א.ידועה השמועה בשם הגר"ח מבריסק (הובא בכ"מ[1]), דהמכחיש בהעיקרים אפי' בשוגג מתוך חסרון ידיעה שלא ידע על חיוב האמונה בהם, אעפ"כ, דין כופר עליו. והמובא ממנו הוא שאמר בזה"ל: "דער וואס איז נעביך א אפיקורס איז אויך א אפיקורס"

על פי שיטה זו תירץ הגר"ח קושיית החת"ס (שו"ת יו"ד סי' שנו) ועוד, מה המיוחד בהעיקרים שמנה אותם הרמב"ם בפיהמ"ש לסנהדרין פ"י, הרי כל המכחיש בדבר הכתוב בתושב"כ או בתושבע"פ - הוא כופר (כמ"ש הרמב"ם בעיקר הח' שם), א"כ מה המיוחד בהעיקרים מכל הכתוב בתורה.

והביאור בזה הוא ע"פ הנ"ל, דבשאר דברים הכתובים בתורה אם מכחיש בהם מתוך חסרון ידיעה, שלא ידע שכך כתובה התורה, הוא אמנם טועה במה שכתבה התורה אך אינו כופר. ובהעיקרים, גם אם לא ידע שכך כתובה בתורה - הוא כופר.

ובזה תירץ גם קושיית העיקרים על הרמב"ם, מדוע חילק הרמב"ם העיקרים לי"ג, הלא כמה מהעיקרים - אינם אלא אחת, כי תלוים זב"ז ונלמדים ע"פ ההגיון אחד מהשני.

וגם בזה הביאור הוא ע"פ הנ"ל. כי גם המאמין בחלק מן העיקרים ומכחיש בחלקם מתוך חסרון ידיעה שלא קלט שע"פ ההגיון הבריא - תלוים הם אחד בהשני, אעפ"כ דין כופר עליו. לכן פירטם הרמב"ם לי"ג, כל עיקר לעצמו, בשביל זה שאינו מבין שתלוים זב"ז.

וטעם הדבר מדוע השוגג בהעיקרים הוא כופר, כי למעשה - חסר לו האמונה. וכמ"ש בהרמב"ם בפיה"מ לסנהדרין שם (הובא להלן), דרק ע"י האמונה בעיקרים אלו "הוא נכנס בכלל ישראל" ובאם אינו מאמין "יצא מן הכלל" ו"אינם בכלל ישראל".

ב. באג"ק לכ"ק אדמו"ר (חלק כ"ב אגרת ח'רנ ע' לג) מתייחס לשמועה זה שבשם הגר"ח מבריסק בענין השוגג בהי"ג עיקרים, ושוללה, וז"ל:

"מזכיר שמועה במכתבו בשם פלוני, שכאילו אמר אשר בנוגע לי"ג עיקרים, מי שחסר לו באמונה בהם אפילו בשוגג, אפיקורס מקרי, וע"פ ביאורו שמוסיף הנ"ל ה"נ גם באם אנוס גמור הוא וכמו תינוק שנשבה בין העכו"ם או בדרגא נעלית יותר, שמפרש באופן אחר מאמרי חז"ל.

ועיין רמב"ם הלכות תשובה פרק ג' ה"ז השגת הראב"ד - שמוכח להיפך.

והוכחה ברורה יותר מהנראה במוחש בנוגע שלשת עיקרים הראשונים דכו"כ אין להם ידיעה בפירושם, ותוכנם האמיתי. (עיין חובת הלבבות בתחלתו שער היחוד ועוד ועוד) ובפרט ע"פ המבואר בארוכה, באר היטב, בספרי קבלה וחסידות". ע"כ.

א. והנה העיקרים שמנה אותם הרמב"ם בפיה"מ לסנהדרין שם, הם: א) מציאות השם ב) האחדות ג) הרחקת הגשמות ד) שהוא קדמון ה) שראוי לעבדו ולא לזולתו ו) הנבואה ז) נבואת משה ח) תורה מן השמים ט) שלא תשתנה התורה י) ידיעת השם אודות מעשה בנ"א יא) שכר ועונש יב) משיח יג) תחיית המתים.[2]

וכותב שם הרמב"ם "כאשר יאמין האדם אלה היסודות כולם ונתברר בה אמונתו בהם, הוא נכנס בכלל ישראל ומצוה לאהבו ולרחם עליו ולנהוג עמו בכל מה שצוה הש"י איש לחבירו מן האהבה והאחוה, ואפי' עשה מה שיכול מן העבירות מחמת התאוה והתגברות הטבע הגרוע", משא"כ מי שאינו מאמין בהעיקרים "יצא מן הכלל וכפר בעיקר..ומצוה לשונאו ולאבדו".

וכ"כ בהל' ממרים פ"ג הלכה א' וב' "מי שאינו מודה בתורה שבעל פה..הרי זה בכלל האפיקורוסין ומיתתו בכל אדם. מאחר שנתפרסם שהוא כופר בתורה שבעל פה, מורידין אותו ולא מעלין, והרי הוא כשאר כל האפיקורוסין והאומרין אין תורה מן השמים והמוסרין והמומרין. שכל אלו אינם בכלל ישראל ואין צריך לא עדים ולא התראה ולא דיינים אלא כל ההורג אחד מהן עשה מצוה גדולה והסיר המכשול". ועי' גם בהל' תשובה פ"ג ה"ו ואילך.

השוואות

ג. והנה לדברי רבינו ששולל שמועה זו שבשם הגר"ח, יש להעיר מגירסת הכסף משנה בהשגת הראב"ד מספר העיקרים (שם פ"ב): "דהמאמין היותו גוף מצד תפיסתו לשונות הפסוקים והמדרשות כפשטן אין ראוי לקרותו מין". וכך היא גם שיטת בעל העיקרים עצמו כמ"ש בספרו שם. וכ"כ בשו"ת הרדב"ז ח"ד א' רנ"ח, ובפרדס רימונים להרמ"ק שער א' פ"ט, ועי' בלקו"ש לך לך חט"ו ע' 37.

ובספר חובת הלבבות שער היחוד פ"י עוד מוסיף וכותב, שהטעם שבתורה באו תוארים גשמיים על הבורא הוא - כדי שיהיה תפיסה לההמון בהבורא. וז"ל: "אלו היו מספרים אותו בענין שראוי לו מן המלות הרוחניות והענינם והרוחניים לא היינו מבינים לא המלות ולא הענין ולא הי' אפשר שנעבוד דבר שלא נדע", והתוארים הגשמיים מועילים - "כדי להתיישב בלבו ובדעתו כי יש לו בורא שהוא חייב בעבודתו".

ביאור ובירור בשיטת הרבי ובשלילת השמועה שבשם הגר"ח

ד. ויש להעיר על השמועה שבשם הגר"ח - בהקדמה: חומר חטאו של המכחיש בהעיקרים - מפורש ברמב"ם: דהמכחיש בהם הוא כופר ודינו כדין המומרין והמוסרין (הל' ממרים שם ופיה"מ שם, ועי' הל' תשובה שם הל' ט' וי"ב) שמורידין ולא מעלין אותו ואינו צריך עדים והתראה כו'.

אך אין מזה יסוד לחדש שגם השוגג או האונס שאינו יודע שמכחיש בהעיקר, דין כופר עליו. ודברי הרמב"ם דרק ע"י האמונה בעיקרים אלו "הוא נכנס בכלל ישראל", ואם אינו מאמין "יצא מן הכלל", "אינם בכלל ישראל", יש לפרשם בפשטות - דקאי על זה שיודע שמכחיש בהעיקר. אבל זה שאינו יודע שמכחיש בהעיקר, מועיל לו הפטור של שוגג ואונס כמו בכל התורה כולה - שלא לדונו ככופר.

בקובץ היובל ציינו לדברי הרמב"ם במו"נ ח"א פ' לו שכותב בפירוש דאין התנצלות למי שטועה בהגשמת הבורא בגלל חינוכו או מעיונו בפירוש המקראות, רק מקיל למי שמרחיק ההגשמה מן הבורא מתוך אמונה ואינו מבין ההוכחות ע"ז.

וז"ל: "ואם יעלה בדעתך שיש ללמד זכות על מאמיני הגשמות בשל היותו חונך כך או מחמת סכלותו וקוצר השגתו, כך ראוי לך להיות בדעה בעובד עבודה זרה, מפני שאינו עובד אלא מחמת סכלות או חנוך, מנהג אבותיהם בידיהם (חולין יג, ב). וא"ת כי פשטי הכתובים הפילום השבושים אלו, כך תדע שעובד ע"ז לא הביאוהו לעבדה כי אם דמיונות ומושגים רעים. נמצא שאין התנצלות למי שאינו סומך על בעלי העיון האמיתיים אם הי' קצר יכולת עיונית, שאני לא אחשב לכופר מי שלא יביא מופת על הרחקת הגשמות, אבל אחשוב לכופר מי שאל יאמין הרחקתה, וכל שכן במצוא פי' אונקלוס ופירוש יונתן בן עוזיאל עליו השלום ירחקו מן ההגשמה כל מה שאפשר".

אך אין בדברי הרמב"ם אלו זכר כלל על השוגג, וי"ל בפשטות שקאי על המזיד שיודע שמכחיש בתורה שהיא מן השמים דאין לו התנצלות בגלל חינוכו או בגלל הבנתו ע"פ תרגום המקראות. [וזיל בתר שרשו, שמשוהו להעובד ע"ז, והרי העובד ע"ז (ככל מצות התורה) אינו חייב אלא המזיד[3]].

וכבר ציינו להמפורש ברמב"ם הל' ממרים פ"ג ה"ג, ז"ל: "בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם ונולדו בין הקראים וגדלו אותם על דעתם [ונולדו במינות וגידלו אותם עליו (דפוס רומי וכת"י תימן)] הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם וגלוהו, ואינו זריז לאחוז בדרכי המצות שהרי הוא כאנוס ואע"פ ששמע אח"כ שהוא יהודי וראה היהודים ודתם הרי הוא כאנוס שהרי גדלוהו על טעותם..לפיכך ראוי להחזירם בתשובה ולמשכם בדברי שלום עד שיחזרו לאיתן התורה" ועי' בכ"ז בספר השיחות התשנ"א ע' 228.

ה. ובישוב הקושיות הנ"ל [דבמה שונה העיקרים משאר דברים הכתובים בתורה, וכן מדוע חילקם הרמב"ם לי"ג] - י"ל:

לשיטת הרמב"ם יש חובה מיוחדת בידיעת העיקרים - יותר מכל שאר דברים הכתובים בתורה. דאף שמצד המצוה של ידיעת התורה, אין חילוק בין העיקרים לשאר דברי התורה [ואפי' עיקרים הקשורים לאיזה מצוה, הרי אין מצוה בידיעתם יותר משאר מצות התורה], אעפ"כ, לשיטת הרמב"ם שיש חיוב מיוחד בידיעת עיקרים אלו דוקא, בהיותם ערכים רוחניים ומושגים כלליים באמונה, שעל ידם דוקא נהיה ראוי ליכנס לכלל ישראל (לשיטתו). לכן מנה אותם הרמב"ם - אלו דוקא כעיקרים, וגם פירטם וחילקם לי"ג דוקא, דכיון שיש חיוב בידיעתם לא סמך על המאמין שילמד אותם לבד אחד מהשני ע"פ החקירה כו'. [וכן מפורש בדברי האבארבנאל בראש אמנה פ"ט ופכ"ג, עיי"ש][4]

אבל אין חומר בדינו של מי שאינו יודע העיקרים, כי גם עליו חל הפטור כדוגמת הפטור של שוגג ואונס שבכל התורה כולה. [5]

ו. בנוגע לציטוט שיטת בעל העיקרים - במקומו כאן, יש להעיר - שאינו מדויק כלל.

דהנה בפלוגתת בעל העיקרים עם הרמב"ם, הרי לשיטת הרמב"ם העיקרים הם ערכים חשובים באמונה שחובה על האדם לדעתם כדי שיחשב מכלל ישראל, גם אם יצויר מציאות של דת בלעדי עיקרים אלו, אבל לשיטת בעל העיקרים, העיקרים הם רק היסודות אשר בלעדם לא יצויר מציאות של דת כלל. שלכן לשיטת בעל העיקרים הצטמצמו העיקרים רק לג' דברים, שהם: מציאות השם (מְצַוֶה), תורה מן השמים (מִצְוָה), שכר ועונש (מְצוּוֶה), שהם לשיטתו - עיקרים כלליים. אך אעפ"כ, מכל אחד מג' עיקרים אלו - מסתעף פרטים, הקרואים שרשים, שהם יסודות המתחייבים בהכרח ע"פ חוקי ההגיון - מתוך העיקרים עצמם.[6]

וכל ההבדל לשיטת בעל העיקרים בין העיקרים להשרשים - הוא בתפיסת המחשבה בחקירה העיונית, שהעיקרים הם המציאות של הדת האלוקית (שבלעדם אין מציאות של דת ותומ"צ כלל), והשרשים הם יסודות המתחייבים ע"פ חוקי ההגיון מתוך העיקרים. אבל בנוגע לחיוב האמונה בהעיקרים והשרשים, הרי שיטת בעל העיקרים הוא כדעת הרמב"ם - דכל המוכרח ע"פ חוקי ההגיון בהמציאות של דת אלוקית - הוא בכלל חיוב האמונה. לכן כל המכחיש בשרש דינו כמו המכחיש בעיקר - דהוי כופר, כמפורש בספר העיקרים מאמר א' פי"ג וט"ו.

וא"כ הקושי' על הנפק"מ לדינא מחלוקת העיקרים, היא על בעל העיקרים כמו על הרמב"ם. כי החילוק ביניהם הוא רק בקריאת השם, שהרמב"ם קרא להם עיקרים, והבעל העיקרים קרא להם שרשים.

ז. ויש להוסיף, דלכאורה יש מקום לומר שמיוחדים הם העיקרים בזה שאינם ממצוות מהתורה, אלא הרמב"ם קבע שיש בהם חיוב אמונה [ואפי' העיקרים שהם בכלל מצות ידיעת השם (כמ"ש בלקו"ש יתרו חכ"ו ע' 114) - הרי הרמב"ם הוא זה שפסק שהם בכלל המצוה].

דהנה מובא לעיל מספר העיקרים החילוק בין שרשים ועיקרים. וע"פ המבואר בראש אמנה פ"ד (הובא בדרמ"צ בתחלת מצות האמנת אלקות) ובהדרן על הרמב"ם תשמ"ו (לקו"ש חכ"ז ע' 251 אות ה'. מוזכר גם בלקו"ש יתרו שם אות א'), דאפי' בעיקר הא' עצמו יש לחלק בין האמונה במציאות הבורא לזה שהוא מציאות היותר שלם (שהוא מצוי ראשון ואינו צריך לזולתו כו'), נמצא דלשיטת בעל העיקרים, רק האמונה במציאות השם הוא בכלל העיקר (שהוא המוכרח בשביל מציאות הדת), משא"כ זה שמציאותו הוא היותר שלם שאינו בכלל העיקר.

א"כ לפי מ"ש הראב"ד שגדולים וטובים ס"ל שעיקר הג' של הרמב"ם אינו מוכרח, יש מקום לומר לשיטתם, דכן הוא גם בנוגע לזה שמציאותו הוא היותר שלם, וכן י"ל בנוגע לשאר העיקרים שעל מציאות הבורא, וכן י"ל בנוגע לכל העיקרים שאינם בכלל הג' עיקרים שקבעם בעל העיקרים.

ובנוגע לעיקר הי"ב והי"ג שהם האמונה בביאת המשיח ובתחיית המתים, יש להעיר ממ"ש בלקו"ש שופטים חל"ד אות ה' בביאור דברי הרמב"ם בהל' מלכים, דההבטחות שבתורה, קיומן בפועל תלוי בהתנאים וגדרים שפירשו חז"ל, ואינן ודאי שתתקיימו לפי פשוטה דוקא. לכן בהבטחת התורה על ביאת המשיח [אם לא שהיה פרט ממצות התורה (מצות ערי מקלט) כמ"ש שם] האומר שחל בזה שינוי ונתבטלה מפני החטא וכיו"ב - לא היה כופר בתורה שבכתב, וגם היה "צ"ע אם יש לו דין כופר בתורה שבע"פ". וכן האומר דאין פירוש המקראות האלו שעל הבטחת הגאולה כפשוטם דוקא - לא היה כופר בתורה שבכתב. ולהעיר גם מאגרת תחיית המתים להרמב"ם.

ועי' גם עיקרים מאמר א פכ"ה ומאמר ג' פרק י"ג על העיקר הט' של נצחיות התורה דאינו מוכרח.

ועאכו"כ די"ל כן בנוגע לריבוי פרטים שבהעיקרים באם לא שהרמב"ם קבע חיוב האמונה בהם. עי' לדוגמא מ"ש בלקו"ש חכ"ג בהעלותך ג' אות ה' בביאור עיקר הו' של נבואה, שמחיוב האמונה אינו רק הידיעה אודות גילוי נבואה בכלל אלא גם הפרטים באופן התגלותו המבוארים בדברי הרמב"ם בהעיקר שם.

[1]בכל הבא להלן עי' בקובץ היובל (תש"ס) ח"א ע' 189 וח"ב ע' 151. והמובא בקונטרס הלכתא למשיחא להרה"ג ר' י"א הלר שי' סי' יח

[2]) עי' בלקו"ש חכ"ב ע' 71 הע' 25 שמבאר העיקר הי"א של שכר ועונש, וכותב וז"ל "כבר העירו ע"ז שלא הביא בס' היד ענין העיקרים, אבל מובן שאין זה מבטל חשיבותם. ראה שו"ע יו"ד סרס"ח ס"כ". ע"כ. [בשו"ע יו"ד שם כתוב "כשבא להתגייר..מודיעים אותו עיקרי הדת שהוא יחוד השם ואיסור עבודת כוכבים", ולא נזכר העיקרים שכתבם הרמב"ם]

ופשוט שהכונה בדברי רבינו הוא, שלא הביא הרמב"ם בס' היד העיקרים כגדר של עיקרים דוקא.

אבל דין הכופר בהעיקרים - מפורש גם בספר היד, בהל' תשובה פ"ג ה"ו-ח ששם מזכיר הרמב"ם ענינים של רוב העיקרים [לבד משכר ועונש, או אוי"ל דשכר ועונש הוא בכלל מ"ש בהל' ט' בכלל מומרין] וקורא להמכחישים בהם בשם: מינים, אפיקורוסים, או כופרים (ומומרין) - לפי גדר העיקר.

אבל שם הרי מביאם בחלוקה אחרת, לא י"ג דוקא, וגם אינו מביאם כעיקרים, ועוד מזכירם ביחד עם דברים אחרים, וגם חלק מהם שונים ממ"ש בהעיקרים בפיה"מ (עי' דברי בעל ספר העיקרים בזה מאמר א' פרק י"ג).

ולהעיר, מלקו"ש שופטים חל"ד ע' 115 ובהע' 16, שמביא מ"ש האברבנאל ראש אמנה (סי"ט) שהרמב"ם הביא כל העיקרים בהל' יסודי התורה, לבד מעיקר הי"א והי"ב שהזכירם הרמב"ם בספר המדע, בהל' תשובה פ"ג ה"ה. ומבאר שם רבינו טעם החילוק, כי האמונה במשיח ותחיית המתים אינם חלק ממצוות התורה כמו שאר העיקרים.

ובקובץ היובל ח"א ע' 405 מעיר הר' ש. א. כ. שי' שבספר המדע, שהוא כלשון הרמב"ם בהקדמת ספרו "ספר ראשון: אכלול בו כל המצוות שהן עיקר דת מרע"ה, וצריך אדם לידע אותן תחלת הכל, כגון :יחוד ה' ב"ה, ואיסורי עכו"ם, וקראתי שם ספר זה ספר המדע" - ביאר הרמב"ם תוכן כל העיקרים לבד מעיקר הי"ב והי"ג: ד' עיקרים הראשונים - בהל' יסודי התורה; הה' - בתחלת הל' ע"ז; הו' זו' ח' ט' - בהל' יסוה"ת פ"ז ואילך; הי' והי"א והי"ב- בהל' תשובה באריכות. אבל עיקר הי"ג שהוא תחיית המתים, מזכירו פעם אחת בכל ספר היד, ורק בדרך הזכרה לבד (כמו בהי"ג עיקרים שבפיה"מ) , והוא בהל' תשובה פ"ג שם.

ויש להעיר: בכל המקומות כשדן רבנו בגדרו של איזה עיקר, מתייחס (בעיקר) לההלכה שבזה - כפי שמופיע בספר היד, ולא להעיקר שבפיה"מ. והיוצא מן הכלל הוא כאן, בביאור העיקר של שכר ועונש שאינו מופיע בפירוש בספר היד (כנ"ל), שלכן מוסיף רבנו ומבאר, דאעפ"כ - "אין זה מבטל חשיבותם". אשר מכל זה מובן, שסידור הי"ג עיקרים אינם אלא משום "חשיבות" לבד, כמבואר לקמן. ומזה מובן עד כמה הוא רחוק לשיטת רבנו, לומר, שהדיוק במנין הי"ג עיקרים יש בהם משום חידוש בגדר ההלכה בדינו של כופר.

[3]ברמב"ם) הל' ע"ז פ"ג ה"ה, כתוב:"העובד עבודה זרה כדרכה ואפילו עשה דרך בזיון חייב. כיצד. הפוער עצמו לפעור כדי לבזותו או זרק אבן למרקוליס כדי לבסזותו הואיל ועבודתו בכך חייב ומביא קרבן על שגגתו". ומבאר בכס"מ, דחייב דוקא חטאת בשוגג, אך אינו חייב סקילה במזיד דהא מוטעה הוא שאינו מתכוין לעבדו אלא לבזותו. [ועי' בנ"כ להרמב"ם להלכה הבאה על העובד מיראה ואהבה.] אך בלחם משנה הל' יסודי התורה פ"ה ה"ד כתב, דבאם התרו אותו אפי' אם ממעשיו ומדבריו ניכר שלא מתכוין לעבדו - אעפ"כ חייב סקילה.

ולפ"ז אפשר לומר בפירוש דברי הרמב"ם במו"נ דגם זה שאינו יודע שהוא כופר, מחמת חינוכו או בגלל טעותו בפירוש המקראות כו', עדיין דין כופר עליו. והרי כאן בכופר אינו צריך התראה, כי דינו של כופר שמסבבים מיתתו (מורידין ולא מעלין) אינו ממעשה בי"ד אלא נמסר לכ"א.

אך אין הכרח כלל לפירוש זה במו"נ, די"ל דקאי במזיד שאין לו התנצלות כו' כמ"ש בפנים.

ועי' בארוכה בלקו"ש שלח חכ"ח ע' 93 הטעם שחייב סקילה אף באינו מתכוין לחטוא, דאף שכלפי שמיא גליא שלא חטא, כי אין לדיין אלא מה שעיניו רואות.

[4]) וזה גם סיבת החילוק להתוארים שבהל' תשובה שם, מינים, כופרים כו', אף שכולם מכחישים בתורה מן השמים, כי החיוב ועד"ז הפגם אינו שוה בכולם.

[5]) ויתכנו מאוד דברי הגר"ח - בחילוק הידיעה שבין העיקרים עצמם, דמי שמאמין בעיקר אחד ומכחיש בהשני (בזדון, בידעו שמכחיש בהעיקר השני) - היפך חוקי השכל הבריא, אעפ"כ כופר הוא.

[6]) אלו הם השרשים של בעל העיקרים מחולקים לפי העיקרים: עיקר הראשון כלול מד' שרשים: א) שהוא אחד, ב) שאינו גוף ולא כח הגוף, ג) שאין לו התלות בזמן, ד) ושמסולק מן החסרונות. העיקר הב' כלול מג' שרשים: א) ידיעת השם על הנבראים, ב) מושג הנבואה בכלל, ג) האמונה בשליחות השליח (משה רבנו) למסור דבר השם לבנ"א ("שהוא עיקר כולל לכל הדתות האלוקיות", שם פט"ו). העיקר הג' כולל שורש אחד, שהוא, ההשגחה על מעשה בני אדם.

והנה לבד מה שבעל העיקרים השמיט לגמרי כמה עיקרים של הרמב"ם, הרי גם אלו שהביא (בכלל השרשים) - שינה בכמה מהם מהרמב"ם. וזה בהתאם לשיטתו של בעל העיקרים, שהעיקרים והשרשים הם רק אלו, שבלעדם - לא יצויר מציאות של דת אלוקית, או המסתעף מהם בהכרח - ע"פ חוקי ההגיון.

לכן לשיטתו, סיפורים שבתורה, כולל האמונה בסיפור התורה על חידוש העולם במעשה בראשית, אינם בכלל העיקרים וגם לא השרשים, והמפרש סיפורי התורה דלא כפשוטם (אלא בדרך משל) אינו כופר (אף שבודאי חוטא וטועה הוא), דלא כשיטת הרמב"ם בעיקר הח'. וטעמו של בעל העיקרים הוא, כי אינם מוכרחים בשביל מציאות הדת (תומ"צ), כמו שכתב במאמר א' פרק ב'.

וכן האמונה בכלל בחידוש הבריאה יש מאין, לדעת בעל העיקרים אינו מכלל העיקרים והשרשים, כי י"ל שברא הקב"ה העולם יש מיש מחומר קדום כו' כמ"ש במאמר א' פי"ג (עיי"ש כתב שם שכן הוא גם דעת הרמב"ם).

בדרמ"צ מצות האמנת אלקות, תחלת אות ג', כותב הצ"צ "חמשה עיקרים הראשונים שבי"ג העיקרים שהביא הרמב"ם פ"י דסנהדרין שהד' הם ביאור העיקר הראשון שהוא מציאות הש"י. ולכן מנאם בעל העיקרים בעיקר א' ואמר שהד' הם שרשים מסתעפים מעיקר הראשון והרמב"ם חלקם לעיקרים מיוחדים, ונימוקו עמו, ומ"מ קרא לעיקר הראשון יסוד היסודות כי הוא עיקר דעיקר כמ"ש הר"י אברבנאל (בראש אמנה) שם".

ולכאורה הכונה בדברי הצ"צ, שעיקר הא' והד' שרשים של בעל העיקרים הם מקבילים לה' עיקרים הראשונים של הרמב"ם. ואין הכונה שכל מה שכתב הרמב"ם בעיקרים אלו הכניסם בעל העיקרים בהעיקר והשרשים שלו.

ומ"ש על שיטת הרמב"ם "ונמוקו עמו", י"ל דבודאי אינו בגלל טעמו של הגר"ח, אלא מטעם אחר (עי' בראש אמנה פ"ט, שלא להלאות ההמון בחילוקים בין עיקרים לשרשים כו')

עוד שם, כותב הצ"צ, דמה שכתב בעל העיקרים שהוא מסולק החסרונות הוא בכלל עיקר הה' של הרמב"ם "שהוא ית' יש לו יכולת בלתי בעל תכלית ושפועל ברצון ומנהיג העולם בעצמו". ויש לדייק מזה שכתב הצ"צ שהוא בכלל עיקר הה', ולא בכלל עיקר הא' של הרמב"ם שמציאותו הוא היותר שלם, משמע, דמ"ש בעל העיקרים שהוא מסולק החסרונות כולל גם מה שכתב הרמב"ם בעיקר הה' "שהוא ית' יש לו יכולת בלתי בעל תכלית ושפועל ברצון ומנהיג העולם בעצמו.

ולפ"ז צ"ל, דאף שלשיטת בעל העיקרים אפי' אמונת החידוש יש מאין אינו מן העיקרים ולא מן השרשים, הרי זה שהוא "פועל ברצון ומנהיג העולם בעצמו" הוא בכלל שרש הד' שהוא מסולק מן החסרונות (ואעפ"כ, שרש הא' של עיקר הב' שהוא ידיעת השם אודות הנבראים, הוא שרש בפ"ע), ועי' דרמ"צ שם ע' 100. ולפ"ז ע"כ גם זה שמציאותו הוא היותר שלם כו' נכלל בשרש הד'.