בגמ' קידושין (ד, ב) למדו קידושי אשה בכסף ממ"ש "כי יקח איש אשה'", ומק' בגמ': "והלא דין הוא ("שתהא נקנית בכסף מק"ו ולמה לי קרא" - רש"י) ומה אמה העברי' שאינה נקנית בביאה נקנית בכסף, זו שנקנית בביאה אינו דין שתקנה בכסף וכו'".

ואח"כ מתרץ ר' אשי "מעיקרא דדינא פירכא, מהיכי קא מייתית לה (הק"ו) מאמה העברי', מה לאמה העברי' שכן יוצאת בכסף ("שפודה את עצמה בתוך שש שנים" – רש"י), תאמר בזו (באשה) שאינה יוצאת בכסף" (וכיון שאשה אינה יוצאת בכסף אלא בגט כו' לכן הוה מצי למימר שגם אינה נקנית בכסף ולכן צריך הפסוק "כי יקח").

ב. ויש לעיין בזה, במה שרצו בגמ' ללמוד קידושי אשה מק"ו דאמה (גם לולי הלימוד דכי יקח), דלכאורה איך שייך להביא ראי' מאמה לאשה - הרי קידושי אשה (בלי הפסוק כי יקח) אי"ז גדר קנין כמו גדר הקנין דאמה (שהוא ע"ד שפחות כמ"ש בתוס' בכ"מ ועי' ברשב"א לקמן ד"ה ע"א ובכ"מ. ועי' בתוס' כאן ד"ה מעיקרא דדינא שכ' דקושיית הגמ' היא גם בשפחה ולא רק באמה), וא"כ היינו יכולים לומר שדוקא אמה "נקנית בכסף" אבל אין להביא מזה ראי' לקידושי אשה.

ועי' הלשון בלקו"ש חלק ל' עמ' 244 (שם מדובר אודות הציווי דכי יקח איש אשה): "שהרי ענין "אשת איש" (בפשטות) אינו שהאשה קנוי' לבעל כחפץ הנקנה לאדם, אלא שהאיש ואשה חיים בלבד ע"ד לשון הכתוב ודבק באשתו" (ומבאר שם שלכן צריך ציווי התורה "כי יקח" לומר שיש ענין של "קנין" גבי אשה אף שהם חיים בלבד כו') ע"כ.

ועי' עד"ז בתוס' לעיל (ג, ב, ד"ה ואימא) שמבאר בתוס' למה אין לומדים הדין שהאב מקבל כסף קידושי בתו הקטנה בק"ו ממה שיכול למוכרה לשפחות (–אמה). וכתבו ע"ז בתוס' דלא דמי דגבי מעשה ידיה ניחא כי כשמכרה מוכר מעשה ידיה שהרי למלאכתה נמכרת אבל קידושין לא שייכא במכר (ולכן אין ללמוד שהאב מקבל כסף קידושי בתו מאמה). ע"כ. וא"כ לכאו' מאי שנא בנדו"ד שרצו ללמוד קידושי כסף מאמה1.

ועד"ז להלן בגמ' איתא שאין ללמוד שאשה נקנית בביאה ק"ו מיבמה, שהרי מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת. ומפרש ר"י בתוס' כלומר שעיקר מצותה דיבמה להקים לאחיו שם הילכך נקל לה להקנות בביאה יותר מאשה כו' ע"ש. הרי שגבי יבמה אכן מתרץ בגמ' שאינה באותו גדר דאשה ולכן זה שהיא נקנית בביאה אין זה ראי' לאשה. ולכאו' מדוע לא מתרץ כן בגמ' בנדו"ד שאין להביא ראי' מאמה לאשה כי אמה קנינה הוא בשביל שפחות משא"כ אשה.

ג. ואולי י"ל כי זהו אכן כוונת תירוץ הגמ' "מעיקרא דדינא פירכא, מה לאמה העברי' שכן יוצאת בכסף, תאמר בזו (באשה) שאינה יוצאת בכסף", די"ל הפי' בזה, דאמה העברי' היא בגדר של קנין ובגלל זה יוצאת ע"י כסף וע"כ ג"כ היא נקנית בכסף, משא"כ באשה שאינה יוצאת מרשות בעלה אלא ע"י גט כריתות והיינו שאינה קנין וע"כ גם היינו אומרים דאינה נקנית בכסף.

ועי' בתוס' (ה, א) ד"ה סניגור יעשה קטיגור, שהטעם שגבי אשה אמרו שאין יכולים לומר שתיכנס בכסף ותצא בכסף דאיך סניגור יעשה קטיגור, ולכאו' גבי אמה איתא בגמ' דידן להיפך: "מה לאמה העברי' שכן יוצאת בכסף" ולכן נקנית בכסף. ותירץ ע"ז בתוס': "וי"ל דבאמה העברי' ליכא למימר הכי לפי שמתחילה שאביה מוכרה לשפחות הוא מקבל הכסף מן האדון א"כ כשהוא רוצה לפדותה דין הוא שיקבל האדון הכסף אבל איש שמקדש אשה הכל בא על ידו בין הקידושין בין הגירושין". (ועיין לשון הרשב"א שם "באמה העברי' אין קטיגור דלא נכנסה אלא לשפחות"). ומשמע ג"כ מתוס' זה שמ"ש בגמ' כאן "מה לאמה העברי' שכן יוצאת בכסף" פירושו שענין אמה העברי' הוה כעין קנין רגיל (וע"כ האב שהוא מכרה הוא חוזר לקנותה בכסף מן האדון).

ד. והנה גם בתוס' כאן (ד"ה מעיקרא דדינא פירכא), כתבו על תירוץ הגמ' "הוא הדין דהוה מצי למינקט שכן יוצאת בשש ויובל וסימנים" (ולכן נקנית בכסף),

ולפי הפירוש לעיל בתירוץ הגמ' שר"ל דאמה הוי גדר קנין משא"כ אשה, אולי י"ל שזהו גם כוונת התוס' דכיון דאמה (ושפחה) היא גדר של קנין לכן הוא הדין דהוה מצי למינקט בגמ' שכן יוצאת בשש ויובל וסימנים דהיינו שיוצאת בזמן מסויים משום שנקנית לזמן מסויים (משא"כ אשה שאינה יוצאת מרשות בעלה אלא ע"י גט כריתות ואינה בגדר קנין ולכן אין להביא ראי' שנקנית בכסף כו').

ה. אבל במהרש"א מפרש באופן אחר את דברי (הגמ' ו)התוס' כאן, "הוא הדין דהוה מצי למינקט שכן יוצאת בשש ויובל וסימנים" וז"ל: "כיון שיש לאמה העברי' דין חדש שאינה באשה ביציאת כסף (שיוצאת בכסף סימנים שנים ויובל - משא"כ אשה) הכי נמי איכא למימר דאית לה דין חדש שאינו באשה לענין קניית כסף (דדוקא אמה נקנית ג"כ בכסף) וא"כ שפיר הוה מצי למימר שכן יוצאת בשש ויובל" כו'.

[ומוכח שאינו מפרש הגמ' כדברינו דאמה הוי גדר קנין כו', כי הלא מפרש דלאמה הוי דין חדש ביציאות וע"כ אית לה דין חדש לענין קניית כסף כו'].

ואחרי זה מק' במהרש"א: "ומיהו קשה דא"כ לקמן דבעי למילף ביאה באשה ק"ו מיבמה אמאי לא פרכינן כהאי גוונא דמה ליבמה שכן יוצאת בחליצה (-דין חדש ביציאה) ולכן נקנית בביאה וצ"ע". עכ"ל.

אולם קושיא זו היא רק לפי פירוש המהרש"א בתירוץ הגמ' דתלוי בריבוי יציאות לכן יש ריבוי הכנסות. אולם לפי פי' החדש הנ"ל בגמ' שהבאנו דאמה הוי גדר קנין משא"כ אשה, א"כ אין להפריך כהאי גוונא לגבי יבמה ואשה.

ו. והנה יש לחקור בדין יציאת אמה בשש סימנים ויובל, די"ל בב' אופנים: א) מלכתחילה קניינה הוא רק לזמן מסויים, עד שש שנים או עד שתביא סימנים כו'. ב) דמתחילה הוי קנין גמור, והיציאה בשש וסימנים כו' הוא גדר הפקעה. ועי' עד"ז בשיעורי הגר"ש (דף יד) ובבית לחם יהודה אות פז ואות קיג, ועוד. (ועייג"כ בקובץ שיעורים ח"ב סי"ט לגבי יציאת בגרות).

הנה במהרש"א ד"ג על תוס' ד"ה ואין דבר אחר כורתה, כ' בסוף דבריו, "ומיהו קצת קשה דלכאו' יש להביא ק"ו מיבמה לאמה - מה יבמה שאין יוצאת בכסף ומ"מ יוצאת בחליצה אמה שיוצאת בכסף אינו דין שיוצאת בחליצה". וממשיך וליכא לתרץ שאין לומר כן משום שרואים אשה ושפחה כנענית שיוצאים בכסף (ושטר) כמו אמה ואעפ"כ רואים שאין יוצאים בחליצה וכמו"כ אמה – זה אין לתרץ כי מה לאמה (שיש לה כבר יותר יציאות מאשה ושפחה כנענית) שהיא יוצאת גם בשש סימנים ויובל ולכן אפשר שיוצאת אפי' בחליצה אף שאשה ושפחה כו' ונשאר בצ"ע. [עיי"ש בפרטיות לשון המהרש"א].

ומהר"י הלוי (במהרש"א הארוך שם) מתרץ: "שאין כאן קושיא כלל דהא דיוצאת בסימנים כו' אינה יציאה מתוך הקנין שנקנית (לאמה שהרי) מתחילה לא נקנית אלא עד שתביא סימנים (ושש ויובל) כו' משא"כ כשיוצאת בחליצה וכסף, הקנין במקומו עומד והחליצה עוקר כח הקנין כו' ולכן איך להביא ראי' מזה שיוצאת בשש כו' (שבאמת לא נקנית אלא עד שש) לזה שיוצאת בחליצה (שעוקר הקנין שיוצאת "באמצע" הזמן)". ע"כ. ועפי"ז מתורצת השאלה למה אין ללמוד שיוצאת בחליצה.

הרי מצינו שבזה מחולקים המהרש"א ומהר"י הלוי, שלמהרש"א האמה נקנית להיות קניינו ויוצאת ע"י הפקעה (וע"כ נשאר בצ"ע), ולמהר"י הלוי מלכתחילה נקנית האמה רק עד שש כו'.

[והתודה להר"מ הר"א גערליצקי שהראה לי מקורות רבות בענין זה, וגם העיר הרבה על כל מ"ש כאן].

ז. ונמצא דהמהרש"א לשיטתי' דמכיון דס"ל שיציאת האמה הוי גדר הפקעה, ע"כ בגמ' דידן (ד, ב) בדברי התוס' "ה"ה דמצי למינקט שכן יוצאת בשש ויובל וסימנים" אינו רוצה לפרש שכוונת התוס' בתי' הגמ' דאמה הוי כעין "קנין", כי זה שיוצאת בשש הוא מפני שהתורה "הפקיעה שעבודה" (ולא מפני ש"נקנית" לזמן קצוב) ואעפ"כ כתוב בתוס' דה"ה דמצי לתרץ שיוצאת בשש יובל וסימנים (ובזה ג"כ יתורץ הקושיא של הגמ')

[וגם עי' במהר"י הלוי שם שהוא לשיטתי', כי אחרי שמתרץ הקושיא, הוא ממשיך לחלוק על המהרש"א גם בפי' התוס' דידן בדף ד'. אלא שהוא מפרש התוס' באופן אחר. ועיין בפי' אהבת ציון (במהרש"א הארוך) ובמלא הרעים דמשמע כפי' מהר"י הלוי].

ח. והנה בפירושינו דלעיל על הגמ' גמ' כאן בדף ד' דר"ל דאמה הוי קנין משא"כ אשה. אולי יש לתרץ עפי"ז גם מה שהקשה בעצמות יוסף כאן: "דאדרבה כל מה שריבה לה הכתוב ביציאות נראה דכונת הכתוב היא להוציאה מעבדות, ואיך נאמר דמטעם זה יהיו לה הכנסות הרבה ויכניסנה בתוך העבדות", וע"פ הנ"ל לכאו' מובן כי בענין דאמה הוה קנין2.

ט. והנה ברש"י על הגמ' "מה לאמה העברי' שכן יוצאת בכסף תאמר בזו שאינה יוצאת בכסף", בד"ה שכן יוצאת בכסף מפרש: "שפודה את עצמה בתוך שש שנים אם תרצה כדכתיב והפדה והואיל וכסף חשוב בה לפדותה חשוב נמי לקנותה".

ואיתא במפרשים (מהרש"א ופנ"י ועוד) ששיטת רש"י הוא דלא כתוס' שכתבו "הוא הדין דהוה מצי למינקט שש סימנים ויובל", כי רש"י כ' "והואיל וכסף בה לפדותה כו'".

ולפי הנ"ל אפ"ל דלשיטת רש"י יציאת שש יובל וסימנים הוי הפקעה (היינו שמלכתחילה האמה נקנית בקנין גמור לשפחות והתורה מפקיעה שיעבודה בשש יובל וסימנים), ולכן לא ס"ל דה"ה דמצי לתרץ שיוצאת בשש ויובל וכו', דדוקא זה שיוצאת בכסף מורה דהוה ככל קנין שנכנס בכסף ונפקע קניינו בכסף (ועי' בתוס' הנ"ל ד"ה סניגור). וזהו לשון רש"י: "והואיל וכסף חשוב בה לפדותה (היינו שהוא ענין של קנין) חשוב נמי בה לקנותה". ובאשה מוסיף רש"י: "הצריכה הכתוב גט לפוטרה מקיחה זו" כו'.