ראש הישיבה - ישיבה גדולה, ניו הייווען
א. ב"ק דף י"ט ע"ב במשנה "כיצד השן מועדת . . במה דברים אמורים ברשות הניזק, אבל ברה"ר פטור, ואם נהנית משלמת מה שנהנית. כיצד משלמת מה שנהנית, אכלה מתוך הרחבה משלמת מה שנהנית, מצדי הרחבה משלמת מה שהזיקה...", ובגמ' דף כ"א ע"א: "כיצד משלמת מה שנהנית וכו': אמר רב ובמחזרת. ושמואל אמר אפי' מחזרת נמי פטור. ולשמואל היכי משכחת לה דמחייב, כגון דשבקתה לרחבה ואזלה וקמה בצידי רחבה . . מתיב רב נחמן בר יצחק, מפתח החנות משלמת מה שנהנית היכי משכחת לה, פשיטא במחזרת, וקאמר (מר) מה שנהנית, מה שנהנית אין, מה שהזיקה לא. הוא מותיב לה והוא מפרק לה, דקיימא בקרן זוית". יעויי"ש.
ויעויי"ש בתוד"ה "דקיימא בקרן זוית", דהביאו, ד"בירושלמי משני הך פירכא דמפתח החנות אליבא דרב, כגון שהי' חמור טעון גדיים ובשעת עמידתו פשטו צואריהן ואכלו". וכתבו "דלפר"י [דמפרש דהנדון הוא בהמקום אי חשיב חצר הניזק, דבמקום דיכולה הבהמה לאכול כי אורחה אין לו רשות להניח פירותיו וחשיבא כרה"ר, יעויי"ש בתוד"ה "ובמחזרת"] צ"ל דכל מה שהגדיים יכולין להגיע ולאכול חשיב רה"ר אפי' לחמור שאין יכול לאכול בלי חיזור, כי זה דוחק לומר דגבי חמור חשיב חצה"נ ולגבי גדיים שעל גביו חשיב רה"ר", יעויי"ש בתוס'.
ונראה ביאור דבריהם, דכיון דהגדיים יכולין לאכול משם בלא חיזור חשיב המקום רה"ר לכו"ע, כיון דהניזק אין לו רשות להניח שם פירותיו וממילא דגם החמור פטור כיון דהמקום חשיב כרה"ר1.
ויעויין בתוס' הר"פ דכתב "...אלא לפי' ב' [היינו פירוש הר"י בהסוגיא] למה לא יחשב חצר הניזק בשביל שאכלו בלא חיזור" יעויי"ש. וכפה"נ כוונתו להקשות דלגבי המקום, צריך לדון אחר השכיח והרגיל ללכת ברה"ר. דזהו הילוך הבהמות בלי גדיים ע"ג, דלכן צריך להחשב כחה"נ אפי' אם אירע דהי' טעון גדיים, דהניזק לא הו"ל לאסוקי אדעתי' שיוליך גדיים ע"ג, וממילא הי' לו רשות להניח שם פירותיו. וצ"ל חייב אפי' כשאכלו הגדיים שלא בחיזור, דהמקום חשיב כחה"נ דלגבי המקום דנינן לפי הילוך הרגיל והשכיח.
ב. ויעויין בחי' תלמיד הרשב"א והרא"ש דכתב "...ובירושלמי מפרקי להאי תיובתא בחמור שהי' טעון גדיים ובשעת העברתן עקמו צואריהן ואכלו, ומשמע דפליג אגמר' דילן מדלא מפרקי לה הכי, וטעמא דגמרין משום דצדי רחבה רשות הניזק וכל אחד יש לו רשות להניח שם פירותיו ועל בעל הבהמה לשמור בהמתו" יעויי"ש.
וכפה"נ, כוונתו דטעמא דגמרין הוא דדנינן על המקום לגבי הילוך הבהמות לחוד דזהו השכיח והרגיל, דלכן חשיבא המקום - כשהבהמה אינה יכולה לאכול משם אלא ע"י חיזור, אליבא דרב - כה"נ ולא משנה מה שהגדיים אכלו משם בלי חיזור, דהמקום נידון לפי הילוך הבהמות דשכיחי, וכיון דלגבי הבהמות חשיבא כחה"נ דאינן יכולין לאכול משם בלי חיזור, הו"ל כחה"נ גם לגבי הגדיים כיון דהניזק יש לו רשות להניח שם פירותיו [וכנ"ל בדברי התוס' הר"פ]. וצ"ב במאי מחולק בזה הירושלמי עם הבבלי, דלכאורה סברת הבבלי פשוטה דדנינן על המקום לפי הילוך השכיח והרגיל וכנ"ל, וצ"ע.
ג. והנראה לומר בזה, דהירושלמי והבבלי אזלי בזה לשיטתייהו, דמחולקים הם ביסוד דינא דכתבה התורה "ובער בשדה אחר". מהו הכוונה בשדה "אחר", דהירושלמי מפרש דהכונה לגבי המזיק, דהוי שדה אחר דאין לו רשות שם. והבבלי מפרש דהכונה לגבי הניזק דלא מיחייב בשו"ר אלא בשדה אחר, דהוי' של הניזק, דיש לו זכות להניח שם פירותיו, וכמו שנבאר בע"ה.
דיעויין בירושלמי פ"ק דב"ק הל' ב דאיתא שם "אית תניי תני חצר של שותפין חייבת וחצר שאינה לשניהן פטורה. אית תניי תני אפי' חצר שאינה לשניהם חייבת, מאן דמר חצר של שותפין חייבת וחצר שאינה לשניהן פטורה דכתיב מיטב שדהו, ומאן דמר אפי' חצר שאינה לשניהן חייבת דכתיב וביער בשדה אחר מכל מקום". יעויי"ש.
ומבואר בדברי הירושלמי, דמהא ד"וביער בשדה אחר" לא נתמעט שדה שאינה של שניהם דעיקר המיעוט הוא לרה"ר, דיש רשות להמזיק שם, וממילא לא נקרא שדה דאחר לגבי המזיק, משא"כ בשדה ד"אחר" דלא הוי של המזיק דאין לו רשות שם שפיר מיחייב דמקר' שדה אחר כיון דלא הוי' של המזיק, דעיקר קפיד דשדה אחר היינו שאינה למזיק דאין לו רשות שם [ואידך מ"ד דס"ל דפטורה גם בשדה שאינה של שניהם הוא מדרשה דמיטב שדהו וגו', דגילתה התורה דבעינן ג"כ שיהי' שדהו דהניזק, אבל הא מיהת דדינא דוביער בשדה אחר היינו שאינה למזיק, דלא חייבה התורה אלא בשאין רשות להמזיק שם, וכנ"ל].
אכן יעויין בבבלי דף כג ע"א דמקשה הגמ' "דאכלה היכא, אילימא דאכיל בגדיש דעלמא, הא בעינן וביער בשדה אחר וליכא..." יעויי"ש. דמבואר, דס"ל להבבלי דדרשא ד"וביער בשדה אחר" היינו שתהא להניזק, דלא מיחייב בשו"ר אלא בשדה הניזק דיש לו זכות לניזק שם, דלכן נתמעט מזה שדה שאינה של שניהן כיון דלא הוי של הניזק.
ומבואר דהירושלמי והבבלי מחולקים ביסוד דינא דכתבה התורה וביער בשדה "אחר". דהירושלמי מפרש דשדה "אחר" היינו שאינה של המזיק. והבבלי מפרש דשדה אחר היינו שהיא של הניזק וכנ"ל.
ד. ולפי"ז יבואר לנו היטב פלוגתת הבבלי והירושלמי בסוגיין, והוא, דלשיטת הבבלי דדינא דוביער בשדה אחר היינו שדה הניזק, תליא החיוב אי יש להניזק זכות שם, ופלוגתת רב ושמואל במחזרת היא אי יש להניזק זכות להניח פירותיו במקום שהבהמה יכולה לאכול בחיזור, וכמבואר בתוס' וברא"ש שם. דלפי"ז במקום דאין הבהמה יכולה לאכול בחיזור משם, חשיב כחה"נ אליבא דרב, דדנינן לגבי הילוך הבהמות דשכיחי, וכיון דיש להניזק רשות להניח שם פירותיו שפיר מיחייבי גם כשאכלו הגדיים שלא בחיזור, כיון דהמקום חשיב כחה"נ דיש לו רשות להניח שם פירותיו וכנ"ל, דלכן לא תי' הבבלי כהירושלמי, וכמ"ש החי' תלמיד הרשב"א וכו' כנ"ל.
אכן הירושלמי דתי' כן, הוא משום דאזיל לשיטתו דס"ל דתליא אי אין רשות למזיק שם, דוביער בשדה אחר היינו דאין רשות להמזיק שם וכנ"ל. דלפי"ז מתבארת פלוגתת רב ושמואל במחזרת, דלרב דחיזור לא הוי כי אורחה, חשיבא כחה"נ כיון דאין רשות להבהמה שם. משא"כ לשמואל דס"ל דמחזרת הוי כדרכה, חשיבא כרה"ר דכל מה דהוי כי אורחה נכלל הוא ברשותה לילך ברה"ר [וכמו"ש במקו"א בשיטת הרמב"ם והמאירי ובדברי רש"י בסוגיין דמפרש כן דמה דהוי כי אורחה נידון כרה"ר יעויי"ש]. דלפי"ז בגוונא דחמור והגדיים שפיר פטירי הגדיים, כיון דאצלם הוי אכילה כי אורחה ונדון הוא אצלם כשן ברה"ר דפטירי [דאף דלגבי המקום נימא דיש זכות להניזק להניח שם פירותיו, דנידון כפי הילוך הבהמות דשכיחי, מ"מ פטירי הגדיים, כיון דלגבייהו הוי כי אורחה ונכלל הוא ברשותם לילך ברה"ר, דלשיטת הירושלמי תליא בכי אורחה, דהיכא דהוי כי אורחה פטורה אעפ"י דיש זכות להניזק שם. וכמ"ש, בשיטת הרמב"ם והמאירי לגבי פשטה צוארה ואכלה מע"ג חברתה, דאעפ"י דיש זכות להניזק שם להניח פירותיו פטורה, כיון דהוי כי אורחה ויש לה רשות לילך שם].
ה. והיינו, דלשיטת הבבלי תליא בעיקר בזכות הניזק להניח שם פירותיו, דאי יש לו זכות חייב המזיק אע"ג דהוי כי אורחה וכו' [וברה"ר דפטור הוא משום דברה"ר אין להניזק זכות להניח פירותיו, משא"כ אילו הי' לו זכות הי' מתחייב המזיק אעפ"י דיש לו רשות לילך שם, ובחצר של שניהם המיוחדת לשניהם לשוורים ופירות דפטור בשו"ר, היינו משום דכיון דמיוחדת לשניהם לשוורים אין לו להניזק להניח שם פירותיו כשיש שם שוורים דהו"ל כרה"ר], דלכן לרב במקום דהבהמה אינה יכולה לאכול אלא בחיזור דחשיבא כחה"נ דיש לו זכות להניח שם פירותיו - דלגבי הזכות דלהניח פירותיו אזלינן בתר הילוך הבהמות דשכיחי כנ"ל - חייבים שם גם באכילת הגדיים אעפ"י דאצלם הי' האכילה כי אורחה, וכנ"ל.
משא"כ לשיטת הירושלמי, דהדרשא דשדה אחר היינו דאין להמזיק רשות שם, הנה היכא דהוי כי אורחה דנכלל ברשות המזיק לילך שם, פטורה אעפ"י דיש רשות גם להניזק להניח שם פירותיו, דמ"מ פטור המזיק דנדון כרה"ר משום דרשותו לילך שם, דלכן במקום דהבהמה יכולה לאכול משם ע"י חיזור אעפ"י דנדון כה"נ דיש רשות להניזק להניח שם פירותיו אליבא דרב, מ"מ מתחלק הוא לגבי האכילה, דלגבי החמור דהוי אכילה ע"י חיזור, דלא הוי כי אורחה מיחייב, דנדון כאכילה בה"נ, משא"כ לגבי הגדיים דאצלם הוי כי אורחה נדון הוא כשן ברה"ר כיון דאצלם הוי זה כברשות, דנכלל ברשותם לילך שם וכנ"ל.
ומבואר לפי"ז היטב פלוגתת הירושלמי והבבלי בזה, דאזלי לשיטתייהו אי תליא רק בהזכות דהניזק להניח שם פירותיו, או דתליא ג"כ ברשות המזיק שם, דבמקום דיש לו רשות פטור אעפ"י דיש להניזק רשות שם וכמשנ"ת.
1) ושו"ר ב'מראה הפנים' על הירושלמי שם, דכתב לפרש כן בדברי התוס', וכתב דאפי' כשהלך החמור לבד בלי הגדיים עליו פטור, כיון דשכיח דילך עם הגדיים שעליו, לא חשיבא המקום כחה"נ דלא הי' לו להניח שם פירותיו, יעויי"ש. וכן כתב שם, דלשמואל תלוי בהמקום אי יכולה לאכול בחיזור משם, דבכה"ג פטורה אפי' היכא דשבקתה וכו', כיון דהמקום חשיב כרה"ר יעויי"ש. והדברים מבוארים להדיא בדברי הראשונים ז"ל [ועי' בשטמ"ק בשם תלמידי הר"י דהקשו על התוס' דנימא איפכא, ותי' דלעולם להוציא ממון אזלינן לקולא יעויי"ש. ודבריהם צ"ב, דלכאורה הפי' בדברי התוס' אינו משום ספק, אלא מכיון דהגדיים יכולין לאכול משם, הו"ל המקום כרה"ר גם לגבי החמור וכנ"ל, וצ"ע].
Download PDF