א. גרסינן בגמרא (קידושין ריש ה, א) "ומנין שאף בשטר, ודין הוא, ומה כסף שאין מוציא מכניס, שטר שמוציא אינו דין שמכניס. מה לכסף שכן פודין בו הקדש ומעשר שני, תאמר שטר שאין פודין בו הקדש ומעשר שני, דכתיב ונתן הכסף וקם לו וכו'".

ובפירוש שטר זו"שאין פודין בו הקדש ומעשר שני", כתב רש"י, "אם כתב לגזבר שטר על מעות פדיון הקדש אין הקדישו פדוי דבעינן ונתן הכסף וקם לו".

וידועה קושיית ה'קובץ שיעורים' (בריש מכילתין אות ד), דאם באמת מדובר כאן על 'שטר התחייבות' נמצא שלא בא לפדות ההקדש ומע"ש עם 'תורת' שטר אלא עם 'תורת' כסף, וא"כ הרי זה שלא מהני לעשות כן אינו מראה על 'חיסרון' בכחה של שטר (או על עדיפות בכחה של כסף), אלא ד'כסף' לא מהני בציור כזה, ושוב אין כאן פירכא על הק"ו שרצתה הגמרא ללמוד כסף משטר?

והנה הרשב"א באמת פירש שמדובר במי שרצה לפדות הקדש ומע"ש בתורת שטר ממש, והיינו כמו כל שטר קנין, ובלשונו "מה לשטר שכן אין פודין בו הקדשות, אם כתב בשטר הקדש זה פדוי אינו פדוי", ואשר לפ"ז ל"ק קושיית הקוב"ש.

אמנם באמת לא מחמת קושיא זו פירש כן הרשב"א; דהא תחלה הביא פירוש רש"י הנ"ל, והקשה עליו דאם מדובר על שטר התחייבות, הרי שטר כזו לא מהני – לא רק לענין הקדש ומע"ש, אלא – גם לקידושין! ומחמת זה פירש שמדובר כאן בשטר כזו שבא לפדות ההקדש ומע"ש איתה ב'תורת' שטר (אשר שטר כזו אכן מהני בקידושין). והרי מזה שלא הקשה – הרשב"א – על רש"י קושיית הקוב"ש, נמצא לכאורה דלא הי' קשה ליה קושיא זו.

ועכ"פ צ"ע מדוע ל"ק ליה לרש"י ולהרשב"א קושיית הקוב"ש?

ב. ויתבאר בהקדם: הזכרתי מה שהרשב"א מקשה על רש"י דשטר התחייבות לא מהני גם לענין קידושין. אמנם דבר זה אינו פשוט, אלא במחלוקת היא שנויה, ויסוד הדברים הוא כך: לקמן בגמרא (מז,ב – מח,א) מבואר דבעצם היו יכולים לקדש אשה בשטר חוב של אחרים מחמת זה שהיא שוה כסף (אי לאו דהאיש יכול למחול החוב גם אחרי המכירה עיי"ש), ואשר לפ"ז לכאורה היו יכולים לקדש גם עם שטר חוב 'דידיה' (היינו שטר שמתחייב בה ליתן כסף לאשה). אלא דבזה מחדש הרשב"א דלא מהני משום דלא הוציא שום דבר מרשותו, הואיל והחוב עדיין 'אגידא גביה', משא"כ בשט"ח של אחרים שהוציא הדבר מרשותו לגמרי (עיי"ש, ויסוד זה כתבו הרשב"א – ועוד ראשונים – בכ"מ, ואכהמ"ל).

ואמנם לא כל הראשונים מסכימים עם יסוד וחילוק זה, אלא סב"ל דכן יכולים לקדש (ולקנות בכלל) עם שטר התחייבות. ולכאורה כן הוא שיטת רש"י כאן, ומבואר בפשיטות מדוע ל"ק ליה קושיית הרשב"א שעליו. ובקצה"ח (סי' ק"צ סק"ו) האריך לבאר איך דפלוגתא זו תלוי' בפלוגתת הראשונים בביאור סוגיית הגמרא לקמן (דף ח) בענין "מנה אין כאן משכון אין כאן" ואכהמ"ל.

והרשב"א בסוגיין מביא הוכחה לשיטתו דלא יכולים לקדש עם שטר התחייבות, מהדין בפדה"ב, ובלשונו "וכדתנן בבכורות פרק יש בכור (נא,א) גבי פדיון הבן . . כתב לכהן שהוא חייב לו ה' סלעים חייב ליתן לו ה' סלעים ובנו אינו פדוי כדי שלא יאמרו פודין בשטרות, דאלמא אפילו דבר תורה אינו פדוי עכשיו אלא לכשיתן, וה"נ אינה מקודשת עד שיתן וכו'".

ומקשים ע"ז, דלכאורה איזו ראיה ישנה מזה דלא מהני שטר התחייבות בפדה"ב, שעד"ז לא תהני בקידושין; הרי בפדה"ב ישנה דין שצ"ל דבר שהוא 'גופו ממון', ושלכן לא יכולים לפדות גם עם שט"ח של אחרים, ומובן א"כ שעד"ז לא יכולים לפדות עם שטר התחייבות דידיה, וא"כ איזו שייכות ישנה מדין לזה לקידושין, שבה ל"צ בדוקא דבר שגופו ממון, וכן היו יכולים לקדש עם שט"ח של אחרים (כנ"ל)?!

ובקצוה"ח (הנ"ל) כתב בזה דבר נפלא: "יש לחלק דבשט"ח דאחרים דאין פודין היינו משום דאין גופו ממון, ומשום דאינו קונה השט"ח אלא ע"י הראיה והוא השט"ח ואין גופו ממון, אבל שט"ח דידיה דמחייב עצמו ובזה נשתעבד לו אפשר דזה הוי גופו ממון".

והיינו שהקצוה"ח מחדש דשטר התחייבות (לעומת שט"ח של אחרים) אפשר להחשב 'גופו ממון' הואיל והשטר עצמה 'מחדשת' ופועלת ה'ממון', ואשר לפ"ז מובנת הוכחת הרשב"א; דהרי מחמת התנאי של 'גופו ממון' הי' שטר התחייבות מהני גם לענין פדה"ב, והא דלא מהני אינו אלא מחמת זה דעדיין לא יצא הממון מרשותו (ד'אגידא ביה' כנ"ל), ושוב ישנה לחיסרון זו גם לענין קידושין (אף דגבי קידושין ליכא צורך שיהי' גופו ממון כנ"ל).

ועכ"פ יוצא מדברי הרשב"א והקצוה"ח דשטר התחייבות יכולה להחשב כ'גופו ממון', והחיסרון בקנייה עם שטר כזו היא מטעם אחר כמשנ"ת.

ג. ואשר לפ"ז נחזור לדברי רש"י בסוגיין; דהנה גם בפדיון הקדש ומע"ש נאמרה הדין דצ"ל ע"י דבר שהוא גופו ממון דוקא, ושלכן לא יכולים לפדות גם בשט"ח של אחרים (ואכן יעויין בדברי מהרש"ל בסוגיין דפירש כך דברי הגמרא שלא יכולים לפדות עם שטר – דמיירי בשט"ח של אחרים), ולפ"ז באם שטר התחייבות נחשב לדבר שאין גופו ממון, אז מובן בפשטות מדוע לא יכולים לפדות איתה, ולכאורה כך למד (גם) הקוב"ש, דלפ"ז הרי זה שא"א לפדות בשטר זו לא קשור בכלל ל'תורת' ודיני שטר, אלא לזה שהיא ב'סוג' זה של כסף – שאין גופו ממון.

אמנם באם שטר זו נחשב לדבר שהוא גופו ממון, אז צריכים לטעם אחר מדוע לא מהני לפדות בו. בשלמא לדעת הרשב"א הרי גם דבר זה מתבאר ע"פ היסוד שלו דכ"ז שהכסף אגידא גביה א"א לקנות ביה (ושלכן לא מהני גם לקדש איתה כנ"ל), אמנם לדעת רש"י דלא סב"ל מיסוד זה, הרי באם סב"ל ג"כ דנחשב לגופו ממון, אז צ"ל טעם אחר מדוע לא מהני לפדות ביה (אע"פ דכן מהני לקדש איתה).

ונראה לבאר הדבר על יסוד עוד הקדמה אחת: הנה עצם הענין שמהני שטר התחייבות בכדי לחייב את עצמו בחוב, אינו פשוט בכלל, ויסוד הדברים הוא בדברי רבי יוחנן בכתובות[1] "דא"ל חייב אני לך מנה בשטר, רבי יוחנן אמר חייב, אלימא מילתא דשטרא וכו'". ולדעת כמה ראשונים שם[2], הרי המדובר הוא כשמודה בשטר על חיוב שכבר נתחייב מקודם, אבל ליכא כזה מושג שיתחייב א"ע בחיוב חדש ע"י השטר.

ואמנם ר"ת בתוספות שם חולק ע"ז וסב"ל דכן מתחייב בחיוב חדש ע"י שכותבו בשטר, ומבאר בזה "ואין לתמוה היכי משתעבד בשטר זה הא אין מטלטלין נקנין בשטר, דיש לומר דהואיל וטרח למכתב שטרא גמר ומשעבד נפשיה. שהרי אפילו באמירה בעלמא יש דברים שנקנים כדקאמר בסמוך. ועוד דשמעינן ליה לרבי יוחנן בהזהב[3] הנותן מתנה מועטת לחבירו קנה אע"פ שלא הגיע לידו דגמר ומקני, הכא נמי מתוך שטרח ליתנם בשטר בכה"ג גמר ומקנה וכו'".

ועכ"פ נמצא דלדעת ר"ת יכולים להתחייב ע"י שטר מחמת הגמירת דעת שישנה בזה כמבואר בדבריו.

אמנם ראיתי מציינים לדברי הרמב"ן על הסוגיא שם שמבאר אופן ההתחייבות ע"י השטר באו"א: "אין אדם משעבד עצמו בדבר שאינו חייב בדברים, אע"פ שאמר לעדים אתם עדי, אלא באחת מדרכי ההקנאות". והיינו דהא שנתחייב ע"י השטר הוה מחמת זה דשטר הוה "מדרכי ההקנאות", והיינו שע"י ה'קנין' של שטר נתחייב האדם בחוב זה שרוצה להתחייב בה!

ואשר לפ"ז נראה לומר ביאור חדש מדוע לא מהני שטר התחייבות לענין פדיון הקדש ומע"ש (ועד"ז לענין פדה"ב), גם אם סוברים דהוא נחשב לגופו ממון (כהרשב"א וקצוה"ח הנ"ל), וגם אם סוברים דליכא חיסרון בהא ד'אגידא גביה' (כרש"י); מאחר דההתחייבות ממון מגיעה רק עי"ז שנקנה עם השטר, והיינו דצריכים להקנין של שטר בכדי להתחייב בכסף זה, והרי קנין שטר לא מהני היכא דצריכים דוקא כסף, שוב ליתא כאן קנין שיועיל בכדי לחייב הכסף, ושוב ליתא התחייבות לקנות איתה.

בסגנון אחר: הן אמת דשטר התחייבות הוה גופה ממון בכדי לקנות איתה, אבל זהו רק אחרי שכבר חלה ההתחייבות, אמנם בכדי 'להגיע' לזה צריכים להקנין של שטר, דרק על ידה מתחייבים כנ"ל, וא"כ בדברים כאלו דל"ש בהם הקנין של שטר (שבעצמותו אינו גופו ממון), שוב לא שייך הקנין שע"י שטר התחייבות.

ואם כנים הדברים מבואר היטיב דהא דלא מהני שטר התחייבות לענין פדיון הקדש ומע"ש לא הוה חיסרון בכח ה'כסף' שבה (דבאמת הוה גופו ממון כו' כמשנ"ת), אלא בכח השטר שבה, ומתורץ קושיית הקוב"ש.