בגיטין (ג, ב) מובא המשנה דלקמן (פו, א): "שלשה גיטין פסולין ואם ניסת הולד כשר, כתב בכתב ידו [של הבעל] ואין עליו עדים...", וכתבו התוס' (ד"ה שלשה) וז"ל: "איכא דמוקי בפ' בתרא (שם) הך מתני' כר"מ [- דס"ל עדי חתימה כרתי]..ואע"ג דר"מ סבר וכתב היינו וחתם - מ"מ כשר הולד בכתב ידו ואין עליו עדים, דכיון שהבעל עצמו כתב, אין לך חתימה גדולה מזו". עכ"ל. (והוא ע"ד מ"ש רש"י לקמן (שם ד"ה ואם) וז"ל: "דכתב ידו כמאה עדים דמי". עכ"ל).

וידוע שנחלקו הראשונים בפירוש "כתב בכתב ידו", האם מספיק מה שהגט נכתב בכתב ידו של הבעל, או שצ"ל חתימת יד הבעל, דבתוס' הרא"ש מביא בשם הריב"א שצ"ל חתימת יד הבעל, וכ"כ המאירי וז"ל: "ויש מפרשים שכתב ידו בלא שום עד אינו כלום. ורישא דמתני' בחתם ידו הוא, וכגון שכתב ואני פלוני מגרש וכו', וחתם שם, אבל בלא חתם ידו אינו כלום". עכ"ל. ובב"י (חו"מ ריש סי' סט) מביא מס' התרומות שנחלקו בזה הראשונים, וא' הראיות שמביאים שאי"צ חתימת ידו הוא מזה שא' מהג' גיטין הנ"ל הוא "יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד", ומבואר בגמ' דלחד מ"ד "כתב סופר ועד שנינו", ובזה הרי פשוט שאין הכוונה חתימת יד הסופר (שהרי א"כ ה"ה עד ממש), כ"א הכוונה שכתב יד הסופר מספיק, כמו"כ "כתב בכתב ידו [של הבעל] ואין עליו עדים" ג"כ הכוונה לכתב יד הבעל, ולא לחתימת ידו, (וראה הפרטים בזה באוצר מפרשי התלמוד כאן).

וי"ל בביאור המחלוקת (נוסף על הסברות שמפורש בהפוסקים) בהקדים שגדר כתב ידו הוא גדר של "הודאת בע"ד כמאה עדים דמי", וכמפורש יותר ברש"י הנ"ל "דכת"י כמאה עדים דמי", שזהו הלשון שאמרו בנוגע להודאת בע"ד [וכבר שקו"ט איך מועיל הודאת בע"ד בגירושין, כשגדר עדים בגירושין הוא "עדי קיום", ואין הודאת בע"ד מועיל. ואכ"מ].

והנה בענין הודאת בע"ד ידוע מחלוקת הקצוה"ח והמהר"י בן לב, דהנה הקצוה"ח (סי' לד סק"ד, וראה גם קצוה"ח סי' פ סק"ב סי' רמא סק"א) מביא קושיית מהר"י בן לב דאיך נאמן אדם כשמודה שחייב, והרי אדם קרוב אצל עצמו, וקרוב פסול לעדות בין לזכות בין לחוב, ולכן ס"ל להמהר"י בן לב שהא דאדם נאמן כשמודה, ה"ז מתורת התחייבות חדשה ומתנה, ולא מטעם שאכן נאמן שלוה וכיו"ב.

והקצוה"ח עצמו מקשה עליו כמה קושיות, וס"ל שזהו אכן מטעם נאמנות, אלא שהוא גזה"כ, דכמו שהאמינה תורה שני עדים על אחרים, כן האמינה תורה לכל אדם על עצמו, אע"ג דהוא קרוב לעצמו, דקרוב לא פסלה התורה אלא על אחרים, אבל על עצמו נאמן (משא"כ לזכות הרי שבא להעיד על אחרים, ואינו נאמן).

והנה פשוט שמהחילוקים בין גדר "עד" לגבי גדר התחייבות הוא, שה"עד" אינו מעורב בהענין מצד מצבו וענינו הפרטי שלו, כלומר אין זה שהוא פלוני כאיש הפרטי הזה נוגע כאן, כ"א מה שנוגע הוא שהוא יהודי הכשר לעדות, שעומד מן הצד, ומעיד על מה שראה, אבל הוא כאיש פרטי כשלעצמו אינו מעורב בהענין. משא"כ גדר התחייבות ומתנה, הרי זה להיפך, שמה שנוגע כאן הוא מה שהוא כאיש פלוני הפרטי הזה מחייב את עצמו ליתן למישהו כו"כ.

ומזה מסתעף בנדון דהודאת בע"ד, שלהקצוה"ח שגדרו הוא גדר עדות ונאמנות, הרי מה שנוגע כאן אינו הוא כאיש הפרטי, כ"א ככל עד, שהוא מעיד על דבר שמחוצה לו, [ואדרבה: מה שהוא האיש הפרטי הזה הוא חסרון בעדותו בנדו"ד, אלא שאומרים שלמרות שהוא הוא האיש הפרטי שעליו מעיד, אעפ"כ נאמן הוא בעדותו מטעם גזה"כ], משא"כ להמהר"י בן לב שהוא גדר התחייבות, הרי מה שנוגע כאן הוא בדוקא האדם הזה כאיש פלוני הפרטי, שהוא יכול לחייב את עצמו ליתן להשני כו"כ.

ולפי"ז י"ל שזהו יסוד המחלוקת האם "כתב בכת"י" צ"ל בחתימת ידו או מספיק רק כתב ידו, כי בפשטות מה שחתימת ידו מוסיף, הוא הפירוט של האיש הפרטי הזה, כלומר אף שגם כשכותב בכתב ידו צריכים לדעת שזהו כתב ידו של איש פלוני, שהוא מעיד על דבר זה, מ"מ אי"ז מדגיש ומבליט היחודיות והפרטיות של האיש הפרטי הזה, משא"כ חתימת ידו המיוחדת של האיש הזה מורה הרבה יותר על הפרטיות של האיש הזה בפרטות, שהרי זהו כל כוונת חתימת יד, לומר שהוא הוא החותם.

ולכן לשיטת הקצוה"ח שגדר הודאת בע"ד הוא גדר עדות (נאמנות), מספיק כתב ידו, כי ג"ז מספיק לגדר "עדות", כמו כשיש בו רק עד א' עם כתב סופר, שהכתב הזה מספיק לומר שהוא עד בדבר, משא"כ לשיטת המהר"י בן לב שגדר הודאת בע"ד הו"ע התחייבות, אז צ"ל מודגש ייחודו ופרטיותו של האיש הזה, וזה מודגש רק ע"י חתימת ידו המיוחדת שלו המדגישה פרטיותו של האיש הזה.