בקובץ "מורי'" (שנה ז גליון ו-ז, ע' לא) הקשה הגאון ר' יהודה ליב מאשבוים הי"ד, בעל קונטרס 'ברכת הארץ' מהא דמבואר בכלים (פ"א מ"ו), דעומר ושתי הלחם אין באין אלא מן הארץ, הוא משום קדושת הארץ (עיי"ש מה שהאריך בזה שם לפנ"ז). "א"כ קשה מאי קמבעי' לי' במנחות פ' ר' ישמעאל (סט, ב) בענין חיטים שירדו בעבים אם כשרים לשתי הלחם, ומבואר שם בתוס' (ד"ה חיטין) דעיקר הספק הוי היכא דירדו החיטים דרך נס, והספק הוי אם בעינן רק שלא יהי' מחוץ לארץ והכא לא הוי מחוץ לארץ, או דלמא דבעינן שיהי' דוקא בארץ. וקשה מאוד, כיון דבעינן לענין עומר ושתי הלחם שיהי' באין מן הארץ מטעם קדושת הארץ, וא"כ בודאי צריך להיות הדין דחיטים שלא מא"י אף שהם ג"כ לא מחוץ לארץ יהי' פסולים משום דמיחסרא קדושת הארץ, וצ"ע". עכ"ל.

ולע"ד י"ל דמאי קמבעי' לי' בגמ' בענין חיטים שירדו בעבים, דהכוונה ל"עבים" דא"י דוקא - ואמנם בעבים שבאוירה דחו"ל לא קמבעי' כלל, כיון דמיחסרא קדושת הארץ, - ועי' תוס' (מכות יב, א) ד"ה אילן כו', ד"אויר ירושלים כירושלים", ולכן מותר לאכול באוירה מעשר שני - ועי' ב"אוצר מפרשי התלמוד" למכות שם בביאור דעת התוס', ועי' זבחים (כו, א), שאויר העזרה כעזרה, וכ"פ הרמב"ם ה' פסולי המוקדשין (פ"א ה"כ): הי' עומד בעזרה ותלה המזרק בידו וקיבל הדם באויר, או שהגביה הבהמה וקיבל הדם באויר כשר, שאויר המקום כמקום. עכ"ל. ועי' תוס' (שבועות יז, א) ד"ה תלה עצמו באויר עשרה וכו'. שכתבו למ"ד (זבחים לב, א) דביאה במקצת שמה ביאה, טמא שהכניס ידו לפנים העזרה חייב, לפי שאויר העזרה כעזרה "ועוד אי לאו כעזרה דמי, א"כ כשמוליך דם ואיברים למזבח יפסל ביוצא" עכ"ל. - ועי' בבית האוצר ח"א (כלל כב אות כג) שאויר בית הכנסת קדוש כביהכנ"ס, כשם שאויר עזרה כעזרה.

ברם בעבודות שהצריכה התורה צפון העזרה דוקא, כגון שחיטת וקבלת הדם בקק"ל, פליגו אביי ורבא (זבחים כו, א) בקבלת הדם אם אומרים אויר צפון כצפון, (עי' ראב"ד לתמיד ל, ב), ואמנם הרמב"ם פסק כרבא, שאף בזה אויר מקום כמקום, כנ"ל. - אולם שחיטת קק"ל באויר צפון לד"ה פסולה, וכמ"ש הרמב"ם שם (הט"ו): תלה הבהמה ושחטה באויר העזרה פסולה, שנאמר על ירך המזבח, עד שישחוט בארץ" עכ"ל. - אין הכוונה שלגבי שחיטה אין אויר המקום כמקום, אלא שהכוונה הוא שאיכא גזיה"כ "שישחוט בארץ", ואויר אינו ארץ. ותו לא. - ועיג"כ רש"י זבחים שם ד"ה בר מן תלה ושחט בקק"ל. עש"ה.

ומעתה י"ל דאוירה דא"י כא"י גבי קדושת הארץ ולכן גבי חיטים שירדו בעבים - בא"י - ליכא חסרון דקדושת הארץ, רק קמבעי' לי' "ממושבותיכם אמר רחמנא לאפוקי דחוצה לארץ דלא, אבל דעבים שפיר דמי" - והכוונה לעבים דא"י דוקא כנ"ל - "או דלמא ממושבותיכם דווקא, ואפילו דעבים נמי לא". כלומר דהוי גזיה"כ שצ"ל "ממושבותיכם דוקא", ע"ד הלימוד גבי שחיטת קק"ל "שנאמר על ירך המזבח עד שישחוט בארץ". וא"ש.

ועי' סוטה (מה, א) דנסתפקו גבי שכחה שנאמר בה "ושכחת עמר בשדה", אם אויר שדה כשדה, כגון שצפו עומרים והונחו ע"ג אבן או ע"ג עמוד ושכחם, או שהרוח פיזרם ובשעת היותם באויר שכחם (רמב"ם הל' מתנות עניים (פ"ה ה"ה), ועי' פאת השלחן ס"ט סקי"ב) - ואע"פ שאויר רשותו כרשותו בקנין, מ"מ הספק כאן לפי שכתוב "עומר בשדה" ויתכן שהכונה שיהא מונח בשדה כדרך הקוצרים שמניחים עומרים בקרקע (תוס' הרא"ש סוטה שם). - ועד"ז בנדו"ד.

ומה שדן שם בנוגע למה שהגר"א מוחק תיבת "בכורים" מן המשנה (כלים פ"א מ"ו), ומביא מהרמב"ם ה' בית הבחירה (פ"ז הי"ב) שלא כדברי הגר"א, - ומיישב עפי"ד התוס' בב"ב (פא, א) ד"ה מארצך כו', דשונה מצות ביכורים משארי מצות התלויים בארץ, ע"ש.

ויש להעיר דכ"נ גם מרש"י קדושין (לו, א) ד"ה חובת, שלא חשב בכורים בין המצוות התלויות בארץ. ועי' רש"י גיטין (מז, ב) ד"ה מדאו'. - אולם כדברי הגר"א משמע בתוס' חולין (קג, ב) ד"ה כל הבשר, שבכורים שפיר הם מצוה התלוי' בארץ, וכ"ה בתוס' שם (קלו, א) ד"ה אלא כו' בשם רשב"ם. ועיג"כ בתוס' ב"ב הנ"ל בתירוץ הא' ודו"ק.