בקצוה"ח סי' פ"ו סק"א מבאר מהו חידושו של שעבודא דר"נ להשיטות ששטרי בני גוביינא נינהו, שלכא' בלא"ה הי' משתעבד לבע"ח הראשון, והביאור - דאילו הוו בתורת שעבוד לא הוו אלא כמו שאר נכסים המשועבדים, דמצי הלוה (דהיינו שמעון שלוה מראובן והלוה ללוי) לסלוקי בזוזי דמכאן ולהבא הוא נגבה. אבל בתורת שעבודא דר"נ הרי כאילו ראובן הלוה ללוי ואפי' רוצה שמעון לסלוקי לראובן בזוזי אינו יכול דהוא המלוה האמיתי, וא"כ מובן מדוע צריך שעבודא דר"נ שא"י לסלקו לראובן בזוזי, וכן ראובן יכול למכור החוב, עיי"ש.

וב'קהילות יעקב' הק' על דברי הקצוה"ח, שאם שמעון רוצה לסלוקי ללוי בזוזי הרי יש לו זוזי, ובשו"ע כאן סעיף ב מבואר דביש לו נכסים אינו גובה מלוי, ונשאר בצ"ע, עכת"ד. ולכאו' הוא תימה גדול איך לא זכר הקצות מה שכתוב בסעיף לאח"ז בשו"ע.

ונראה לענ"ד בביאור דברי הקצות, שלאחרי שהגיע זמן הפרעון של שמעון ללוי ולא הי' לו מה לשלם, שאז מטעם שעבודא דר"נ השתעבדו נכסיו של לוי לראובן, ובשעת הפרעון של לוי שהי' צריך לשלם לשמעון, אז ישלם לראובן במקום לשמעון, וקודם שבא זמן הפרעון של לוי, אחר שהגיע זמן הפרעון של שמעון לראובן (שאז במילא חל שעבודא דר"נ שרואבן הוא המלוה של לוי (ולא שמעון), כנ"ל) אז קיבל שמעון זוזי, ורוצה לסלקו לראובן בזוזי, א"י, כיון שכבר השתעבד לוי לראובן לגמרי.

משא"כ בס"ה בשו"ע מדבר על שעת פרעון של שמעון לראובן וז"ל השו"ע "בד"א (=שעבודא דר"נ) כשאין לשמעון נכסים ליפרע ממנו שסידרו לו ב"ד והשביעוהו ולא מצאו לו אלא חוב זה אבל אם יש לו המדינה זו נכסים אין ב"ד נזקקים להוציא מזה ולתת לזה", וכמ"ש בשו"ע שם ס"ו "דלא משתעבד לוי לראובן מדרבי נתן עד שיתברר בב"ד ששמעון חייב לו".

אך לאחר שב"ד נזקקו להוציא מלוי לראובן, וחל שעבודא דר"נ שראובן הוא המלוה האמיתי, של לוי. ואז בא לשמעון זוזי - א"י לפרוע לראובן, כיון שעכשיו ראובן הוא המלוה ולוי הוא הלוה. ודו"ק.