ר"מ במתיבתא ליובאוויטש ד'שיקאגא
בגליון דש"פ וירא (תתו - ע' 40) הבאתי דברי הריטב"א (על הגמ' בכתובות יג, א) "דעיקר טעמא דר"ג משום חזקה דגופא ... ומיהו בעי טענת ברי משום דכי לא טענה הרי היא כמודה שנבעלה לאסור וכו'" - דמדבריו יוצא, דהאשה נאמנת מדין חזקת גופה גרידא, גם בלי טענת ברי.
ומש"כ בגמ' (יד, א) "דלר"ג אלים ליה ברי וכו'" (דמשמע דנאמנותה הוא מדין טענת ברי) - ביארנו, דזה דמצריך שם ברי הוא בכדי שנוכל לומר הסברא דבדקה וזינתה, דבלא זה אזיל לה חזקת גופה דהרי נבעלה (משא"כ כשאפשר לומר דבדקה וזינתה, אז לא הורעה חזקתה עי"ז שנבעלה). ולעולם, העיקר הוא - לשיטתו - "חזקת גופה", גם בלי טענת ברי כנ"ל. ועיי"ש באריכות יותר.
אמנם, לכאו' קשה ע"ז מהגמ' בר"פ שני, דמבואר שם דר"ג מודה לר"י במקרה דברי וברי, ואע"פ שיש לה חזקת הגוף אינה נאמנת - "עד כאן לא קאמר ר"ג התם אלא בבו"ש אבל הכא בברי וברי לא אמר". ומבואר מזה לכאו', דלר"ג לא מספיק חזקת גופה לבד בשביל להאמינה, וצריכים גם לזה דהוה בו"ש, ולכאו' הרי"ז בניגוד לדברי הריטב"א הנ"ל!?
והנראה לומר נקודת הביאור בזה, דדברי הריטב"א בפ"ק הם במקרה שהבעל טוען שמא, ואז - סב"ל - דבאמת אי"צ שהאשה תטעון ברי, ומספיק חזקת גופה אפי' כשטוענת שמא, משא"כ בר"פ שני כשהבעל טוען ברי אז לא מספיק חזקת גופה (גם עם טענת ברי). ובס"א: בשמא ושמא מועלת חזקת גופה אבל בברי וברי אינה מועלת.
ביאור הדבר: ידוע מה שחוקרים האחרונים בענין "ברי ושמא", באם עיקר העדיפות הוא מחמת מעלת הברי או מחמת חיסרון השמא; דמחד גיסא אפ"ל סברא דיש "כח הטענה" לבע"ד שטוען טענת ברי, וכל זמן שלא מסלקים טענתו (ע"י תשובה בברי) אז זוכה בדינו. ולסברא זו נמצא דעיקר העדיפות הוא מחמת מעלת הברי. ולאידך גיסא אפ"ל סברא, דכשאדם טוען 'שמא' אז הורעה כחו וחזקתו בהדבר (ובדוגמת חזקה שאין עמה טענה). דלסברא זו נמצא דעיקר הכח בבו"ש הוא מחמת החיסרון בהחזקה שע"י טענת שמא.
[ובאמת יש אופן אחר (שלישי) ללמוד הסברא דבו"ש; והוא מדין בירור שכלי - שמסתבר שיש יותר נאמנות בטוען ברי מבטוען שמא (עיין בפנ"י בפ"ק). ולכאו' הרי זוהי סברת הבעה"מ ותו"י בסוף ד' טז, א, שמדמים דין ברי ושמא וחזקת הגוף, לדין רוב וחזקת הגוף; דכמו שהראשון מהני לשמואל - אף שאין הולכין בממון אחר הרוב - עד"ז מהני השני. והרי דמיון זה א"ש רק באם ננקוט דבו"ש הוא מדין בירור כרוב, משא"כ לפי' א' מב' האופנים שהזכרנו (כח הטענה דהברי, או ריעותא בהחזקה ע"י טענת שמא) - אז מובן שא"א לדמות בו"ש לרוב. ואכן התוס' (ועוד ראשונים) פליגי על ראשונים אלו. עיי"ש].
וי"ל, דהריטב"א נקט כאופן השני, דעיקר הגורם הוא חיסרון החזקה שע"י השמא, ומבואר לפ"ז בטוב טעם החילוק שכתבנו; דבמקרה דהבעל טוען שמא, אז חסר בחזקתו, ולכן - סב"ל להריטב"א - דאין צורך אפי' בטענת ברי של האשה, ומספיק חזקת גופה להוציא מהבעל (הואיל והורעה חזקתו בטענתו). משא"כ במקרה דהבעל טוען ברי, דלא הורעה חזקתו, אז אין ה(בירור ד)חזקת גופה מהני להוציא מחזקתו.
ואולי, דמדוייק בלשון הריטב"א (בר"פ שני בהסבירו מדוע מודה ר"ג בברי וברי -) "..פירוש דגבי ברי וברי איהו מהימן ואע"ג דאית לה חזקה דגופא דחזקה דממונא עדיפא וכו'". די"ל, דכוונתו הוא, דכשהוא טוען ברי אז דוקא יש לו חזקה דממונא, משא"כ כשטוען שמא דנחלש חזקתו זו וכנ"ל.
ב. ואולי י"ל עוד, דזה מתאים עם שיטת הריטב"א כאן (ר"פ שני) בענין "טענינן ליתמי" להחשיב המוחזק (הבעל) לברי; דמדברי רש"י במתניתין משמע (עיין בשטמ"ק) דבכדי להחשיב הבעל ל"ברי" צריכים היתומים לטעון בברי (שיודעים שאשת אביהם היתה אלמנה כשנישאה לאביהם), משא"כ הרא"ש כתב דמספיק הא דטענינן ליתמי להחשיב טענתם לברי. וכן הוא דעת הריטב"א.
וראיתי מבארים, דמשום דין טענינן א"א להחשיבו 'שמא' דהרי האב הי' יכול לטעון בברי, והגדר דטענינן הוא שטוענים להם טענת האב; אלא, דטענינן אפשר להחשיבו ל"ספק ברי", דהר"ז ספק לנו באם האב הי' טוען ברי או לא. וצ"ב במה תלוי הפלוגתא באם להחשיב "ספק ברי" דהמוחזק כשמא או כברי נגד הברי דהתובע?
ולכאו' אפשר לומר דתלוי בחקירה הנ"ל: דבאם נאמר (כאופן הא') דהעדיפות דהברי על השמא הוא מחמת כח טענתו של הברי שצריכים לסלקו, אז אפ"ל דספק ברי אינו מספיק לסלק טענת ברי ודאי. משא"כ באם נאמר דהגדר הוא שהשמא מחליש חזקת המוחזק, אז הרי כאן אין 'שמא' ודאי להפסיד חזקתו, דהא אפשר שיש כאן ברי, ושוב אין כאן דין בו"ש.
ובאם כנים הדברים, נמצא דהריטב"א אזיל לשיטתו בב' הסברות הנ"ל.
Download PDF