פפא דאמר דזוזא מלעיל כאיסתרא מלתחת כשהן שוין למעלה החמה נראית רחבה יותר בארץ, והא רב פפא גופא אמר לעיל דפרוץ כעומד מותר, ומשו"ה פי' ר"ת, דכאן מלמעלה כשר מי שמודד מלמעלה כי הדדי כשרה, לפי שהוא עומד כפרוץ. אבל העומד למטה בארץ ומעיין למעלה ודומה כי הדדי פסול, לפי שאויר שרחב כזוזא דומה בעיניו קטן יותר, עיי"ש.

אמנם מר"ת משמע, דסכך לא בעי משום צל, דלא איכפת לי' מה שלמטה חמה מרובה מצל, אלא דס"ל דדירה צריך שיהא בה (גג) סכך. וכמ"ש בס' הישר, מה לנו בחמה שאפילו בעשתרות קרנים שאין החמה זורחת שם העובי ממעטה אנו אוסרים, אלמא אינו תלוי בחמה אלא טעמא משום שצריך סכך חשוב, עיי"ש.

ומה שכתוב דחמתה מרובה מצלתה פסולה, אין הכוונה דחסר צל, אלא דלא שוה למעלה ולא הוי סכך כשר. וכ"ה בפני יהושע.

וכ"כ נמי בבעל המאור. אבל הרי"ף והמלחמות והשגות הראב"ד שם והריטב"א חולקים עליו, ופירשו כרש"י דצריך רוב סכך כשר. וכלשון הראב"ד "אלה החכמים מקילים הם ואין משגיחין להם ולעולם בעינן צל מרובה למעלה כדי שלא יהי' למטה החמה וכו' ואין שורש וענף לדבר זה". עכ"ל.

[ובגמ' (ב, ב) "כר' זירא נמי לא אמרו דבעי צל סוכה, ההוא לימות המשיח". ופירש"י שם "אבל סוכת מצוה אינה לצל" וי"ל דר"ת סב"ל כאידך דר' זירא דסוכת מצוה אינו לצל, ורש"י סב"ל כר' זירא ד"אין סכך אלא העשוי לצל" (רש"י ב, א)].

וכתב הר"ן לתרץ קושיית ר"ת על רש"י מדף טו, דבדף טו סב"ל לרב פפא דכשהסכך כשר שוה עם הסכך פסול כשרה, ושם איכא סכך פסול ולא הוי חמתה מרובה מצלתה, אבל באויר פסולה, דהוי חמתה מרובה מצלתה, וסוכה בצל תליא מילתא. עכ"ל.

ובפשטות כוונתו היא, דכשאיכא נמי סכך פסול הסכך כשר עצמו בלא הסכך פסול עושה שהצל יהי' שוה למטה, דעושה חצי מן הצל. וכן משמע מהפנ"י בדף טו, עיי"ש.

משמע דרש"י סב"ל דהסכך אינו אלא לצל, ומשו"ה כשהסכך שוה עם סכך פסול, אע"פ דאם ינטל הסכך פסול, הסכך (הכשר) הנשאר אינו סכך – דאינו עושה צל, אבל היות דביחד עם הסכך פסול הסכך הכשר עושה חצי מהצל הוי כשר.

והנה ברא"ש ובתוס' רי"ד פי' נמי כרש"י דכששוין למעלה פסול, דבארץ הוי חמה מרובה מצל, וכששוין למטה הוי כשר. וכ' שם לתרץ קושיית ר"ת וז"ל: ומאי דקשיא לי' למר דהא רב פפא סב"ל פרוץ כעומד אפי' גבי סכך הנ"מ כשהי' הסכך מסוכך בסכך כשר ובסכך פסול, שאין החמה נכנסת שם. אבל כשהי' חציו מסוכך וחציו אויר שהחמה נכנסת שם ומתרבה בסוכה, אין לומר שם פרוץ כעומד מותר, שהרי חמתה מרובה מצלתה וכו'. תדע דהא בפחות מג' אמרינן לבוד, וליכא מאן דפליג בהא, ואילו הקיף דפנותי' בקנים רחוקים זה מזה בפחות מג' כלום נוכל להכשירה ע"י לבוד אע"פ שחמתה מרובה מצלתה, אלא ודאי דכל היכא שחמתה מרובה מצלתה פסולה וכו', ע"ש.

והנה מראייתו משמע, דחמתה מרובה מצלתה לא הוי' חסרון בהסכך, דהא בדפנות נמי פסול, אלא דהוי דין בסוכה דצריך שיהי' צל. אבל א"צ שהסכך יעשה צל ואפשר להיות מסכך פסול נמי (ובאמת כ"כ הר"ן אליבא דר' יהודה דמכשיר למע' מעשרים, אליבא דמ"ד בגמ' שם דפסול משום דהוי צל דפנות דס"ל לר"י דאי"צ שיהי' הצל מהסכך דוקא.

אמנם הרמב"ם בפ"ה הל' יט מהל' סוכה פוסק כרש"י, דאם יש בכל האויר ככל המקום המסוכך ה"ז פסולה מפני שחמתה תהי' מרובה על צלתה וכל שהחמה מרובה על הצל אינו סכך. עכ"ל. ובהל' טז כתב דאפי' כששוין הסכך הכשר עם הסכך פסול נמי פסולה, אף דהשתא הסכך הכשר עושה חצי מהצל, וזה לא הוי כרש"י.

וי"ל דס"ל להרמב"ם דסכך אינו משום צל, אלא דירה צריך שיהא בה (גג) סכך, אבל סכך שאינו עושה צל אינו סכך, ומשו"ה כי הדדי פסולה, דהוי סכך שאינו עושה צל, ואין זו סכך, כלשונו וכל שהחמה מרובה על הצל אינו סכך, ולא כ' פסולה. ומשו"ה בסכך פסול, אע"פ דהשתא הסכך כשר עושה חצי הצל, אבל אם ינטל הסכך הפסול לא יעשה מעצמו צל, א"כ לא הוי סכך.

ונמצא דאיכא ד' שיטות בצל סוכה:

שיטת רש"י דהסכך לא הוי אלא לצל, ולפיכך בעי רוב סכך שיהי' צל למטה.

שיטת ר"ת, דסוכה אינו צריך צל, ולפיכך מכשיר בעומד כפרוץ.

שיטת תוס' הרי"ד דסוכה בעי צל אבל אין זה דין בסכך דוקא, ולפיכך פוסל מחיצות בקנים פחות מג'.

שיטת הרמב"ם דסוכה לא בעי צל אלא דסכך שאינו עושה צל אינו סכך, ולפיכך בעי רוב מסכך כשר דוקא.

והנה בלקו"ש חל"ב אמור, הביא ב' דינים בסכך, דבעי שלא יהי' שמש – שלילה, ובעי שיהי' סכך – חיוב. וי"ל דזהו לשיטת רש"י, וצ"ע, עיי"ש.