א. במשנה סוטה ז, א: "היו מעלין אותה לבית דין הגדול שבירושלים ומאיימין עלי' כדרך שמאיימין על עדי נפשות, ואומר לה, בתי, הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים הרעים עושין, עשי לשמו הגדול שנכתב בקדושה שלא ימחה על המים. ואומר לפני' דברים שאינם כדי לשומען היא וכל משפחת בית אבי'". וברש"י שם ד"ה על עדי נפשות כתב, "כדאמרינן בסנהדרין הוו יודעין שלא כדיני ממונות דיני נפשות כו' בפרק אחד דיני ממונות".

והנה במשנה שם (סנהדרין לז, א): "כיצד מאיימין את העדים, על עידי נפשות, היו מכניסין אותן ומאיימין עליהן, שמא תאמרו מאומד ומשמועה עד מפי עד וכו'. הוו יודעין שלא כדיני ממונות דיני נפשות, דיני ממונות אדם נותן ממון ומתכפר לו, דיני נפשות דמו ודם זרעותיו תלויין בו עד סוף העולם וכו'". ומבואר לכאורה מדברי רש"י דתוכן האיום באשה סוטה דומה לתוכן האיום בעידי נפשות, דהיינו שמדברים לה ע"ד חומר העוון דדיני נפשות, כי אם תשתה כאשר היא יודעת בעצמה שנטמאה הרי דמה ודם זרעה וכו' עד סוף העולם תלויין בה. ולפי זה נראה מבואר דמטרת האיום היא למנוע איבוד נפשה של הסוטה. ולפי זה צ"ל דמ"ש בהמשך המשנה "עשי לשמו הגדול שנכתב בקדושה שלא ימחה על המים" הוא ענין נוסף, דבנוסף להאיום שנועד להציל את נפשה של האשה, עוד מאיימים עלי' למען "שמו הגדול שנכתב בקדושה שלא ימחה על המים". ועפ"ז יוצא דישנם שני טעמים לחיוב האיום, חדא, כדי שלא תשתה ותאבד, ועוד, כדי שלא ימחה השם.

ויעויין לקמן במשנה ריש פרק שני (יד, א) דתנן "הי' מביא את מנחתה בתוך כפיפה מצרית, ונותנה על ידי' כדי ליגעה". ובגמרא שם: "תניא, אבא חנין אומר משום רבי אליעזר, וכל כך למה [למה אנו טורחין] כדי ליגעה, כדי שתחזור בה. אם ככה חסה תורה על עוברי רצונו [שאם זינתה עברה על רצונו של מקום ורוצה שתודה שלא תיבדק], קל וחומר על עושי רצונו. וממאי משום דחסה הוא, דילמא כי היכי דלא תימחק מגילה. קסבר משקה ואח"כ מקריב את מנחתה [ומיהו כל זמן שלא קרבה מנחתה אינה נבדקת דכתיב מזכרת עון ואע"פ ששתתה מניחין אותה בידה כדי ליגעה ותודה והשתא ודאי משום חסיון הוא], דאי משום מגילה, הא אימחיקא לה".

הרי מבואר בגמרא דשני הטעמים הנ"ל ניתנים להאמר, אלא דלאחרי שנמחקה המגילה תו לא שייך אלא חדא טעמא, והוא משום דחסה תורה על איבוד נפשה. ועפ"ז נראה דבאמת לפני שנמחקה המגילה איכא (לכו"ע) שני הטעמים גם יחד להא דמאיימין עלי' שלא תשתה, משום דחסה תורה עלי' וגם כדי שלא תימחק המגילה.

ב. אמנם יעויין ברש"י לקמן ע"ב על מה ששנינו "וכל הרוצה לראות בא לראות חוץ מעבדי' ושפחותי' מפני שלבה גס בהן", שפירש, ד"כשאדם רואה בני ביתו דעתו מתגברת עליו ולא תירא ולא תודה ואנו מבקשין שתודה ולא ימחה שם הקדש על המים", ומסתימת דבריו משמע דהא דלא ימחה השם הוא הטעם היחידי לזה שאנו מבקשין שתודה [ולכאורה ה"ה להא דמאיימין עלי' שלא תשתה].

ולהלן בגמרא (שם ז, ב) איתא: "ורמינהו כדרך שמאיימין עלי' שלא תשתה כך מאיימין עלי' שתשתה, אומרים לה, בתי, אם ברור לך הדבר שטהורה את, עמדי על בורייך ושתי, לפי שאין מים המרים דומין אלא לסם יבש שמונח על בשר חי, אם יש שם מכה מחלחל ויורד, אין שם מכה אינו מועיל כלום. לא קשיא, כאן קודם שנמחקה מגילה, כאן לאחר שנמחקה מגילה"1. ופירש רש"י שם "קודם שנמחקה מגילה, כדי שלא ימחה השם מאיימין שלא לשתות, ולאחר שנמחקה אומרים לה דברי תנחומין לשתות אם נקי' היא כדי להתירה לבעלה שלא תירא מן המים ותאמר טמאה אני והיא טהורה ותוציא לעז על עצמה ועל בני'"2. ולכאורה גם מסתימת דברי רש"י אלו מפורש יוצא שמטרת האיום היא אך ורק "כדי שלא ימחה השם".

ובאמת, גם מדברי הגמרא נראה מבואר דהא דמאיימין עלי' שתודה אינו אלא משום השם שלא ימחה, דהרי אי משום האשה שלא תמות הרי חשש זה ישנו גם לאחרי שנמחקה המגילה, ועדיין יוקשה למה לא ימשיכו לאיים עלי' שתודה גם לאחרי שנמחקה השם כדי למנוע איבוד נפשה [ואי משום שלא תוציא לעז על עצמה ועל בני', דעל כן הוא שצריכים לאיים עלי' שתשתה כמ"ש רש"י, הרי החשש דהוצאת לעז קיים גם לפני שנמחקה המגילה ואעפ"כ אין מאיימים עלי' אז שתשתה אלא שלא תשתה, וע"כ צ"ל דהחשש שתשתה כשהיא טמאה ותמות גדול יותר מהחשש שלא תשתה כשהיא טהורה ותוציא לעז, וא"כ צ"ב מה נשתנה לפני המחיקה מלאחרי'. וע"כ דרק משום מחיקת השם נגעו בה, וע"כ לאחרי שנמחקה המגילה שוב אין לנו טעם לאיים עלי' שלא תשתה, וע"כ מאיימין עלי' שתשתה].

אבל אולי יש לדחות ולומר דקודם שנמחקה המגילה ישנם שני טעמים לאיים עלי' שלא תשתה [שלא תמחק השם ושלא תמות], וצירוף שני טעמים אלו יחדיו מספיקים להכריע לאיים שלא תשתה למרות החשש דהוצאת לעז, משא"כ לאחרי שנמחקה המגילה דנשאר רק טעם אחד [שלא תמות] ואין בטעם זה לבדו כדי להכריע.

אבל בדברי רש"י שכתב להדיא דהא דמאיימין עלי' שלא תשתה לפני שתמחק המגילה הוא "כדי שלא ימחה השם" נראה מבואר דס"ל דמטעם זה לבדו הוא דמאיימין עלי'. ולכאורה הר"ז סותר מ"ש רש"י בפירושו לעיל על המשנה, וכמשנ"ת.

ג. והעירני הת' יוחנן גארדאן שי' דאולי יש לומר דס"ל לרש"י דבאמת כל מטרת האיום אינו אלא מפני השם שלא ימחה ולא משום שאנו חסים על נפשה של הסוטה, ומ"ש רש"י במשנה דמאיימין עלי' כדרך מאיימין על עידי נפשות "הוו יודעין כו' דיני נפשות דמו ודם זרעותיו תלויין בו עד סוף העולם", לא בא להורות על טעם ומטרת האיום, על מה היא באה ולמה תקנוה, ודברי רש"י אלו לא נועדו אלא לבאר את אופן וצורת האיום, שמאיימין עלי' שלא תשתה על ידי זה שמסבירים לה את חומר העוון דאיבוד נפש מישראל, אמנם הכוונה בהאיום אינה אלא כדי שתודה ואז לא נצטרך למחוק את השם [ומ"ש בברייתא בריש פרק שני דזה שהכהן נותן המנחה על ידי' כדי ליגעה הוא משום ד"חסה תורה על עוברי רצונו", אינו אלא לפי שיטת רבי אליעזר בברייתא שם דקסבר משקה ואח"כ מקריב את מנחתה וע"כ ד"משום חסיון הוא" וכמבואר בגמרא ופירש"י שם, אבל לפי סתמא דמתניתין (יט, א) דמקריב מנחתה ואח"כ משקה אותה את המים, ולפי שיטת הסוגיא דידן באמת אין טעם האיום משום חסיון אלא אך ורק למען שמו הגדול שנכתב בקדושה שלא ימחה על המים].

ד. והנה עוד שנינו במשנתנו (ז, א): "ואומר לפני' דברים שאינם כדי לשומען היא וכל משפחת בית אביה". ופירש רש"י "אומר לפני' דברי הודאות צדיקים הראשונים אלא כדי שתודה על קלקולה כדאמרינן לקמן יהודה הודה ולא בוש". ובברייתא לקמן (ז, ב) איתא: "אומר לפני' דברים של הגדה ומעשים שאירעו בכתובים הראשונים וכו', יהודה הודה ולא בוש, מה הי' סופו, נחל חיי העולם הבא. ראובן הודה ולא בוש, מה הי' סופו נחל חיי העולם הבא". וברמב"ם הל' סוטה פ"ג ה"ב כתב: "ואומרין לה בתי כו' אנשים גדולים ויקרים תקף יצרן עליהן ונכשלו, ומגידין לה מעשה יהודה ותמר כלתו, ומעשה ראובן בפלגש אביו על פשטו, ומעשה אמנון ואחותו, כדי להקל עלי' עד שתודה". וביאר בכסף משנה שם דמ"ש הרמב"ם "על פשטו" כוונתו לומר "דכתיב בי' וישכב ראובן את בלהה פילגש אביו, אבל לפי האמת ח"ו מלומר כן על אותו צדיק וכדאיתא בפרק במה בהמה (שבת נה, ב)".

ובשו"ת הרמ"א סימן יא הקשה על זה: "הרי אמרו ז"ל פרק במה בהמה כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה. גם אמרו במגילה (כה, ב) פרק הקורא את המגילה במשנה מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם, ופירש אדון המפרשים רש"י ז"ל משום גנותו. וא"כ קשה, וכי מפני הטמאה הזאת שלא תשתה ותמות ובודאי אינה כדאית לשמוע, נוציא שם רע על ראובן הצדיק3 ונאמר שחטא ונכחיש המקרא שנאמר ומעיד עליו שלא חטא, שנאמר (פ' וישלח לה, כב) ויהיו בני יעקב שנים עשר ואמרו ז"ל (שבת שם) מלמד שכולם צדיקים ושוים שלא חטא ראובן". ותירץ הרמ"א: "אלא על כרחך לומר שהטעם הוא כדי שלא ימחק השם הנכתב בקדושה ובטהרה, כמו שאמרינן עשי לשמו הגדול שלא ימחה על המים"4.

הרי מבואר מדברי הרמ"א שנקט בפשיטות דמה שאנו אומרים לה מעשה ראובן ובלהה כדי שתודה, אינה כדי "שלא תשתה ותמות" אלא אך ורק מפני קדושת השם. ולכאורה לפי פשטות משמעות לשון רש"י בפירושו על המשנה, דזה ששנינו דמאיימין עלי' כדרך שמאיימין על עדי נפשות פירושו שמודיעים לה שב"דיני נפשות דמו ודם זרעותיו תלויין בו עד סוף העולם", הרי מבואר דהא דמאיימין עלי' הוא כדי שלא תאבד בשתיית המים המאררים, וכיון דמכלל האיום הוא מה שאומר לפני' "דברי הודאות צדיקים הראשונים . . כדי שתודה על קלקולה" הרי משמע דהא דאומרים לה מעשה ראובן ובלהה [על פשטה] הוא כדי להציל נפשה ממות - ודלא כדברי הרמ"א.

ויש לומר דגם לפי דברי רש"י בפירושו על המשנה שני ענינים ודינים חלוקים נינהו, דזה שמאיימין עלי' הוא כדי שתודה ולא תמות וזה שאומר לפני' "דברי הודאות צדיקים הראשונים . . כדי שתודה על קלקולה" הוא משום השם שלא ימחה וכמ"ש הרמ"א [ויומתק עפ"ז מה ששנה המשנה הך בבא ד"אומר לפני' דברים שאינם כדי לשומען וכו'" לאחרי ובהמשך למ"ש "עשי לשמו הגדול שנכתב בקדושה שלא ימחה על המים"].

אמנם לפי מה שנתבאר לעיל אין צורך בכל זה ומשום דבאמת גם לדברי רש"י בפירושו על המשנה הרי טעם ומטרת האיום אינו אלא כדי שלא ימחק השם וכמשנ"ת, וא"כ הרי דברי הרמ"א עולים בקנה אחד עם פירושי רש"י שלא הזכיר בטעם האיום שלא תשתה כי אם החשש דמחיקת השם, וכמשנ"ת.