בכתובות (ל, א-ב) מבואר דלר' נחוניא בן הקנה אמרי' דין קם לי' בדרבה מיני', לא רק בחייבי מיתת בי"ד, כ"א גם בחייבי כריתות, ולאביי גם בחייבי מיתה בידי שמים, ולכן מסיק בגמ' שלאביי זר שאכל תרומה במזיד, שחייב ע"ז מיתה ביד"ש, יהי' פטור מן התשלומין לרנב"ה, מדין קלבדר"מ. ומקשה בגמ', שמתי אמרי' קלבדר"מ, רק אם החיוב ממון והחיוב מיתה באים בבת אחת, וכאן הרי "בעידנא דמגבי' קניי' [להתחייב בתשלומין], מתחייב בנפשו לא הוי עד דאכיל לי'". ומתרץ במסקנא "כגון שתחב לו [חבירו] לתוך בית הבליעה..דמצי לאהדורה ע"י הדחק". ופרש"י, וז"ל: "דאי נמי אהדרה ממאסה, ולא חזיא לבעלים, הלכך מגזל לא גזלה. אמאי קא מחייבת לי' בתשלומין, אהנאת גרונו ומעיו, ההיא שעתא חיוב מיתה איכא". עכ"ל.

ובתוס' (ד"ה לא) כתבו וז"ל: "וא"ת הא אמרי' בפרק בהמה המקשה (חולין עא, א) גבי טומאה בלועה [דלא מטמאה, לא משום דלא חזיא, דנהי דבפניו לא חזיא], שלא בפניו מיחזא חזיא, א"כ אי הוה מהדר לה הוה חזיא? וי"ל כגון דמעיקרא לא הוי בה כ"א שוה פרוטה, או מעט יותר, ועתה שנתקלקלה קצת, אינה ש"פ. ואפי' אי זה נהנה וזה לא חסר פטור, מ"מ כיון דשוין כל שהוא אז, מתחייב בכל, כדאמרי' התם (ב"ק כ, ב) משום דא"ל את גרמת לי היקפא יתירה, מיחייב בכל הנאה, או משום שחרוריתא דאשיתא מיחייב לכו"ע בכל". עכ"ל.

וכ' המהרש"א וז"ל: "ר"ל דזה נהנה, דבמעיו נהנה מהם פרוטה, אלא שזה לא חסר פרוטה, דהאי אי אהדר'י ע"י הדחק לא הי' ש"פ, צריך זה לשלם כל הנאתו, כדאמרי' התם בפרק כיצד הרגל, במקיף את חבירו מד' רוחותיו, דמשום היקפא יתירה צריך לשלם לו ההנאה, כפי' התוס' שם, וכן בדר בבית חבירו שלא מדעתו, בבית דלא עביד למיגר, דזה נהנה וזה לא חסר, אלא משום דחסר ממנו שחרירותא דביתא צריך לשלם כל ההנאה. מיהו יש לגמגם בראי' זו - התם חסר מיני' מיהת פרוטה, ולכך צריך לשלם לו כל ההנאה, משא"כ הכא, שהרי לא חסר ממנו פרוטה כלל. ודו"ק". עכ"ל.

וכדי לתרץ קושיית המהרש"א י"ל בהקדים הא דיש לחקור בגדר פחות מש"פ, האם אינו בגדר "כסף" כלל, היינו שאין בזה איכות גדר "כסף", או שהוא אכן בגדר "כסף", אלא שחסר בזה שיעור, היינו הכמות בלבד - וקושיית מהרש"א מתאימה רק אם פחות מש"פ אינו בגדר "כסף" כלל, כי אז יש לחלק בין נדו"ד להנדון דב"ק. אבל אם גם פחות מש"פ "כסף" הוא, אלא שחסר בזה השעור דש"פ, אז קשה יותר לחלק, כי סו"ס גם בנדו"ד החסירו "כסף", ולכן: כמו בנדון דב"ק, אף שלא החסירו כל הסכום ששוה ההנאה, מ"מ היות והחסירו "כסף", חייב אח"כ לשלם שוויית כל ההנאה, כמו"כ בנדו"ד אף שלא חסרו סכום שוויית ההנאה, מ"מ היות וחסרו "כסף" חייב בכל, ומתורצת קושיית המהרש"א. אף שבדוחק עדיין יש לחלק ששם החסירו גם ב"שעור" כסף, וכאן לא החסירו ב"שעור" כסף - אבל מה נוגע כאן השעור?!)

וביאור העניין בפרטיות יותר:

כותב אדה"ז בשו"ע (הל' גזילה וגניבה ס"א) וז"ל: "אסור לגזול או לגנוב כל שהוא דין תורה..ואע"פ שפחות משוה פרוטה אינו נקרא ממון ואין צריך להשיבו, הרי חצי שיעור אסור מן התורה לכתחילה". וזוהי שיטת כו"כ מהראשונים. אמנם הרשב"א בפי' על מסכת ב"ק (קה, א) כותב שטעם איסור הגניבה בפחות משוה פרוטה הוא משום צער - שמצער את האדם שגונב ממנו, ולא מצד גניבת הממון.

ולכאורה נראה שנחלקו האם יש גדר 'חצי שיעור' בגניבה: שלהרשב"א אין גדר 'חצי שיעור' בגניבה, ולכן א"א לומר שאסור מצד איסור גניבה (דלא שייך בפחות מכשיעור - פחות משוה פרוטה), אלא כל האיסור הוא רק מצד צער. משא"כ לשאר הראשונים יש גדר 'חצי שיעור' גם בגניבה, ולכן אסור לגנוב פחות משוה פרוטה מצד דין חצי שיעור של איסור גניבה.

ובביאור מחלוקתם אפ"ל שנחלקו האם גדר 'חצי שיעור' הוא רק בעניני אכילה, או גם כשאר ענינים: דבלקו"ש ח"ז (עמ' 110 הערה 36) מביא רבינו זי"ע מ"ש בשו"ת ח"צ (סי' פו) שאיסור חצי שיעור מן התורה הוא רק במידי דאכילה "דאית לן קרא". אמנם מביא בשולי הגליון: "וראה שו"ע אדה"ז (סי' שמ ס"ד חו"מ הל' גזילה וגניבה ס"א) איסור דחצי שיעור בכתיבה (בשבת) וגזילה". [ודרך אגב צ"ע למה לא הביא הרבי גם משו"ע אדה"ז (שם ס"ב) שיש ח"ש באיסור גוזז בשבת]. היינו שישנה מחלוקת באם גדר 'חצי שיעור' הוא רק בעניני אכילה או גם בשאר ענינים.

ולפ"ז אפ"ל שבזאת נחלקו: לשאר הראשונים (וכן לשיטת אדה"ז) גדר 'חצי שיעור' הוא גם בשאר ענינים, ולכן שייך גם באיסור גניבה, משא"כ להרשב"א גדר 'חצי שיעור' הוא רק בעניני אכילה, ולכן אינו שייך באיסור גניבה. [וצריכים לברר האם כתב הרשב"א באיזה מקום איזה ענין בנוגע חצי שיעור בכסף, או בשאר דברים שאינם איסור אכילה, ולראות האם מתאים להנ"ל].

אמנם באמת י"ל באופן אחר, שנחלקו בהחקירה דלעיל, האם 'פחות משוה פרוטה' הוא בגדר "כסף" אלא שחסרה הכמות להשלימו לפרוטה, או שאינו בגדר כסף כלל עד שיהיה פרוטה - ובהקדים: בטעם איסור 'חצי שיעור' אי' בגמ' יומא (עד, א) שאסור משום "דחזי לאיצטרופי". והנה מצינו מחלוקת בפי' דחזי לאיצטרופי' (הובא בלקו"ש שם הערות 36-37): הצל"ח בפסחים (מד, א) מפרש שזה ע"ד גזירה מדאורייתא, דאם חצי שיעור יהיה מותר יתכן שיאכל חצי שיעור, ולאחר מכן יאכל עוד חצי שיעור - בתוך כדי אכילת פרס - ויתחייב. אמנם הפמ"ג (בפתיחתו להל' בשר בחלב בפי' הב') וכן הרגצ'ובי (ראה מפענ"צ ס"ע קפה ואילך) ס"ל הפי' בזה שמזה שראוי להצטרף - 'חזי לאיצטרופי' - ה"ז ראיה וסימן שגם בחצי שיעור יש איסור, כי אם החצי הראשון היה מותר אז לא היה עובר איסור כשאכל גם את החצי השני (ע"ד הכלל "דאין היתר מצטרף לאיסור"), אלא, זה ראי' שגם החצי הראשון יש בו ג"כ כל איכות האיסור, ז.א. שאין "חזי לאיצטרופי" סיבה וטעם לאיסור, אלא סימן שגם החצי שיעור אסור.

[והנפק"מ להלכה היא: אם מישהו אכל חצי כזית ברגע האחרון של יוה"כ, (או אכל חמץ ברגע האחרון של פסח), דאם סיבת האיסור היא משום החשש שיאכל עוד חצי - כאן אין חשש, משום שכשיאכל החצי הב' כבר מותר לאכולו. אבל אם ה'חצי שיעור' בעצמו אסור - אז עבר על איסור].

ולפירוש זה, נמצא יסוד המחלוקת דר' יוחנן וריש לקיש (יומא שם) האם חצי שיעור אסור מן התורה - דלריש לקיש חצי שיעור מותר מן התורה, ולר' יוחנן, וכן ההלכה, שחצי שיעור אסור מהתורה, הוא דלריש לקיש ה"ז מותר מן התורה - כי ס"ל שאין איכות האיסור ב'חצי שיעור', ורק כשיש שיעור שלם מתהווה איכות האיסור, ולכן אין שום איסור בחצי שיעור, ולר' יוחנן, וכן הוא ההלכה - איכות האיסור קיים גם בחצי שיעור, אלא שאינו חייב בעונש עד שיאכל כשיעור, ולכן גם חצי שיעור אסור מה"ת.

[ודרך אגב - עפ"ז צ"ע מ"ש בלקו"ש ח"ב (עמ' 294 הערה 6), שכדוגמא לזה שכשניתוסף בכמות נעשה הוספה גם באיכות, כותב וז"ל: "ויובן יותר ע"פ הענין דחצי שיעור אסור מה"ת משום דחזי לאיצטרופי, ואכ"מ. עכ"ל. דלכאורה דוגמא יותר טובה היא משיטת ר"ל שס"ל שחצי שיעור מותר מה"ת, שהכוונה בזה היא שאף שאין איכות האיסור נמצא בחצי שיעור, מ"מ כשניתוסף עוד כמות, ונעשה שעור, עי"ז ניתוסף איכות חדשה לגמרי, שנעשה איסור. וזה לכאו' דוגמא יותר קרובה, מכפי שהוא לשיטת ר"י, כי ר"י ס"ל שגם בחצי שיעור נמצא איכות האיסור, אלא כשניתוסף בכמות ניתוסף (רק) הוספה ותוקף להאיכות שהי' בו לפנ"ז, (והיינו מה שגם נענש ע"ז), אבל אי"ז גורם שינוי אמיתי בהאיכות, כפי שהוא לשיטת ר"ל. וא"כ הו"ל להביא הדוגמא משיטת ר"ל, ולא משיטת ר"י. וצ"ע].

ובהמשך לזה יש לבאר ב' הדעות, האם פחות מש"פ הוא חצי שיעור בגניבה, או לא, כי לאחר שנפסק שההלכה היא כר"י, שחצי שיעור אסור מה"ת, הרי נפסק שגם בפחות מכשיעור ישנו איכות האיסור - הנה יש לעיין, האם גם ב"כסף" אמרי' כן, שגם בפחות מש"פ יש גדר איכות "כסף", ומה שאינו ש"פ ה"ז רק חסרון בהשיעור, או שבפחות משווה פרוטה אין איכות כסף כלל, ורק כשיש בזה ש"פ ה"ה בגדר "כסף".

והטעם לחלק בין שאר חצי שיעור לגבי פחות משוה פרוטה, ה"ז לפי שבשאר דברים ישנו סברא יותר לומר שגם בח"ש ישנו איכות האיסור, כי בכ"ד ישנם ב' ענינים: א) כמות ושוויית הדבר; ב) "עצם" הדבר מה שהוא "חלב" או "דם" וכיו"ב, ובנקודת העצם הזה שוה פחות משעור לשעור שלם, כמובן, ובמילא אפ"ל שגם בפחות מכשעור שני איכות האיסור, אבל בכסף אין בו ב' ענינים אלו, כי כל ענינו הוא רק השוויית שבזה, ואין בו תוכן עצמי חוץ מזה. וא"כ כשאין בו השוויית הגמורה, ה"ז איכות אחרת, ולכן זה נק' "חצי איכות", ולא "חצי שעור", וע"ד החילוק בין "חצי שעור" לגבי "חצי מלאכה" שבעקירה בלא הנחה בהוצאה בשבת, כי בזה אין זה "חצי שעור", כ"א "חצי איכות" המלאכה. ואינו אסור מה"ת, כמבואר בארוכה בלקו"ש (חי"ד עמ' 13 ואילך. וראה לקו"ש ח"ז עמ' 110 הערה 34).

ולאידך י"ל שגם בפחות מש"פ ישנו כל איכות "כסף", אלא שחסר השעור. ואדרבה, יש מקום לומר שגם ר"ל יודה שבכסף אמרי' שבפחות מש"פ ישנה כל האיכות, ע"פ שיטת רש"י בסנהדרין (נט, א ד"ה משום; נז, א ד"ה צערא) שהטעם מדוע בפחות מש"פ אינו חייב בהשבה ה"ז לפי שבנ"י רחמנים הם ומוחלים על דבר קל, וא"כ מעיקרא שונה משאר ח"ש, כי בשאר הענינים טעם השעור הוא הלכה למשה מסיני, ובזה יש מקום לומר שההלמ"ס עקרה גדר האיסור מכל דבר שהוא פחות מכשעור (וכן ס"ל לר"ל - אלא שר"י ס"ל שלא עקרה, כ"א הוסיפה שלגבי עונש צ"ל שעור), אבל בשעור ש"פ דכסף, הרי אין כאן הלממ"ס, כ"א מה שבנ"י מוחלים, וא"כ נשאר שבעצם ה"ז "כסף" [ופשוט שסברא זו אינה מתאימה לדעת אלו שגם שעור ש"פ הוא הלממ"ס].

ובאמת י"ל יותר שב' הצדדים ס"ל כרש"י, ומ"מ יש להסתפק אם פחות מש"פ הוא בגדר "כסף" (עכ"פ בבנ"י), הוא ע"פ מה שיש לחקור בפי' דברי רש"י שבנ"י מוחלים - האם זהו ענין כללי, שכל בנ"י מוחלים, או שמסתכלים באופן פרטי, ואומרים על כל אחד ואחד ביחדו שהוא מוחל, כלומר, האם זהו"ע של צבור כלל ישראל, שהם מוחלים. ולכן אין בו דין השבה, או כשבאים לכל יחיד ויחיד להורות לו האם חייב להשיב, אמרי' שמסתמא הוא מוחל, ולכן הוא פטור מהשבה.

ובזה תלוי ב' הצדדים, האם פחות מש"פ הוא בכלל "כסף" או לא, דאם הכוונה היא שאנשים ככלל מוחלים על פחות משוה פרוטה - אז פחות משוה פרוטה אינו בגדר כסף כלל (היינו שאפי' אם בעצם הי' בזה גדר כסף, אבל לפי שבעצם מוחלים ע"ז, התבטל מזה גדר כסף), אבל אם הכוונה היא שמסתכלים על כל בן אדם בפני עצמו - אז גם פחות משוה פרוטה הוי בגדר כסף אלא שכל אחד מוחל, ולכן בפועל אין בו דין השבה.

בכל אופן נמצא שאפשר לבאר גדר פחות מש"פ בב' האופנים, ובמילא י"ל שבזה נחלקו הראשונים: לשאר הראשונים (וכן לאדה"ז) שיש גדר "חצי שעור" בגזילה בפחות מש"פ, ה"ז לפי שגם בפחות מש"פ יש איכות ה"כסף", משא"כ לשיטת הרשב"א אין בגזילת פחות מש"פ גדר "חצי שעור", כי ס"ל שאין גדר כסף בפחות מש"פ.

ועפהנ"ל י"ל שהמהרש"א ס"ל כהצד שפחות מש"פ אינו בגדר "כסף", ולכן הקשה קושייתו, אבל התוס' אזלי להשיטה שזהו אכן בגדר "כסף". ולכן כתבו לדמות הנדון דב"ק שא"ל את גרמת לי היקפא יתירה לנדו"ד. אף ששם החסירו יותר מש"פ, ובנדו"ד החסירו פחות מש"פ, וכנ"ל.

והנה י"ל שחקירה הנ"ל היא היסוד לספיקת הר"ן בקידושין (ח, א), כי בגמ' שם מובא שר' כהנא לקח סודר עבור פדיון הבן (במקום חמשה סלעים) ואמר לדידי שוה לי ה' סלעים, ומסתפק הר"ן בדין אשה, אם קבלה פחות משוה פרוטה לקידושיה, ואמרה לדידי שויא לי פרוטה, האם מועיל, כמו הסודר שאף שאינו שווה ה' שקלים, יכול לומר לדידי שוי' לי, או שאינו מועיל - "דאפשר שכיון דלא שוה מידי לאו כל הימנה לתת עליו תורת כסף", משא"כ הסודר הוא בגדר ממון, ולכן אפ"ל שלדידי שווה יותר, אבל כאן שלא הוה בגדר ממון כלל, לא שייך לומר לדידי שוויא פרוטה. ובפשטות אפ"ל שצדדי הספק הם האם פחות משוה פרוטה הוא בגדר "כסף", ואז שייך לומר לדידי שויא לי, או שאינו בגדר "כסף" כלל, ולכן לא יוכלה לומר לדידי שויא לי. וכלשונו (בנוגע להצד שאינו מועיל) "לאו כל הימנא לתת עליו תורת כסף", היינו שבעצם אינו כסף.

והנה י"ל ג"כ שבזה נחלקו הרמב"ם והרא"ש: דהנה כתב הרמב"ם (הלכות אישות פ"ד הי"ט): "המקדש בפחות מפרוטה אינה מקודשת. קידשה באוכל או בכלי וכיוצא בו ששוה פחות משוה פרוטה הרי זו מקודשת בספק, וצריכה גט מספק, שמא דבר זה שוה פרוטה במקום אחר..יראה לי שאם קידש בתבשיל או בירק שאינו מתקיים וכיוצא בהם, אם לא היו שוה פרוטה באותו המקום אינה מקודשת כלל, שהרי דבר זה אינו מגיע למקום אחר עד שיפסד ויאבד, ולא יהיה שוה כלום".

וכותב ע"ז הרא"ש (פ"א סי"ז): "ומתוך דבריו משמע שאם היינו יודעים שהוא שוה במקום אחר היתה מקודשת מדאורייתא, והא דקרי להו קידושי ספק משום דקאמר שמואל שמא שוה פרוטה במדי, ואין ידוע לנו בודאי ששוה פרוטה במקום אחר, ומחמת זה כתב שאם הוא דבר שאינו מתקיים להגיע למקום היוקר אינה מקודשת כלל מדאורייתא".

ומביא את דעת הר"י ש"אפילו ידוע ששוה פרוטה במקום אחר [אינה מקודשת], דאין להקדש אלא מקומו ושעתו, והאי דנקט חיישינן שמא שוה פרוטה במדי, לרבותא נקט, דאפילו בכי האי גוונא אמרו רבנן דהוו [ספק] קידושין, גזירה אטו אותו מקום ששוה פרוטה, א"כ אין חילוק בין דבר המתקיים ובין דבר שאינו מתקיים, כיון דמשום גזירה הוא". וכותב הרא"ש: "ומסתברא כדברי הר"י, דאשה לא מקניא נפשה בפחות משוה פרוטה במקומה".

ואפ"ל שנחלקו בהנ"ל האם יש גדר שוה כסף בפחות משוה פרוטה: לשיטת הרמב"ם פחות משוה פרוטה הוא בגדר כסף אלא שחסר השיעור דפרוטה, ולכן אם במקום אחר החפץ שוה פרוטה - מקודשת מה"ת, כי אין כאן שום חסרון - ה"ז כסף, וגם בפועל יכולה לקבל הנאת פרוטה מזה ע"י שתוליך החפץ לאותו מקום. ולכן צריך להיות באופן שתוכל ללכת לשם בפועל ממש עם חפץ זה, ולקבל פרוטה תמורתו. כי בלא"ה, אף שהוי כסף, מ"מ אא"פ שהיא תהנה ממנו בשוה פרוטה. משא"כ לשיטת הר"י והרא"ש אינו בגדר כסף כלל, ולכן אינה מקודשת מה"ת, אלא שיש גזירה מדרבנן [ובמילא כבר אין חילוק בין אם יכולה לקבל בפועל פרוטה ע"ז - כי זה רק גזירה שאם יהיה כאן מישהו מאותו המקום יחשוב שגם בש"פ אינה מקודשת].