בשבת ג, א: "אמר שמואל כל פטורי דשבת פטור אבל אסור, בר מהני תלת דפטור ומותר, צידת צבי וצידת נחש ומפיס מורסא". ומעיר ע"ז רעק"א בגליון הש"ס, וז"ל: "עיין סנהדרין דף קא ע"א ברש"י ד"ה ולוחשין, ובבאר שבע שם".

וכוונתו היא: בסנהדרין שם אי' "ולוחשין לחישת נחשים ועקרבים בשבת". ופרש"י: "בשביל שלא יזיקו, ואין בכך משום צידה". ובבאר שבע שם, מקשה על רש"י, דהרי ממימרא הנ"ל דשמואל נמצא שמותר לכתחילה לצוד הנחש ממש, כדי שלא יזיק, ומה החידוש שמותר ללחוש על הנחש ואינו אסור משום צידה. ולכן מפרש לא כרש"י, אלא שהחידוש בדין זה הוא שאין בזה משום רפואה, ועפ"ז מבאר מדוע בטור הביא דין זה בסי' שכח, בהסימן המדבר אודות דיני רפואה בשבת, ומתמה על הב"י שהעתיק שם על הטור מ"ש רש"י שהחידוש הוא שאין בו משום צידה, דא"כ הו"ל להטור להביאו בסי' שטז במקום שמדבר אודות דיני צידה.

כלומר שמקשה ב' קושיות: א. מה החידוש שאין בלחישה על הנחש משום צידה. ב. אם זה משום צידה, מדוע נכנס דין זה בסי' שכח ולא בסימן שטז.

ופשוט שקושיות אלו קשות גם ע"ז שהב"י הכניס דין זה בשו"ע שלו בסי' שכח (סעי' מה), ומוסיף "ואין בו משום צידה". וכן קשה על אדמוה"ז שג"כ כתב דין זה בסי' שכח (סעי' נט) וג"כ כותב "ואין בזה משום צידה". דלכאו': א. הול"ל בסי' שטז. ב. מהו החידוש בזה, שהרי כבר כתב בסי' שטז הדין דשמואל הנ"ל, וז"ל השו"ע שם (סעי' ז): "הצד נחשים ועקרבים בשבת או שאר רמשים המזיקים, אם לרפואה חייב, ואם בשביל שלא ישכנו מותר". עכ"ל. וכ"כ אדמוה"ז שם (סעי' יז) וז"ל: "ואפילו לכתחילה מותר לצוד כל מיני רמשים שדרכן להזיק, כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהם" . . עכ"ל. וא"כ פשוט שמותר ללחוש על הנחשים. ולמה להם להביא דין זה.

והנה לתרץ הנ"ל י"ל שכוונת רש"י במ"ש "ואין בכך משום צידה". הוא שאי"ז בגדר צידה כלל, היינו שאין בזה גדר המלאכה כלל. ובזה שונה הוא מצידת נחש שבדברי שמואל, כי שם ה"ה בגדר המלאכה, אלא שמותר מטעם צדדי, משא"כ בלחישה על הנחש אי"ז בגדר מלאכה כלל, (וכדלקמן), ובמילא מתורצת ב' הקושיות אחת בחברתה, שבדוקא לא הביאו דין זה בסי' שטז, כדי להראות שאין זה אותו הענין המדובר שם, כי שם מדובר אודות צידת נחש, שהוא בגדר צידה, אלא שמותר מטעם צדדי, משא"כ לחישה על הנחש אין בו משום צידה כלל, שאין בו גדר המלאכה כלל. (וגם נפק"מ להלכה כדלקמן).

ואף שבפשטות לומדים שמ"ש בשו"ע ובשו"ע אדמוה"ז בסי' שכח שמה שמותר ללחוש על הנחש הוא מאותו הטעם שמותר לצוד נחש, וכן משמע לכאו' מלשונו של אדה"ז בסי' שטז, שכותב שם וז"ל: "ואפילו לכתחילה מותר לצוד כל מיני רמשים שדרכן להזיק כגון נחשים ועקרבים וכיוצא בהם . . שכיון שאינו צדן אלא בשביל להנצל מהזיקן, ה"ז מלאכה שאינה צריכה לגופה. ואף שכל מלאכה שאצ"ל פטור אבל אסור מד"ס, כאן התירו חכמים לגמרי מפני חשש היזק הגוף, ואף להאומרים שמשאצ"ל חייב עליה ואין מחללין שבת במלאכה גמורה של תורה בשביל היזק הגוף אלא בשביל סכנת נפשות, מ"מ כאן כיון שאינו צדן כדרכו אלא מתעסק בהם שלא יוכלו להזיק, שכופה עליהן כלי, או מקיף עליהן, או קושרן, כדי שלא יזיקו, לפיכך התירו לעשות כן אפילו ברמשים שאינן ממיתין כלל אלא שמזיקין בלבד", עכ"ל.

ובסי' שכח כותב וז"ל: "לוחשין על נחשים ועקרבים בשביל שלא יזיקו, אע"פ שאינן רצין אחריו, ואין בכך משום צידה אפילו להמחייבים במלאכה שאינה צריכה לגופה". עכ"ל. שבפשטות משמע שאדמוה"ז חוזר בקיצור בסי' שכח על מ"ש בארוכה בסי' שטז, היינו שמאותו הטעם שכתב שם שמותר, גם כאן מותר. (וכנראה כך למדו המוציאים לאור של ההוצאה החדשה של שו"ע אדמוה"ז).

אבל דוחק לומר כן, כי א"כ מדוע אין אדמוה"ז מציין שזהו כמו שנתבאר לעיל, כמו שעושה בכמה מקומות. ויתירה מזו: בהמראי מקומות אי' בזה"ל "עיין סי' שי"ו", ולכאו' מה יש לעיין שם, הרי זהו אותו הדין, וידוע מה שאמר כ"ק אדמו"ר שאולי נכתבו המ"מ ע"י אדמוה"ז בעצמו, ובכל אופן – ע"י בר סמכא.

מזה ראי' שאי"ז מאותו הטעם שבסי' שטז, כי שם הוצרך לומר ביאור למה זה מותר – לפי שהוא משאצל"ג, ואח"כ צריך להסביר למה אינו אסור להסוברים שמשאצ"ל ג"כ חייב, משא"כ בדין לחישה על הנחש, אי"צ שום טעם לזה שמותר, כי מעיקרא אין בו משום צידה, ואינו מותר משום שהוה משאצל"ג, כ"א לפי שאין בזה צידה מעיקרא, ולכן בפשטות ה"ז מותר לכו"ע אפילו להמחייבים במלשאצל"ג. וכוונת אדמוה"ז היא בפשטות, כפי שמשמע מפשטות לשונו ש"לוחשין על נחשים ועקרבים בשביל שלא יזיקו . . ואין בכך משום צידה, אפילו להמחייבים במשאצל"ג", ותו לא. ואינו נותן ב' סברות א' לדידן, וא' להסוברים משאצל"ג חייב, וגם אינו מציין למה שביאר בסי' שטז, כי אי"צ מאותו הטעם שכותב שם.

והטעם מדוע אי"ז צידה כלל, מובן בפשטות, כי אינו עושה שום מעשה של צידה, כ"א אומר לחש. ואף שעי"ז משתתק הנחש. אי"ז באופן ישיר מפעולתו, משא"כ בסי' שטז שמדובר כשצד בפועל, ה"ז מלאכת צידה, אלא שמותר מטעם צדדי, שהוה משאצל"ג, ולהמחייבים במשאצל"ג ה"ז ג"כ מותר מטעם צדדי, "שאינו צד כדרכו, אלא מתעסק בהם שלא יוכלו להזיק, שכופה עליהן כלי או מקיף עליהן, או קושרן כדי שלא יזיקו" (לשון אדמוה"ז שם).

ולבאר הדבר בפרטיות יותר: כותב הרמב"ם (הל' שבת פ"י הי"ז) וז"ל: "המפיס שחין בשבת כדי להרחיב פי המכה . . ה"ז חייב משום מכה בפטיש . . ואם הפיסה להוציא ממנה הליחה שבה, ה"ז מותר". עכ"ל. ואח"כ (בהכ"ה) כותב וז"ל: "רמשים המזיקין, כמו נחשים ועקרבים וכיו"ב, אע"פ שאינן ממיתין, הואיל ונושכין, מותר לצוד אותם בשבת, והוא שיתכוין להנצל מנשיכתן, כיצד הוא עושה כופה כלי עליהן, או מקיף עליהן, או קושרין כדי שלא יזיקו". עכ"ל.

ומקשה המ"מ: "דבגמ' משמע שהטעם ששני דינים אלו מותרים, ה"ז לפי שהוה משאצל"ג, שאסור רק מדרבנן, ובשביל צער התירו חכמים לעשות כן, אבל הרמב"ם הרי ס"ל (שם פ"א ה"ז ובכ"מ) שמשאצל"ג חייב, למה פסק ששניהם מותרים, ומתרץ וז"ל: ונ"ל בתירוץ זה, שרבינו ז"ל סבור . . שהפסת מורסא הוא גמר מלאכה כשהוא להרחיב פי המכה . . וכשהוא להוציא ממנה ליחה אינה גמר מלאכה, וא"כ לבוא בה חיוב מכה בפטיש שהוא גמר המלאכה בשום פנים. וכן צידת נחש שאינו צד כדרכו אלא מתעסק בו . . ". עכ"ל.

וכוונתו בהנוגע למפיס מורסא ברור, שהוא כמו שפירש המ"מ בעצמו יותר לקמן (הל' שבת פי"ב ה"ב): בנוגע למלאכת תיקון כלי, וז"ל: "שכל שאינו מתכוין אין ראוי לומר בו פסיק רישי' ולא ימות הוא וליחייב, מפני שכשהוא מתכוין הוא עושה מלאכה, וכשאינו מתכוין אין בו מלאכה כלל, שהרי אינו רוצה לעשות ממנו כלי". עכ"ל. כלומר: מלאכת תיקון כלי שונה משאר מלאכות, שאין לזה שום ציור עצמי, כ"א איזה פעולה שתהי', אם מכוין לעשותה כדי לתקן כלי, הנה כוונה זו גורמת להפעולה להיות מלאכה. וא"כ כשאינו מתכוין אין כאן מלאכה מעיקרא, וכלשון אדמוה"ז בנוגע למפיס מורסא (סי' שכח סל"ב): "כיון שחיובו הוא משום תיקון המכה, א"כ כשאי"צ לתיקון זה, ואינו מתכוין, אף שנעשה מאיליו, אין זה חשוב תיקון כלל, וה"ז כאילו לא עשה ולא כלום". עכ"ל.

אמנם בנוגע לתירוצו של המ"מ אודות צידת נחש יש לעיין בכוונתו, כי אפשר לבארו בב' אופנים: א. היות שאינו צד כדרכו אלא מתעסק בו, אי"ז מלאכה כדרכה. ובדרך ממילא אינו אסור מה"ת, כי מה"ת חייבים רק אם עושה מלאכה כדרכה, ובנדו"ד שאינה כדרכה אינו אסור מה"ת, וגם מדרבנן, היות שיש כאן צער לא גזרו רבנן. ב. גם במלאכת צידה הויא כמו במלאכת תיקון כלי, שכל תוכן המלאכה נעשית רק כשמכוין לצוד, אבל אם אינו מכוין לזה אלא מתעסק בו, אי"ז בגדר מלאכה כלל.

והנה במרכבת המשנה (הל' שבת פ"י הי"ז והכ"ג) לומד בפשטות כאופן הב'. וכ"כ המחה"ש על המג"א (סי' שטז ס"ז סקי"ב), שאין הכוונה שמותר לפי שהיא מלאכה שלא כדרכה, כ"א לפי שכשאינו מכוין לצוד אי"ז מלאכה כלל (ולכן ה"ז מותר גם להרמב"ם שס"ל שמשאצל"ג חייב).

אבל כ"ק אדמו"ר זי"ע בלקו"ש (חי"ד עמ' 17 שוה"ג להערה 32) כותב בפירוש שבצידה אאפל"כ, וז"ל: "ישנם שרוצים לומר כן גם בנוגע למלאכת צידה . . אבל אינו כן, כי מפורש בביצה (לו, א. וכ"ה בשו"ע שם סי' שטז ס"ד. ובשו"ע אדה"ז שם ס"ה) שמותר לפרוס מחצלת ע"ג כוורת של דבורים . . ובלבד שלא יכוין לצוד ובאופן שאינו פס"ר. ואם בלא כוונה אי"ז צידה כלל, לא איכפת לן אם הוה פס"ר". עכ"ל.

ומוכרח שלשיטת כ"ק אדמו"ר הפי' בדברי המ"מ אודות צידת נחש הוא כאופן הא'. ובפשטות לומד שזהו גם הפי' בדברי אדמוה"ז "ואף לדברי האומרים שמשאצל"ג חייב עלי' . . מ"מ כאן כיון שאין צדין כדרכו אלא מתעסק בהם שלא יוכלו להזיק שכופה עליהן כלי או מקיף עליהן או קושרן כדי שלא יזיקו, לפיכך התירו לעשות כן . . עכ"ל. שאין כוונתו לפי שכשאינו מכוין לצוד אי"ז מלאכה כלל, כ"א לפי שעושה הצידה שלא כדרכה.

ומסתבר בלא"ה שכן הוא הפי' בדברי אדמוה"ז כי א' מהראיות שמביא המחה"ש שאינו מטעם שהוה מלאכה שלא כדרכה הוא כי א"כ הו"ל להמחבר בשו"ע לפרש שלהרמב"ם מותר לצוד הנחשים רק ע"י כפיית כלי וכיו"ב - והרי אדמוה"ז אכן מפרש שזהו ע"י שכופה עליהן כלי וכיו"ב הרי שלדעתו הוא מטעם מלאכה שלא כדרכה.

וכן כשמשוים לשונו של אדמוה"ז במ"ש אודות צידת נחש למ"ש אודות מפיס מורסא, רואים שהם ב' ביאורים שונים לגמרי, שהרי אינו מביא בנוגע צידת נחש דבר וחצי דבר שאי"ז מלאכה כלל היות ואינו מכוין לצוד, ואם נאמר כסברת המרכבת המשנה, העיקר חסר מן הספר.

ואף שגם המ"מ עצמו עושה כן, שגם הוא אינו מזכיר בנוגע צידת נחש לפי שאי"ז מלאכה כלל לפי שאינו מכוין לצוד - מ"מ אין זה ראי' נגד המרכבת המשנה, כי המ"מ כותב הביאור בצידת נחש בהמשך ותיכף אחר הביאור במפיס מורסא, ובמילא אפשר ללמוד בדוחק דלכן לא כתב לשונות אלו בנוגע צידת נחש, כי זה מובן מההמשך למ"ש תיכף לפנ"ז (וכ"כ המחצה"ש). אבל בשו"ע אדמוה"ז שכותב ב' הדינים בב' מקומות שונים בשו"ע, ברור שבאם לזה התכוין בגדר צידת נחש, הו"ל לכתוב שזהו מטעם שאם אינו מתכוין לצידה אינו מלאכה כלל, ומדלא פירש כן, ה"ז ראי' שלא לזה נתכוין. (ולפלא קצת למה אין כ"ק אדמו"ר מביא שאדמוה"ז אינו מפרש כהמרכבת המשנה – ובכלל למה לא ציין שאדמוה"ז ס"ל כהמ"מ, ואכ"מ).

בכל אופן – מכ"ז נמצא שההיתר בצידת נחש אינו לפי שאי"ז מלאכת צידה כלל, כ"א מטעם צדדי, שהוה מלאכה שלא כדרכה.

ועכשיו כבר מובן מהו החידוש בלחישה על הנחש, וגם מדוע נכתב בסי' אחר מהדין דצידת נחש, כי ההיתר בלחישה על הנחש אינו מטעם צדדי כ"א ההיתר הוא לפי שאינו בגדר צידה כלל, וכנ"ל שאין כאן מעשה צידה. משא"כ בצידת נחש ה"ז לפי שאינה כדרכה. וגם נפק"מ להלכה – שבלחישה על הנחש אפשר לעשות כן גם בדרך הרגיל, משא"כ בצידת נחש מותר (לשיטת הרמב"ם שחייבים על משאצל"ג) רק אם זהו שלא כדרך, "שכופה עליהן כלי, או מקיף עליהן, או קושרן . .".

אמנם צריך להבין לאידך גיסא – מהו החידוש שאי"ז צידה כלל, והרי אינו עושה שום מעשה של צידה, ומדוע הי' אפ"ל קס"ד שאכן הוה צידה.

וי"ל בזה ע"פ מ"ש בלקו"ש חי"א (עמ' 83) וז"ל:

"אי' בגמרא (ב"מ צ, ב. סנה' סה, ב): "אתמר חסמה בקול ("כשהיתה שוחה לאכול הי' גוער בה" - פרש"י ב"מ שם) . . ר' יוחנן אמר חייב (משום "לא תחסום שור בדישו") עקימת פיו הויא מעשה ("והויא לי' לאו שיש בו מעשה ולוקין עליו" – פרש"י שם), ר"ל אמר פטור קלא לא הויא מעשה".

ובתוס' הקשו (שם ד"ה ר"י אמר, ובכ"מ): "תימא דבפ"ג דשבועות אמר ר' יוחנן אומר הי' ר"י משום ר"י הגלילי כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם, והלא ר"י גופי' קאמר הכא דעקימת שפתיו הוי מעשה וא"כ נשבע . . אמאי מחשיב אותן לאו שאין בו מעשה. וי"ל דלא קאמר ר"י דעקימת פיו הוי מעשה אלא הכא משום דבדיבורי' קעביד מעשה שהולכת ודשה בלא אכילה וכו'".

ולכאורה: הרי מפורש בגמרא טעמו של ר"י ד"עקימת פיו הוי מעשה", ולפי פי' התוס' החיוב הוא לא מחמת עקימת השפתים שנחשבת מעשה, כ"א משום דבדיבורו – הבהמה עושה מעשה?

להלן הביאו בתוס' קושיית הגמ' (במס' סנהדרין שם) על דברי ר"י דעקימת שפתיו הוי מעשה – איך קאמר דמגדף ועדים זוממים "אין בהם מעשה": "והא חסמה בקול לר"י חייב, (ומשני) שאני עדים זוממים דישנם בראי'". ומבואר בתוס', דקושיית הגמרא אינה על הדין דמגדף – כי מגדף דלא קעביד מעשה בדיבורי', אין מקום לדמותו ל"חסמה בקול" שע"י דיבורו קעביד מעשה; אלא הקושיא קאי על דין עדים זוממים "דבדבורייהו מתעביד מעשה שמתחייב הנדון".

אבל לכאורה לפי סברת התוס' הנ"ל – שהטעם דחסמה בקול נחשב מעשה (אינו בשביל הדיבור עצמו, אלא) שע"י דיבורי' קעביד מעשה (ועד"ז בעדים זוממין "מתחייב הנדון") – מה מתרץ בגמרא "שאני עדים זוממים דישנם בראי'" (ופרש"י: עיקר חיובא בא ע"י ראי' שמעידין שראו וראי' לית בה מעשה): הן אמת ש"ראי' לית בה מעשה", אבל סו"ס עי"ז מתעביד מעשה – שמתחייב הנדון, ומאי שנא מחסמה בקול דחשיבא מעשה לפי שע"י דיבורו נעשה מעשה?

והביאור בזה: אין כוונת התוס' שהאדם נענש על מעשה שנעשה ע"י אחרים (אלא שהוא הי' סיבה וגרם לזה).

[והטעם: אין עונשים מלקות אלא אם כן האדם עובר הל"ת ע"י מעשה שלו, ולכן בנדו"ד שהוא לא עשה מעשה (רק גרם שהבהמה תזקוף את ראשה ותדוש בלי אכילה) אין להלקות את האדם עבור המעשה דאתעבידא ע"י הבהמה בסיבת דיבורו]

אלא כוונתם היא: כשהאדם פועל מעשה בדיבורו, הרי מכיון שהמעשה בא רק ע"י דיבורו של האדם, הרי זה המשך הדיבור, חלק ממנו – שהרי בא מכח הדיבור גרידא – ולכן אי"ז דיבור לבד, אלא "יש בו ( - בהדיבור עצמו) מעשה" – מעין דוגמא לזה מעשה שלוחו של אדם (ובפרט לפי ההסברה שרק המעשה היא דהמשלח).

וזהו גם תוכן דברי ר"י "עקימת פיו הויא מעשה": שהבהמה נחסמת ע"י קול האדם הר"ז עשיית האדם, כי מכיון שקולו בא ע"י "עקימת פיו" – פעולה גשמית הקרובה ושייכת למעשה, הרי הפעולה (דהבהמה) שבאה עי"ז ה"ז המשך העקימה.

ולכן שייך זה רק בדיבור, אבל מעשה שנגרם ע"י מחשבה שהיא רוחנית אין המעשה המשך דהמחשבה ושייך אלי' כי הוא נפרד לגמרי ממנה, כנ"ל. – דוגמא לדבר בשליחות שצ"ל השליח בדומה להמשלח מה אתם בני ברית אף שלוחכם.

ולכן בעדים זוממים "שישנם בראי'" – אף שעי"ז אתעבידא מעשה, א"א לה להצטרף להראי' שתחשב יש בה מעשה". עכ"ל בלקו"ש שם.

שמכ"ז רואים דבר חידוש שכשאדם גורם שתיעשה מעשה ע"י דיבורו, ה"ז נחשב שהוא עצמו עשה המעשה. ובמילא גם בנדו"ד יש מקום לומר שאם לוחש על המכה, שזהו דיבור שלו, וזה גורם שתיעשה מעשה אצל הנחש, שהוא ניצוד, ה"ז נקרא שהאדם עשה המעשה, וא"כ יש קס"ד לומר שאכן יש בזה משום צידה. (ואז נצטרך להתירו מטעם הסיבה הצדדית, כמו הצד נחש ממש).

וזהו שמחדש רש"י (וכן ס"ל להמחבר ולאדמוה"ז) שלפועל אינו כן, והטעם י"ל כי אינו בדומה לחסימה בקול, כי שם הדיבור שלו הוא דיבור של חסימה, "כשהיתה שותה לאכול הי' גוער בה", היינו שהוא דיבור של האיסור, אלא שאינו אלא דיבור לבד, בזה אומרים שאם נעשה מעשה עי"ז נחשבת שהוא עשה המעשה, אבל בנדו"ד אין הלחש דיבור של צידה (כן נ"ל), כ"א דיבור שלא יזיקנו, אלא שזה גורם להנחש להשתתק ולהיות ניצוד, בזה אין לצרף מעשה זה לדיבור שלו, ולהחשיבו כאילו הוא עשה המעשה.

אבל עכ"פ ע"פ הלקו"ש הנ"ל מובן איך יש אפשריות לקס"ד שיש כאן צידה.