אי' בשבת ד, א: "בעי רב ביבי בר אביי הדביק פת בתנור התירו לו לרדותה קודם שיבוא לו לידי איסור סקילה או לא התירו" (כ"ה לפי המסקנא). והקשו ע"ז בתוס' (ד"ה קודם) וז"ל: "וא"ת מאי בעיא היא זו אם התירו לרדותה, פשיטא שלא ישמע לנו אם נאסור לו. ותירץ ריב"א דאם לא התירו, לא מיחייב סקילה, כיוון שמניח מלרדות ע"י מה שאנו אוסרין לו". וכן בפסחים בס"פ האשה (צב, א) ערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת [פירוש: גר שמל א"ע בערב פסח, לב"ה אינו עושה פסח מדרבנן, כי כל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר, וחיישינן שלשנה הבאה אם יטמא במת יטבול ויעשה פסח, כי יאמר אשתקד הייתי טמא (כעין טומאת) מת, ועשיתי פסח, כן אעשה עכשיו, ולא ידע שטומאת ערלה אינה טומאת קבר אמיתי; וכן אין מזין על טמא מת בשבת מדרבנן, אף שעי"ז לא יוכל לעשות הפסח בע"פ; וכן אסור להביא איזמל למול ממקום שאינו מעורב, אף שאסור רק מדרבנן, ועי"ז לא יוכל לעשות הפסח, כי מילת בניו מעכבו מפסח; ובכל אלו העמידו דבריהם במקום כרת, שהרי העדר עשיית הפסח מחייב כרת] – אלמא לא מיחייב כרת, הואיל ורבנן הוא דאסרי לי' למיעבד פסח, עכ"ל.

וכפי שלומדים דברי התוס' בפשטות, דכוונתם היא שהיות ומה שלא ירדה הפת ה"ז לפי שכן ציוו לו חכמים, ה"ה אנוס בדברי חכמים, ופשוט שלא יתחייב מיתה, כי אונס רחמנא פטרי', וע"ז הביאו ראי' (או דוגמא) מג' הענינים דערל, הזמה ואיזמל, שגם שם עובר על איסור כרת מטעם איסור חכמים, ואינו חייב כרת, מאותו הטעם שהוא אנוס בידי חכמים, ואונס רחמנא פטרי'.

אבל צ"ע בזה דאיזה דמיון יש בין נדו"ד דרדיית הפת לערל, הזאה ואיזמל, הרי שם לא פשע כלל, ולא עשה כלום שהביאו למצב הזה, הוא רוצה להביא הק"פ ויושב ואינו מביא הק"פ משום שחכמים אונסים אותו ואינם מניחים לו לעשותו, אבל בנדו"ד הרי הוא פשע בזה שהדביק הפת בתנור והביא להמצב הזה של האיסור שבת, אלא שיש לו עצה להינצל מן האיסור ע"י רדי', וחכמים אינם מניחים אותו לרדותו כדי להינצל מהאיסור שהוא עשה, מי אומר שגם שם פטור הוא מן העונש.

ובאמת לא רק שאין להביא ראי' מערל, הזאה ואיזמל לנדו"ד, כי אינם דומים, הנה בעצם, בלא"ה אינו מובן בנדו"ד למה לא יתחייב מיתה, אף שמה שאינו רודה הוא לפי שהחכמים אסרוה, מ"מ ה"ה בגדר "תחילתו בפשיעה וסופו באונס" שהדין הוא שחייב (ב"מ מב,א).

וכמפורש דבר זה בלקו"ש (ח"ו עמ' 64 הערה 43) בנוגע לזה שפרעה נענש גם על זה שלא שלח את בנ"י גם בה' המכות האחרונות, אף שה' החזיק את לבו והי' אנוס, מ"מ היות שהוא עצמו גרם לזה שה' יחזיק את ליבו [כמ"ש הרמב"ם (הל' תשובה פ"ו ה"ג): "ואפשר שיחטא אדם חטא גדול או חטאים רבים עד שיתן הדין לפני דיין האמת שיהא הפרעון מזה החוטא על חטאים אלו שעשה ברצונו ומדעתו, שמונעין ממנו התשובה ואין נותנין לו רשות לשוב מרשעו . . לפיכך כתוב בתורה (בא יד, ד) "וחזקתי את לב פרעה", לפי שחטא מעצמו תחילה והרע לישראל הגרים בארצו, שנא' (שמות א, י) "הבה נתחכמה לו", נתן הדין למנוע התשובה ממנו עד שנפרע ממנו, לפיכך חיזק הקב"ה את לבו"], לכן אי"ז אנוס.

ומוסיף שם וז"ל: "וגם להמ"ד (ב"מ שם וש"נ) שתחילתו בפשיעה וסופו באונס פטור, לא יוקשה עליו ממה שנפרע מפרעה (וכן סיחון וכנענים וכו' המנויים ברמב"ם הל' תשובה פ"ו שם) כי י"ל דשאני בנדו"ד דמכיון שמה שנאנס אח"כ זה עצמו בא מחמת פשיעותא שבתחילה, א"א לו לפטור את עצמו בטענת אונס עכ"ל.

וממשיך שם בשוה"ג וז"ל: "ואף שכל תחילתו בפשיעה וסופו באונס הוא כשהאונס בא מחמת הפשיעה (והיכא שבא שלא מחמת הפשיעה ס"ל לכו"ע דפטור – תוס' ב"מ מב, א; רמב"ם הל' שכירות פ"ג ה"י) היינו דוקא כשהמעשה שאירע באונס בא מחמת פשיעתו. משא"כ בנדו"ד שהאונס גופא (מה שאין לו בחירה) הוא מחמת פשיעותו, וה"ז בדוגמת הזורק חץ, שאף שלאחרי שיצא החץ מידו אין בידו להחזירו, אין שייך לפטרו מטעם אונס, מכיון שהוא עצמו גרם לזה (ולהעיר מנ"י ב"ק כב, א) ועצ"ע." עכ"ל.

ובפשטות כ"ה בנדו"ד דמדביק פת בתנור, שהאונס גופא הוא מחמת פשיעותו כי האונס שאינו יכול לרדות הפת הוא מחמת זה שהכניס הפת לתנור, שהי' אסור לו לעשות, וא"כ לכו"ע אי"ז נקרא אונס, ולמה ייפטר ממיתה.

משל למה הדבר דומה: אם הדביק פת בתנור ואח"כ רוצה לרדותה כדי להינצל מן האיסור, ונתקלקל דלת התנור ואא"פ לפותחו באונס (או מישהו קשר את ידיו ואינו מניחו לרדותו) פשוט שלא יתחייב מיתה, כי מה שלא רדה הפת ה"ז האונס, אבל אם הדביק הפת בתנור בתחילה באופן שאח"כ לא יוכל לפתוח הדלת, ואח"כ רוצה לרדותו, אלא שאינו יכול כי הדלת לא נפתחת, הרי אי"ז נקרא אונס כי מתחילה כשפשע עשהו באופן שיהי' אונס אח"כ; וכ"ה בנדו"ד, שמה שדבק הפת בתנור זה גופא הוא באופן שלא יוכל אח"כ לרדותו, הרי אין לומר ע"ז שייפטר מטעם שמה שאינו יכול לרדותו הוא באונס.

ואכן אמת שהתוס' ישנים מפרשים שזה גופא הוא ספיקת רב ביבי בר אביי - האם התירו לו לרדותה כדי להצילו מן המיתה, כי באם לא יתירו לו יתחייב מיתה, כי אינו דומה לההיא דפסחים, מכיון שכאן פשע, או לא התירו לו לרדותה, כי גם אם לא יתירו לו לא יתחייב מיתה, אע"ג דפשע מתחילה, מכיון שהשתא מיהא מה שאינו רוצה ה"ז לפי שהחכמים אסרוה.

אך עצ"ע, כי מהו סברת הצד הב' של הספק שאכן נק' אונס, אע"ג דפשע, והרי נת"ל שבמצב דידן ה"ז בגדר תחילתו בפשיעה וסופו באונס באופן שלכו"ע אי"ז אונס.

והביאור בזה, דשאני אנוס בדברי חכמים משאר אנוס, כי בשאר אנוס הרי בפועל בגשמיות אינו יכול לעשות מאומה (כמו בנדון דפרעה שלא הי' יכול לעשות מאומה, לחזור בתשובה כי הקב"ה מנע התשובה ממנו), ובמילא ה"ז המשך ישיר להפשיעה שלו (וכבהמשל דזורק חץ שבלקו"ש שאין בידו להחזירו).

ובמילא ה"ז כאילו שהפשיעה שלו גרמה כל מה שנעשה בסוף, ואף שבלי הדבר השני – האונס – לא הי' בא למה שנעשה לבסוף, מ"מ האונס גופא היא היא המשך להפשיעה, ולכן אמרי' שמה שנעשה לבסוף הוא ע"י הפשיעה שלו. אבל כשהוא אנוס בדברי חכמים, הרי לפועל בגשמיות יכול הוא לעשות דבר שיבטל מה שנגרם ע"י פשיעתו, אלא ששומע לדברי חכמים ואינו עושה, ומוכרח הוא לשמוע להם, ה"ז כענין חדש המונע ממנו – באונס – מלעשות הפעולה למנוע תוצאה, ולכן ה"ז ענין בפ"ע של אונס שאינו המשך ישר להפשיעה שלו.

ועוד י"ל דשאני אנוס בדברי חכמים, בזה שהיות וזהו ההלכה עפ"י תורה, אי"ז אנוס סתם, כ"א כאילו שאין כאן חסרון במה שנשאר הפת בתנור ונאפה, ולא כבאונס אחר, שהאנוס הוא דבר אחד והאיסור שנעשה הוא דבר שני, בזה אפ"ל שבנדון דתחילתו בפשיעה וסופו באונס נמשך האונס אחר הפשיעה, אבל כשהאונס הוא ההלכה בתורה, והאיסור הוא הלכה בתורה, הרי כאילו שאין כאן הלכה שצריך להוצא הפת מן התנור, ולכן הוא פטור.

[ואי"ז נוגע לחקירת הגרי"ע (בית האוצר עמ' 83 קונטרס עמ' פנים לתורה סט"ז) בדין אונס רחמנא פטרי', האם הוא רק פטור האדם, שאין לו עונש, או שאמרי' שלא עשה מעשה עבירה, שמזה נמצא שבכל אונס יש סברא שלא עשה מעשה עבירה – אי"ז נוגע לענייננו, כי אפי' להצד הב' הנ"ל דנינן רק בנוגע להגברא, שהוא לא עשה מעשה עבירה, אבל המעשה הוא מעשה אסור, אמנם כוונתנו בנוגע לאנוס בדברי חכמים, הוא שהמעשה עצמו אינו עבירה, כי היות וכל סיבת האיסור הוא דין התורה, הרי כשדין התורה עצמו גורם שלא לעשות הדבר, הרי אין שום חיסרון באי-עשיית הדבר. (ובנדו"ד, בזה שאינו רודה הפת, ונאפית)].

ואף שפשיעתו גרמה שבנדון שלו ישנו דין חכמים זה, מ"מ סו"ס אין כאן חסרון בהנחת הפת בתנור. כלומר: מתי אמרינן שאם הפשיעה שלו גרמה האונס, ה"ה חייב, רק כשגם בעת האונס יש כאן מעשה עבירה, בזה אמרי' שא"א ליפטר א"ע מן העבירה שישנה כאן ע"י טענת אונס, כי הוא גרם האונס, אבל אם ע"י האונס אין כאן עבירה, בזה אמרינן שגם אם הוא גרם האונס, סו"ס אין כאן עבירה, ופטור.

ויש להביא דוגמא לדבר זה שאם הוא אנוס בדברי חכמים ה"ז שמעיקרא אין כאן איסור (אף שאינו דומה ממש) מכתובות (ב, א) דשם אי' בנוגע להדין ד"הגיע זמן ולא נישאו אוכלת משלו" (שאם הגיע הזמן לאחר הי"ב חודש שנותנים לבתולה בין האירוסין והנישואין והי' צריך לישא אותה ולא נשא אותה, חייב הבעל לפרנס אותה משלו), דאם "הגיע הזמן בא' בשבת מתוך שאינו לכנוס [לפי שהחכמים תיקנו שבתולה נישאת ליום הרביעי] אינו מעלה לה מזונות". ובהלישנא בתרא שם מיבעי "חלה הוא מהו, התם טעמא מאי משום דאניס, והכא נמי הא אניס, או דילמא התם אניס בתקנתא דתקינו לי' רבנן, הכא לא".

ופירשו המפרשים לבאר החילוק בין אנוס דחלה לאנוס בתקנא דרבנן, דבאנוס סתם הרי זה נקרא שבפועל הגיע הזמן להינשא, אלא שמחמת אונס אינו יכול לקיים ההלכה שצריך לינשא, אבל אם הוא אנוס בתקנתא דרבנן ה"ז כאילו מעיקרא לא הגיע זמן להינשא, כי מה שאז הוא הזמן לינשא הוא מחמת ציווי החכמים, הנה אם הם אונסים אותו לא לינשא, ה"ז שמעולם לא בא הזמן.

עד"ז י"ל בנדו"ד, היות וע"פ תורה אין לו לרדות הפת, ה"ז כאילו שאין צריך מן הדין לרדות, ואינו איסור [ואף שפשוט שיש לחלק, ששם ה"ז מעיקרא דין חכמים שצריך לינשא אז, וכאן ה"ז איסור דאו' של אפי', ועוד כמה וכמה חילוקים, מ"מ יש להביא זה כדוגמא בעלמא].

עוד דוגמא: אדמוה"ז בשולחנו (סי' תמו ס"ה) מביא שיטה שאם מצא בתוך פסח חמץ שלא נתבטל לפני הפסח, וחייב מה"ת לבער, כי עובר בב"י וב"י, הנה מצד האיסור דרבנן של מוקצה, אסור לו לבערו, וצריך רק לכפות עליו את הכלי, ומוסיף וז"ל: "ועל שהי' זו שמשהה את החמץ עד הערב אינו עובר בב"י וב"י, כיון שהוא רוצה לבערו, אלא שחכמים מונעים אותו, הרי הוא אנוס, ולא הזהירה תורה ב"י וב"י אלא למי שיש בידו לבער". עכ"ל. (ומקורו ממג"א שם ריש סק"ב. ומכס"מ הל' חו"מ פ"ג ה"ח).

ובפשטות כוונתו שב"ה באיזה אונס שהוא, שאם הוא רוצה לבער החמץ ומחמת אונס לא ביערו, הנה אין זה כמו בכל איסור שאמרי' אונס רחמנא פטרי', היינו שיש כאן איסור, אלא שאין לענשו ע"ז, או שאין לייחס העבירה אליו, כ"א שזהו דין מיוחד בב"י וב"י, שמעיקרא נאמר דין זה רק למי שיש בידו לבער, ואם אין בידו לבער מעיקרא לא ע"ז הזהירה תורה בב"י וב"י.

אבל אי"ז פשוט כ"כ, כי מדוע אי"ז כשאר איסורים שאכן יש כאן ב"י וב"י אלא שהוא אנוס וכו' - ולכן י"ל שכוונתו שהיות והוא אנוס מטעם דין התורה לכן לא חל ע"ז איסור התורה של ב"י וב"י (אבל יש לעיין אם זה מתאים עם מ"ש אדמוה"ז בסי' תלג קו"א ג'). וכבר דשו בזה רבים, ואכ"מ.

וה"ז עוד דוגמא שהאנוס בדברי חכמים אין כאן איסור כלל, ועד"ז באיסור רדיית הפת דרבנן שי"ל שהאיסור דרבנן גורם שמה שמניח הפת בתנור אינו איסור. ובהמשך לזה כבר אפ"ל (אף שלפרט זה אין לנו דוגמא) שבזה חלוק תחילתו בפשיעה וסופו באונס בנדון דאנוס בדברי חכמים, לגבי תחילתו בפשיעה וסופו באונס דאונס רגיל, וכנ"ל בארוכה.