איתא בירושלמי ר"ה (פ"ד ה"ח) על הפסוק (תהלים יז, א) "תפלה לדוד שמעה ה' צדק, הקשיבה רינתי, האזינה תפלתי בלא שפתי מרמה", 'שמעה ה' צדק' זו קריאת שמע, 'הקשיבה רינתי' זו רינון תורה, 'האזינה תפלתי' זו תפלה, 'בלא שפתי מרמה' זו תפלת מוסף.

בירושלמי כאן נזכר קודם 'הקשיבה רינתי' זו רינון תורה ואח"כ 'האזינה תפלתי' זו תפלה, והמפרשים מקשים הא תפלה קודם לתורה כדאיתא בברכות (ה, ב): תניא אבא בנימין אומר שתהא תפלתי סמוך למטתי, ע"ש ברש"י: "כל ימי נזהרתי שלא לעשות מלאכה ושלא לעסוק בתורה כשעמדתי ממטתי עד שאקרא ק"ש ואתפלל" - ומוכיח ה'לב שמחה' מגור זצ"ל מירושלמי זו - שמכאן שצריכים ללמוד לפני התפלה [ראה קובץ 'נחלת צבי' קובץ י' עמ' רלז].

ברם עדיין לא מתורץ עם מה שנאמר בברכות שם שאסור ללמוד קודם התפלה [ע"ש בתוס' ד"ה אלא אימא], מלבד שנאמר שזה מחלוקת בין בבלי לירושלמי.

והנראה בזה לבאר שלא יהיה מחלוקת בין בבלי לירושלמי, בהקדם מ"ש רבנו הזקן בלקוטי תורה תבא ד"ה תחת אשר גו' (מג, ג): "והנה התפלה היא במקום קרבנות והיא ג"כ בחי' ריח ניחוחי ולכן אמרו לבעל החוטם אני מתפלל כמ"ש בזח"ג (נשא ק"ל ע"ב). וכיון שכן לכן צריך לזה טהרה כנ"ל שהטהרה שייך לבחינת ריח. וריחא דחנוניתא זהו כענין לבעל החוטם אני מתחנן. וע"כ לדברי הכל התפלה מקובלת יותר עם הטבילה ועיין בר"ח שער האהבה פי"א ג"כ טעם לזה כי התורה כו' אמנם תפלה כו' יעו"ש.

"הב' צדקה כמו ר"א יהיב פרוטה כו' בצדק אחזה פניך מפני שיש קטרוגים על האדם ודנין אותו אם ראוי לכנס להיכל ממ"ה הקב"ה בתפלה וצדקה תציל כו' וצדקה תרומם גוי ועמ"ש סד"ה וארשתיך לי.

"והג' הוא עסק ולימוד דברי מוסר ובפרט דברי מוסר הנמצאים בזוהר מלשון הארה שמאיר במקום החושך שהוא חכמת אמת אשת חיל עטרת בעלה היא האמונה שמלא כה"כ אף בלי התבוננות יקרה מאד למעלה מצד דירה בתחתונים וכו' והיא עטרת בעלה. פי' בעלה היא אהבה רבה שאחר התבוננות באמונה זו הפשוטה לדבקה בה' אחד סובב כ"ע שאהבה רבה זו הוא בחי' דכר כמ"ש זכר חסדו וכו'. ומפני שנתאוה הקב"ה להיות לו דירה בתחתונים היא האמונה הפשוטה נעשית עטרת לראשו כו" עכ"ל.

והנה בס' לשמע אזן להרה"ח ר' זלמן דוכמאן ז"ל (עמ' 196. ובהוצאה החדשה ע' רב) מסופר, שזקנו החסיד הנודע ר' מרדכי יואל ז"ל שמע מהחסיד המפורסם ר' פסח מאלאסטאווקער ז"ל, שפעם אמר לו אדמו"ר הצמח צדק ביחידות, דמה שכתב אדמו"ר הזקן כאן שקודם התפלה צריכים ללמוד זהר - "האט דער זיידע געמיינט חסידות" [- כוונת הסבא היתה לתורת החסידות].

והנה בס' ספורי חסידים פ' עקב (ע' 479) נאמר: "חסיד אחד התאונן לפני הרב הצדיק ר' הלל מפאריטש, תלמידו של הרבי בעל 'צמח צדק', שכשלומד חסידות קודם התפלה יש לו חיות גדולה בחסידות, וכשעומד אחר כך להתפלל מסתלקת ממנו החיות ואינו יכול להתפלל כראוי.

"אמר לו ר' הלל: הלא יש לנו רבי, תשאל אותו.

"והחסיד אמר לו: וכי על כל דבר ודבר אפשר לנסוע להרבי ולשאלו? - נמצא - השיבו ר' הלל - כשאין אתרוג צריך ליטול מקל ולנענע?...

"הפציר בו הרבה החסיד שבכל זאת ייעץ לו מה לעשות. אמר לו ר' הלל: - וכי מה איכפת לך אם אתה מתפלל קודם התפלה?" עכ"ל.

ומעתה י"ל דהירושלמי מיירי אודות לימוד החסידות, והבבלי מיירי אודות לימוד הנגלה ולק"מ, כי בעצם 'לימוד החסידות' הוא ג"כ בגדר 'תפלה', וכמו שאמר ר' הלל: 'וכי מה איכפת לך אם אתה מתפלל קודם התפלה'.

ולפ"ז יומתק מאד בירושלמי דקאמר: 'הקשיבה רינתי' זו רינון תורה', ולכאורה הרי זו סתירה מניה וביה - 'רינון' זה תפלה ולא תורה? - אלא שכאן מיירי מחלק שבתורה שהוא ג"כ בגדר תפלה, וזהו תורת החסידות. והיינו שבעצם עומק המשמעות של מה שנאמר בירושלמי: 'הקשיבה רינתי' זו רינון תורה', הכוונה היא ל'לימוד החסידות', שזהו 'רינון תורה'.

ונמצא שזה ג"כ תואם מאד עם הבבלי, וכמ"ש ברש"י שם: "כל ימי נזהרתי שלא לעשות מלאכה ושלא לעסוק בתורה כשעמדתי ממטתי עד שאקרא ק"ש ואתפלל", דאכן לימוד החסידות הוי ג"כ בגדר 'ואתפלל' (לפני התפלה), וא"ש מאד.

והנה בקרבן העדה מפרש 'זו רינון תורה': "שצריך לקרות בזמרה לכך נקרא רינון". והיינו שהתורה נלמדת בנעימה, כדאיתא בבבלי מגילה (לב, א): כל הקורא בלא נעימה ושונה בלא זמרה וכו'. ברם עדיף טפי לפרש כנ"ל דקאי על לימוד החסידות שתורתו הוא בעצם תורה של רינון, ולא רק שהוא תורה שנלמדת באופן של רינון.

עפ"י הנ"ל י"ל דהבבלי והירושלמי הם לשיטתם, דאיתא בתורת מנחם כרך ל (עמ' 116 ואילך) בשיחת ש"פ משפטים תשכ"א:

"ע"פ המבואר לעיל, יובן גם מ"ש בירושלמי [ע"ז פ"ב סה"ז (ובפני משה שם)] (והובא גם בתוס' בבבלי [תוד"ה מ"ש - ע"ז לה, רע"א]) על הפסוק "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם", שמפרש "תשים" מלשון סימה ואוצר: "תני ר"ש בן יוחאי . . מה הסימה הזאת אינה נגלית לכל ברי', כך אין לך רשות לשקע את עצמך בדברי תורה אלא לפני בני אדם כשרין".

"ולכאורה, דרשת הירושלמי היא להיפך מדרשת הבבלי [עירובין נד, ב (ובפרש"י)] הנ"ל, "שחייב להראות לו פנים", דהיינו שצ"ל ענין ההסברה והגילוי (ועד ש"משימו בלבם"), ואילו דרשת הירושלמי היא להיפך?!

"וביותר אינו מובן, שבעל המאמר בירושלמי הוא רשב"י, שענינו גילוי התורה - גם פנימיות התורה - לכל, וכידוע בפירוש הלשון "פתח ר' שמעון", שרשב"י פתח את הצינור דפנימיות התורה שיהי' בגילוי לכל, ואעפ"כ, דוקא רשב"י דורש מפסוק זה שצ"ל ענין ההעלם?

"והביאור בזה - דהיא הנותנת:

"כיון שענינו של רשב"י הוא גילוי פנימיות התורה, לכן דורש את הכתוב בנוגע לפנימיות התורה - שבזה ישנו התנאי שצ"ל "לפני בני אדם כשרין", דהיינו שיש צורך באיזו הכשרה לזה. - בנגלה דתורה, הרי התינוק "משיתחיל לדבר אביו מלמדו תורה כו'", ומלמדו את האותיות והנקודות שבתורה, משא"כ פנימיות התורה - הרי מובן שלא שייך ללמדה לתינוק, אלא יש צורך בהכשרה כו'.

"ונמצא, שהדרשה שבבבלי היא בנוגע ללימוד גליא דתורה, שבזה צ"ל הגילוי ד"חייב להראות לו פנים", ועד ש"משימו בלבם"; ואילו הדרשה שבירושלמי היא בנוגע ללימוד פנימיות התורה, וכדאיתא בסמ"ג בפירוש דברי הירושלמי: "מה הפנימה הזאת אינה נגלית לכל ברי' כך אין לך רשות לשקע עצמך על דברי תורה לגלות רזי'".

נמצא שהבבלי בברכות ובעירובין לשיטתם מיירי אודות נגלה דתורה, והירושלמי בר"ה וע"ז לשיטתם מיירי אודות פנימיות התורה. וגם י"ל, שהירושלמי הוא בחי' אור ישר, לכן מיירי אודות פנימיות התורה, והבבלי הוא בחי' אור חוזר [במחשכים הושיבני], לכן מיירי אודות נגלה דתורה.

*) לעילוי נשמת אמ"ו הרה"ח ר' אלעזר בהרה"ח ר' יוסף שלמה ז"ל הכ"מ. נלב"ע מוצאי ש"ק בהר בחוקתי כ"ה אייר תש"ע. ויה"ר שיקוים היעוד ד'הקיצו ורננו שוכני עפר' והוא בתוכם אכי"ר.