א] איתא בגמ' פסחים נג, ב: דרש תודוס איש רומי מה ראו חנני' מישאל ועזרי' שמסרו עצמן על קדושת השם לכבשן האש, נשאו קל וחומר בעצמן מצפרדעים ומה צפרדעים שאין מצווין על קדושת השם כתיב בהו ועלו בביתך ובתנוריך ובמשארותיך, אימתי משארות מצויות בתנור הוי אומר בשעה שהתנור חם, אנו שמצווין על קדושת השם על אחת כמה וכמה.

ופירש"י "מה ראו - שלא דרשו וחי בהם ולא שימות בהן", והקשה בתוס' שם דהא בפרהסיא הוה ולכו"ע בפרהסיא חייב למסור עצמו אפילו אמצוה קלה [וכ"ש התם דאיירי בהשתחוואה לצלם].

ומבואר בתוס' ב' תירוצים; ר"ת כתב דצלם זה לא הי' ע"ז אלא אינדרטא שעשה לכבוד עצמו [ואין בזה איסור של ע"ז כלל ומן הדין אין מחוייב ליהרג ומותר להשתחוות לה], ולכך קאמר "מה ראו" והטעם שמסרו עצמן לכבשן האש מבואר בתוס' כתובות לג, ב ד"ה 'אילמלי' "ואעפ"כ הי' בו קידוש השם ולכך מסרו עצמן למיתה" ומבואר זה בראשונים שם שהעם היו טועים שזהו ע"ז, ואע"פ שמן הדין אין חיוב למסור עצמו למיתה, מ"מ כיון שיש בזה קידוש השם שלא יטעו העם נשאו ק"ו מצפרדעים ומסרו עצמן לכבשן האש.

ור"י כתב דאיירי בע"ז ממש, והקושיא "מה ראו" היא מדוע לא ברחו, שהרי קודם המעשה היו יכולים לברוח [וכמבואר במדרש שאמר יחזקא' "חבי כמעט רגע..."] ואעפ"כ לא ברחו ומסרו עצמן על קידוש השם.

ב] ונחלקו הראשונים האם מותר להחמיר על עצמו ולמסור נפשו במצוות שעליהם אמרו יעבור ואל יהרג, דדעת הרמב"ם (בפ"ה מהל' יסודי התורה ה"ד) דאסור ומתחייב בנפשו, אבל יש שכתבו (סמ"ק מצוה ג) דרשאי להחמיר ע"ע ומדת חסידות היא ומקבל שכר עלי'.

והנה לפר"ת דלא הי' הצלם ע"ז, ומ"מ מסרו נפשם מבואר דמותר להחמיר כדעת הסמ"ק1. [אמנם יש שכתבו דרק אדם גדול כחנני' מישאל ועזרי' דהשעה צריכה לכך לקדש שם שמים נ"י ע"ז כז, ב.]

אבל לפר"י שסבר דהי' ע"ז אין ראי' שמותר להחמיר בשאר עבירות - דהתם הוי ע"ז, ואף שהיו יכולים לברוח, מ"מ היכי דלא ברחו ונמצאים עכשיו במצב של איסור ע"ז מחוייבים ליהרג (וראה בשו"ת רע"א סי' סח ד"ה אב"ה כיו"ב בדין סוכה).

ג] והנה הרמב"ם שם כתב "כל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר הרי זה מתחייב בנפשו. וכל מי שנאמר בו יהרג ואל יעבור ונהרג ולא עבר הרי זה קדש את השם ואם הי' בעשרה מישראל הרי זה קידש את השם ברבים כדניאל חנניה מישאל ועזריה...".

ומבואר דהרמב"ם מפרש דחנניה מישאל ועזריה לא השתחוו לצלם שהוא ע"ז (שהוא מג' עבירות דיהרג ואל יעבור), ומסרו נפשן וקידשו השם ברבים, דלדעת הרמב"ם א"א לפרש דלא הי' ע"ז אלא לכבוד המלך כמו שפר"ת, דהרי לשיטתו אסור להחמיר ולמסור נפשו וכמבואר בתחלת ההלכה שם שהרי זה מתחייב בנפשו, אלא דמפרש שהי' ע"ז ומפרש מה ראו שלא ברחו, כפיר"י שם, ואף שלא היו מחוייבים למסור והיו יכולים לברוח מ"מ כיון שלא ברחו יש כאן חיוב דיהרג ואל יעבור2.

ד] והנה הפר"ח הביא ראי' לדעת הרמב"ם שאסור להחמיר על עצמו במצוות שנאמר בהם יעבור ואל יהרג - מהא דמבואר בירושלמי דחולה שיש בו סכנה שמותר לחלל עליו שנאמר וחי בהם ולא שימות "והשואל הרי זה שופך דמים", וכן פסק בשו"ע, וראה שו"ע אדה"ז סי' שכח סעי' ב (וראה ברמב"ן מלחמות פ' בן סורר).

ומבואר דאסור להחמיר על עצמו כיון דמן הדין יעבור ואל יהרג וכתב ע"ז דהיא ראי' מכרעת לדעת הרמב"ם.

ה] והנה לפי הפוסקים שכתבו דמותר להחמיר על עצמו רק היכי שמתכוון הנכרי להעבירו על דת אבל להנאת עצמן אסור, וכן פסק הב"י בשו"ע יו"ד סי' קנז סעי' א, עיי"ש.

לפי"ז בפשטות יש לתרץ דבחולה שיש בו סכנה בשבת דהחילול שבת הוא להתרפאות אין כאן הענין דלהעבירו על דת אלא הוי כ"להנאת עצמו", ובכה"ג אסור להחמיר על עצמו, ורק היכא דמתכוין להעבירו על דת מותר להחמיר, וכן כתב ב'אוהלי יוסף' דיני קידוש השם סעי' יב ובהערות שם, וב'אור גדול' סי' א דיני קידוש השם עמוד ד, עיי"ש.

אבל לדעת הפוסקים דגם היכי שמתכווין הנכרי להנאת עצמן מותר למסור נפשו בפרהסיא - כן כתב הפרישה (הובא בש"ך שם סק"ב) ועד"ז מבואר מפיר"ת בתוס' הנ"ל שהצלם היא לכבוד המלך להנאתו (ראה ביאור הגר"א שם סק"א) ואעפ"כ מסרו עצמן לקידוש השם,

- צ"ב מאי שנא דבשבת בחולה שיש בו סכנה אסור להחמיר, ובשבת אין נפק"מ אם זה בצינעה או בפרהסיא דהשואל הרי זה שופך דמים.

ו] ויש לבאר דהטעם שמותר להחמיר אינו מפני גוף העבירה, שהרי בכה"ג נאמר יעבור ואל יהרג, אלא מפני קידוש השם דאע"פ שאין בזה חיוב מותר לקדש שמו, וזה שייך רק באונס נכרי שאף שמתכווין להנאתו יש בזה קצת חילול וקידוש השם כשהיא בפרהסיא, שאחרים יטעו שמתכוין להעבירו על דת, ולכן מותר להחמיר. אבל בחולה שיש בו סכנה שאין כאן אנס נכרי אלא החולי אנסו, וברור שהחילול הוא להנאתו - אין בזה שום חילול וקידוש השם ובכה"ג אסור להחמיר על עצמו, וכלשון הירושלמי "הרי"ז שופך דמים" (וכן כתב באור גדול שם).

ויש להביא סמוכין לזה מתוס' כתובות לג, ב שם, שכתב בדעת ר"ת שהי' הצלם לכבוד המלך [להנאתו] ואעפ"כ הי' בו קידוש השם, ולכך מסרו עצמן למיתה וכמבואר בראשונים שאחרים היו טועין שזה ע"ז.

ז] והנה יש שכתבו שאפילו בצנעא מותר להחמיר על עצמו ואפילו כשהנכרי מתכווין להנאתו - כן משמע בכמה ראשונים, ובצנעא יש לעיין אם יש בזה קידוש השם.

וראה ב'אוהלי יוסף' סוף ס"ק קד שכתב וז"ל "אך נראה שם שדעת מהרי"ק לפ"ד הסמ"ק שלא לחלק משום הנאת עצמן ועמ"ש בס"ק ק"ג להוכיח מלשון הסמ"ק כיון שכוונתו לשמים כו'" [דהיינו שמפרש האוהלי יוסף שכוונתו לשמים היא לקידוש השם], ולפ"ד (של המהרי"ק) יוצרך לומר היינו שכוונתו לשמים להחמיר, ולפ"ד יוצרך לחלק מההיא דחולי שיש בו סכנה לחלל עליו את השבת שאם רוצה להחמיר ה"ז שופך דמים, דאל"כ יקשה קושית הפר"ח עי' בס"ק קה, ולא כתב שם סברא וטעם לחלק בדעת המהרי"ק (וראה גם בספר המאמרים מלוקט ח"ד - י"ט כסלו תשל"ט אות א').

ח] ואולי אפשר לבאר דהא דבשבת אסור להחמיר לשיטות הנ"ל הוא משום דסברי כדעת הפוסקים דפקו"נ בחולה בשבת הותרה ולא דחוי', וכמבואר בשו"ת צ"צ או"ח סי' לו לבאר דעת המ"מ (הובא בשו"ע אדה"ז סי' שכח סעי' ד) דחולה שיש בו סכנה מותר לחלל עליו את השבת אפילו בדברים שאין במניעתם שום סכנה - אלא כיון שהם צרכי החולה ובחול עושין לו דברים אלו מותרים גם בשבת, ויש חולקים.

ומבאר הצ"צ דתלוי אם פקו"נ בשבת הותרה או דחוי', דאם דחוי' האיסור א"כ רק מה שנצרך לו שלא יסתכן מותר, אבל אם הותרה לגמרי והוי כחול כלשון הרמב"ם, אז אין בחולה זה שום איסור מלאכות כלל לצורך החולה.

והא דפסק אדה"ז שם דשבת דחוי' היא ולא הותרה, ולכן כתב דצריך לחלל ע"י שינוי אם אין שום עיכוב בדבר (ראה שם סעי' יג), כתב הצ"צ דלכן החמיר שם בסעי' ד - דלא כדעת המ"מ3 (וראה שם באופן אחר ליישב שיטת אדה"ז).

וכתב הצ"צ דרק בשבת הותרה אבל בשאר איסורים הוה רק דחוי', וכבר האריכו בזה המפרשים (ראה קובץ הערות סי' יח), וראה בארוכה בלקו"ש חכ"ז ע' 133 בביאור שיטת הרמב"ם שכתב הדין ד"וחי בהם" בהל' יסודי התורה וגם בהל' שבת, ומבאר שם דהם ב' דינים - דבכל איסורים נדחה האיסור מפני פיקו"נ, ובשבת הותרה, ומבאר עפי"ז כמה פרטים בלשונות הרמב"ם שם, עיי"ש.

[והנה לפי"ז יש ליישב גם הא דביוה"כ מאכילין אותו מעט מעט אם אפשר כדי למעט האיסור (ראה שו"ע אדה"ז סי' תריח סי"ג), ומאי שנא דבשבת מותר לעשות לו כל מה שצריך לפי המ"מ, וכן הקשה בביאור הלכה שם, ולפי יסוד הצ"צ ועוד דרק בשבת הותרה ובשאר איסורים הגדר הוא רק דנדחה, לפי"ז מיושב דביוהכ"פ מאכילין אותו מעט מעט כיון דדחוי' האיסור ולא דמי לשבת].

ועפי"ז י"ל דהטעם שמותר להחמיר לפי הפוסקים היא רק אם יש איסור ועבירה אלא שנדחה מפני פיקו"נ, אבל אם האיסור הותרה לגמרי דהוי כמלאכת אוכל נפש ביו"ט (ראה בצ"צ שם), לא שייך להחמיר בזה שהרי אין כאן שום צד איסור כלל.

ולפי"ז נמצא דבשאר איסורים יש להחמיר שלא להתרפאות בהן לפי הראשונים הנ"ל דס"ל דגם בהנאת עצמן יש להחמיר אפי' בצנעא, אבל בשבת אי נימא דהותרה אסור להחמיר, ומיושב מה שהובא בירושלמי הנ"ל דבשבת השואל וכו', ועדיין צ"ע בזה אם מותר להחמיר באיסורים היכי דבא להתרפאות בהן.