רב ושליח בברייטון ביטש, ור"מ בישיבת תות"ל "חובבי תורה"
בכתובות יט, א הביא בתד"ה וכגון כו' הסברא דמכירת שטר חוב הוא מדרבנן, ומבאר דזהו הטעם דיכול למחלו לאחר שמכרה משא"כ בדין דאורייתא לא מועיל מחילה עיי"ש. ועי' לקמן פה, ב בתד"ה המוכר כו', וראה ברא"ש ור"ן שם שנחלקו הראשונים אם מכירת שט"ח היא מדאורייתא או מדרבנן (ומש"כ בתוס' שם דלר"ת אינו אלא מדרבנן אין זה סותר למש"כ ברא"ש ור"ן בשם ר"ת דסבר דהוא מדאורייתא, אלא ששני שעבודים הם למלוה; שעבוד הגוף ושעבוד נכסים, ואינו מוכר אלא אשעבוד נכסים, עיי"ש בארוכה. מיהו בתוס' הרא"ש שם ובתוס' ר"ש משאנץ כתבו דמתחילה הי' רגיל ר"ת לומר שהוא מדרבנן ולבסוף חזר בו וסבר שהוא מן התורה).
והנה הטעם דסברי דלא מועיל המכירה מדין תורה הוא שאין בהן ממש, ואין גופו ממון כמ"ש בראשונים שם. אבל צ"ע שהרי לאחרי שתיקנו חז"ל שיש בשטרות דין מכירה, לא הי' צריך להועיל מחילה מדין דרבנן עכ"פ כמו דלא מועיל אם הוא דין דאורייתא דכל דרבנן כעין דאורייתא תיקנו.
וי"ל דזה תלוי במחלוקת הראשונים אם קנין דרבנן מהני לדין תורה, כמו בנתינת לולב לקטן ביום א' של החג דמדין תורה יכול לקנות, אבל אין יכול להחזיר ולהקנות, ונחלקו הראשונים באם התינוק הגיע לעונת הפעוטות שתיקנו חז"ל דהוא בדין מכירה ומתנה; הר"ן סבר (סוכה מו, א) דיכול הגדול ליתן לו את הלולב וגם יכול הקטן להקנותו בחזרה, דכיון שרבנן תיקנו שיכול להקנות מועיל גם לדין תורה (דלולב צריך שיהי' "שלכם"), אבל שיטת הרמב"ם היא דגם קטן שהגיע לעונת הפעוטות לא יכול להקנות, דכיון דאינו אלא מדרבנן לא מועיל לדין תורה, וב' הדעות הובאו להלכה, בשו"ע או"ח סי' תרנח ס"ו עיי"ש. ובפס"ד להצ"צ או"ח סי' תמח האריך בזה בתכלית האריכות בכמה דינים עי"ש.
ולפ"ז י"ל להשיטה דקנין דרבנן לא מועיל לדין תורה, דכן הוא גם בדין מכירת שטרות - דאע"פ שתיקנו חז"ל דין מכירה לא נפקע עיקר השעבוד של הלוה למלוה שהוא מדין תורה, ולכן אם לאחר המכירה חזר ומחל שעבודו מועיל המחילה, וממילא נפקע החוב לגמרי גם מדין דרבנן (ועי' בחו"מ סי' ס"ו סמ"ע ס"ק נה).
ואין לומר דאע"פ שנפקע עיקר החוב אשר מדין תורה, מ"מ יש להלוה לשלם להלוקח משום דין דרבנן. די"ל דחז"ל לא עושים תקנה שסותר הדין תורה, וכיון ששיטה זו סוברת שאין דין דרבנן מפקיע תורה לכן גם לאחר מכירת השטר חוב להלוקח מ"מ נשאר כאן עיקר השעבוד של הלוה להמלוה המוכר, ולזאת מחילתו מועיל מדין תורה, ושוב אין להכריח הלוה לשלם מדרבנן נגד הדין תורה.
ולהעיר מהט"ז או"ח סו"ס תקפח שחז"ל לא אוסרים דבר שמפורש בתורה להיתר, ועמש"כ בזה בלקו"ש ח"ג לפ' צו, ובהערה 4 שם.
ובכ"ז יומתק שיטת הרמב"ם דסב"ל בהל' לולב פ"ח ה"י דגם בקטן שהגיעו לעונת הפעוטות לא יכול ליתן לו לולב משום דקנין דרבנן לא מועיל לדאורייתא, דהולך לשיטתו בהל' מכירה פ"ו הי"ב דמכירת שטרות הוא מדברי סופרים, ולכן יכול למחול, דבשני דינים אלו ניכר דסב"ל דקנין דרבנן לא מועיל מדאורייתא.
ועי' בר"ן גיטין סד, ב דהולך בהשיטה דקנין מדרבנן מועיל גם לדין תורה משום דהפקר ב"ד הפקר, ואח"כ כתב אע"ג דאשכחן "זכייה דרבנן דקלישה מזכייה דאורייתא כו' המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול כו', התם איכא למימר דרבנן הכי תקון דהם אמרו והם אמרו".
ונראה דהר"ן הוצרך לזה מפני דלשיטתו קנין דרבנן מועיל לדין תורה ולכן צריך טעם מיוחד שאינו מועיל כ"כ במכירת שטרות, ובפס"ד להצ"צ שם (ע' 58) כתב טעם "דיש לחלק בין דבר דלא שייך ביה קנין כלל מדאורייתא כשט"ח, לדבר ששייך בו קנין מדאורייתא דאז מהני קנין דרבנן ג"כ בדאורייתא".
אבל לשיטת הראשונים דלא מועיל קנין דרבנן לדין לתורה, הנה הטעם דיכול למחול הוא משום דלא הועיל המכירה בדין תורה ועדיין יכול למחול עיקר החוב - כנ"ל בארוכה.
Download PDF