בגליון י"ט (ג' תמוז ש"פ קרח) כתב הרי"מ וואלבערג בענין שליחות במצוות שבגופו. ומביא דברי התוס' רי"ד בזה, ודברי הקצוה"ח בסימן קפב שמקשה עליו. והקצות מבאר דהא דלא מהני שליחות במצוות שבגופו, כתפילין וכיו"ב, הוא משום דדין שליחות נאמר רק על מעשה ולא על מילתא דממילא, כמו שמביא מהרא"ש בנדרים לגבי שליח להפר נדר אשתו, דפריך הגמ' והא לא שמיע לי', וכתב ע"ז הרא"ש דשמיעת האפוטרופוס אינו כשמיעת הבעל ואע"פ שעשאו שליח הפר דבמידי דממילא לא שייך מינוי שליחות. ולכן במצוות שבגופו כתפילין שהמצוה הוא שהתפילין יהיו מונחים על גופו לא שייך שליחות שגוף השליח יהי' כגוף המשלח, לעניין הנחת התפילין שיהי' אח"כ, כי השליחות אינו על עשי' אלא על דבר דממילא שאין בזה שליחות.

ומקשה ע"ז הרימ"ו, דא"כ איך האשה עושה שליח לקבל גיטה מיד בעלה, והרי אין השליח עושה מעשה, ומביא אח"כ דברי הברכ"ש ומסיק דהא דלא מהני שליחות במצוות שבגופו, הוא משום דבכל מקום שהכוונה הוא לכם הפעולה, - ולא הנפעל - החיוב הוא דוקא על האדם עצמו, ואינו יכול לעשות שליח, משא"כ כשהכוונה בהמעשה הוא הנפעל הבא על ידו אין הקפדה שהוא בעצמו יעשה המעשה שמביא הנפעל ואפשר לעשות שליח, וכתב שאולי זהו כוונת התורי"ד, עכת"ד.

אבל נראה דקושייתו על הקצות אינה קושיא, דהנה באמת לפי דבריו הי' אפשר להקשות עוד מהשיטה דחצר קונה במציאה משום שליחות (ב"מ דף י, ב) וגם שם פשוט שהחצר שהוא דומם אינו עושה שום מעשה, ואיך שייך בו שליחות?

אבל ביאור דברי הקצות נראה שאינו נוגע כ"כ שיהי' מעשה ממש, שמזיז את הדין וכו' אלא העיקר הוא שלא יהי' מידי דממילא, וכמו שמביא מדברי הרא"ש דהמידי דממילא, כשמיעה, לא שייך בזה שליחות והטעם לזה י"ל דעל דבר שקורה ממילא שאין שום השתתפות של האדם בזה, אין כאן איזה דבר שהיא ממנו, שנגיד שהשני שלח לעשותו, ושיוכל למסרו להשני בתורת שליחות אבל כשיש כאן איזה ענין שנפעל ובא מהאדם אפילו אינו מעשה ממש, שייך בזה שליחות.

ולכן כשמדובר בקנינים, שהחצר יקנה המציאה, או שהשליח יקנה הגט בשביל האשה, שייך ענין השליחות, שהקנין הזה ייעשה בשביל פלוני, והגם שהקנין נפעל בלי מעשה של החצר או השליח, אבל לכן הקנין הרי הוא דבר שיש לו השתתפות בזה שהוא קונהו (ואפילו בגט שזה בעל כרחה, אבל סו"ס זהו באופן שהיא צריכה לקנותה, רק של"צ דעתה) וי"ל בענין הזה שייך שליחות ששלחו לפעול הקנין בשבילו.

משא"כ במידי דממילא ממש בשמיעת האוזן, או עצם מציאות גופו לא לגבי שאין פעולה שיעשה, אלא לגבי דבר שיעשה אתו, הנחת תפילין וכו', ע"כ לא שייך שליחות, כן נראה כוונת דברי הקצות.

אולם מה שאפשר להקשות על דברי הקצות הוא מענין אחר דיש מצוות שבגופו שלכאורה כל ענינם הוא העשי' ואעפ"כ אין בזה שליחות, כמו נטילת לולב, שהמצוה הוא לקחת לולב, - ואינו כתפילין שיש מצוה לקשרן על ידך, שצ"ל מונח על גוף האדם, ולגבי עצם הגוף לא שייך שליחות, אבל בלולב לכאו' כל המצוה הוא מעשה הלקיחה ולמה אין בזה שליחות?

ולכן ס"ל שהחילוק הוא בין מצוות שכוונתם הפועל, למצוות שכוונתם הנפעל. דכל מהצוות שבגופו, הכוונה הוא שגוף האדם הזה יתעסק בהדבר הזה ובזה לא שייך שליחות, משא"כ במצוות שענינם הנפעל, כמילה ושחיטת קדשים וכו' בזה שייך שליחות, וכמש"כ הרימ"ו כנ"ל.

ולכאורה נראה שהדברים מבוארים בשו"ת חתם סופר חלק או"ח סימן טו וז"ל שם (בקטע ד"ה ותו) "והענין בזה הוא כך דבכל המצות שאינם מוטלים על גוף האדם שלוחו כמותו וא"צ לעמוד על גביו כלל.

ומש"ה מ"ע שציוה הקב"ה למול בנו שעיקר המצוה שיהי' הבן נימול ומוטל על האב, שלוחו כמותו ואפי' האב במצולות הים, ומ"ע של שחיטת קדשים שמוטל על הבעלים שיהי' קדשיהם נשחטים או שהי' כרי מופרש ממתנות כהונה וכל כיוצא בזה הוה שלוחו כמותו ושלא בפניו.

אבל מצוה שעל גופו כגון להניח תפילין וליקח לולב א"א לשלוחו שיניח על ידו של עצמו או ליטול לולב בידו ויוציא רבים י"ח זה א"א ויעי' כפות תמרים בזה..." ע"ש, ובסימן ר"א מש"כ בזה, ולכאורה הם הם הדברים הנ"ל.