גמ' ב"ק דף ח, א: "ת"ר מכר לאחד או לשלשה בני אדם כאחד כולן נכנסו תחת הבעלים, בזה אחר זה כולן גובין מן האחרון אין לו גובה משלפניו אין לו גובה משלפני פניו...". ובתוס' שם ד"ה 'אין לו' מביא שם בשם הריב"א "שאם באו כולם בבת אחת כל הקודם בשטר גובה מן האחרון תחילה ואם נזקין קדמו גובה מן האחרון אפילו היא זיבורית ואם בא ב"ח אחריו יגבה נמי מן האחרון אם יש לו ואם אין לו גובה משלפניו ואפי' מן העידית והאשה משלפני פניו ואפי' הן עידי עידית".

והיינו דס"ל לריב"א דאף אם יגבו כל הקרקעות שהיו בין כל הג' לקוחות, מ"מ גובין תחילה מן האחרון ואף אם הניזק יגבה תחילה אינו גובה אלא מן האחרון דהיינו זיבורית.

ועי' במאירי שהביא ג"כ שיטת הריב"א, דאף שבאו שלשתן כאחד כל הקודם גובה משל אחרון תחילה, אפילו היה הניזק קודם וכתובת האשה אחרונה, שגובה הניזק תחילה מן הזיבורית וכו'. אבל עיי"ש שמביא 'יש מפרשים' שחולקים, שאם כל הקרקעות צריכים לטירפת שלשתם חוזרין לדינם, ודוקא במקום שנשאר מהם ביד הלקוחות גובין לפי קדימתם על הדרך שבארנו לעיל. עיי"ש.

והיוצא, דנחלקו הראשונים באם קיימא התקנת חכמים של - הנחתי לך מקום - אף במקום שטורפים כל הקרקעות. דדעת הריב"א (ורוב הראשונים) דיכול לדחותו, ודעת ה'יש מפרשים' במאירי שאינו יכול לדחותו.

והנה איתא בגמ' גיטין נ, ב: (שכיב מרע ש)"אמר תנו מאתים זוז לפלוני ואחריו לפלוני ואחריו לפלוני אומרים כל הקודם בשטר זכה (היינו זה שהזכיר השכ"מ תחילה גובה ראשון) לפיכך יצא עליו שט"ח . . מזיבורית גבי מבינונית לא גבי".

ועיי"ש ברשב"א שמחדש, שכשם שגובה ראשון מדיניה ומשום דאקדמיה שכיב מרע, כמו כן הוא ג"כ לעידית, דכי היכי דאקדמיה בפרעון הכי אקדמיה ליטול מן העידית או מן הבינונית אם אין לו עידית. עיי"ש.

ושם בפני יהושע מוכיח מהרשב"א הנ"ל דחולק על הריב"א, והוא, דמכיון שדין הוא דגובין מיתומים מן הזיבורית, ודין מקבלי מתנה משכיב מרע לגבות מהיתומים. א"כ דין הוא דמי שקודם וגובה אינו גובה אלא מן הזיבורית, ורק אם לא הספיקו הזבורית כנגד כולן יגבה הראשון מן הזיבורית והאחרונים מן הבינונית וכו'. שכן לדעת הריב"א כל מי שזמנו קודם צריך לגבות תחילה אפי' הם נזקין שדינם מן העידית, כיון שזמנם קודם אם הלה לקח זיבורית באחרונה גובה נזיקין מהזיבורית, והכי נמי היה הראשון צריך לגבות מהזיבורית לפי הריב"א, ומוכח דלא ס"ל להרשב"א כדעת הריב"א, וס"ל דהראשון יגבה מעידית (עכ"פ מקרקע היותר משובח שהיה גובה מצד הדין של לא הספיקו), מכיון שסוף סוף יגבהו אחד מהם, אמרי' שיגבהו זה שדינו בזה. וע"ז תמה הפנ"י שבשו"ע סי' קיט הובאו דברי הריב"א ז"ל בלי שום חולק, עכ"ל הפנ"י (כנראה שלא ראה הפנ"י דעת ה'י"מ' הנ"ל).

והנה באמת תמוה עוד יותר, שהרי הרשב"א כאן בב"ק מביא להדיא דעת הריב"א בלי שום חולק, וז"ל "אמר ריב"א שאם באו כולם בבת אחת כל הקודם בשטר גובה מן האחרון ופעמים שהנזקין גובה מן הזיבורית וכתובת אשה מן העידית כיצד הרי שהיו הניזקין קודמין וכתובת אשה מאוחרת ומכר עידית ושייר זיבורית ואח"כ מכר זיבורית נזיקין הקודמין גובין מן הזיבורית שבאחרונה וכתובה המאוחרת מן העידית" עכ"ל. וא"כ הרי סתרי דברי הרשב"א אהדדי (וכנראה שלא ראה הפנ"י גם דברי הרשב"א כאן).

והנה ראיתי בספר 'אוצר התוספות', שרצה ליישב ע"פ מה שמדייק בדברי הרשב"א שמעתיק דברי ריב"א אך משמיט תיבת עידי וכתב סתם דהאשה גובה מן העידית, ובתוס' כתב - והאשה משלפני פניו ואפילו הן עידי עידית. ומבאר דבדוקא נקט, דסב"ל להרשב"א דאילו היתה זו הקרקע האחרונה עידי עידית אז כל אחד היה חוזר לדינו וכדעת הי"מ, רק משום שיש עוד קרקע נוספת, ואין זו אלא סתם עידית ולא עידי עידית האשה גובה הימנה, והיינו דבאמת סב"ל להרשב"א כדעת הי"מ הנ"ל.

ועפ"ז מיישב דעת הרשב"א, שהרי שם עסקינן שאין מניחין אצל יתומי השכ"מ מידי, שהרי דנים שם כיצד הב"ח גובה מאלו מקבלי המתנה, ואי תימא שיש עוד קרקעות של השכ"מ אצל היתומים הרי יגבה הב"ח מיתומים ומה לו אצל מקבלי המתנות, אלא ע"כ שלא הניחו שום קרקעות אצל היתומים, וכיון שכן שוב יגבה כל אחד כדינו כדעת הי"מ במאירי, ודוקא כאן שאיירי ריב"א שגם לאחר גביית נזקין וב"ח וכתובת אשה נשארו קרקעות אצל הלקוחות הוא שאמרי' דיגבה הראשון (הניזק) מן הזיבורית שלקח באחרונה.

והנה מלבד הדוחק לדייק כן מדברי הרשב"א, קשה מאד לומר שדעת הרשב"א בריב"א הוא כדעת הי"מ במאירי, דא"כ ה"ל לפרשו בהדיא ולא לסמוך על איזה דיוק בדבריו, ופשוט שאם כן היה דעתו היה לו לפרשו.

אבל באמת עוד יותר קשה לפרש דעת הרשב"א בגיטין (שם) דהא דמחדש דכי היכי דאקדמיה בפרעון הכי אקדמיה ליטול מן העידית, הוא רק באופן שלא נשארו שום קרקע אצל היתומים, שהרי לא הזכירו הרשב"א כלל ומהיכי תיתי לחדש דבר כזה.

והא שרוצה להוכיח שאיירי באופן שלא נשארו כלום אצל היתומים, דאי לא תימא הכי מה לב"ח אצל מקבלי המתנות והיה לו לגבותו מהיתומים, אינו ראי' כלל. שהרי יכול להיות שפיר שנשארו קרקע אצל היתומים אבל לא הספיקו לשלם החוב, ולכן באו עכשיו לטרוף ממקבלי המתנות, ופשוט. וא"כ ודאי אי אפשר לומר דהרשב"א איירי רק באופן שלא נשאר קרקע אצל היתומים, והדרא קושיא לדוכתא, ועוד יותר, מכיון שבגיטין איירי שיש עוד קרקע אצל היתומים כנ"ל הרי אף לשיטת ה'י"מ' אינו גובה אלא מן האחרון, שהרי הם חולקים דוקא באופן שגובין כל הקרקעות ולא הניחו כלום כנ"ל בארוכה. (ואולי זהו כוונת הפנ"י שלא מצא מי שחולק בזה דהא בכה"ג אין שום חולק).

ונראה ליישב דעת הרשב"א ובהקדים לבאר פלוגתת ריב"א וה'יש מפרשים', דהנה ידוע מה שחקרו האחרונים והאריכו בדין ד"אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין", אם הוא דין רק בזכות גוביינא, דהפקיעו חכמים הזכות גוביינא מהמשועבדים כל זמן דאיכא בני חורין אבל עצם השעבוד לא נפקע, או דהוי דין בהלכות שיעבוד דהפקיעו השיעבוד מהם ע"י שמכרה ושוב אין לו שום שיעבוד עליהם והוטל על הבני חורין.

ובסגנון אחר יש לבאר: יש לחקור בדין של "אין נפרעין מנכסים משועבדים במקום שיש בני חורין", אם התקנה הוא רק מניעה שמנעו חכמים לגבות מהמשועבדים במקום שיש או שהיו בני חורין וממילא צריך לגבות מן בני חורין, או שי"ל שאין זה רק מניעה לגבות אלא יש כאן תקנה חיובית שתקנו חכמים שגובין מהבני חורין.

והנה אם אמרי' כאופן הא' שזהו רק מניעה שמנעו חכמים לגבות ממשועבדים אז פשוט שלא בטל השיעבוד הראשון ואין זה דין בהלכות שיעבוד אלא דין בהלכות גבייה אבל אי אמרי' כאופן הב' שהוא תקנה חיובית לגבות מהבני חורין, אז י"ל שהם הפקיעו כל השיעבוד ע"י מכירת הקרקע.

וי"ל דבזה נחלקו הראשונים הנ"ל, שדעת הריב"א הוא כהצד שיש כאן תקנה חיובית שהפקיעו השיעבוד לגמרי ותיקנו לגבות מהבני חורין, ולכן אין הניזק יכול לטעון שכיון שסוף סוף יגבו את כולן כל הקרקעות ועל הלקוחות לתת כל קרקעותם, שוב אין להם כל ענין מי יטול מה וממילא כל אחד יגבה כדינו והניזק בעידית, שהרי כבר תיקנו חכמים דין חדש, והפקיעו חכמים כל שיעבודו על העידית ואין לו שום שייכות לקרקע העידית, וא"כ אינו גובה אלא מן האחרונה.

אבל דעת ה'י"מ' הוא כאופן הא', שזה רק מניעה שמנעו חכמים לגבות ממשועבדים, וממילא השיעבוד על העידית עומד וקיים רק הדין הוא שאין יכול לגבותה, ואשר לכן באופן שעליהם לתת את כל הקרקעות שוב אין שום סיבה שלא יגבה הניזק כדינו וכמשועבד לו. ויש להאריך בכל זה טובא ובפרט בדברי הרא"ש סי' ג אבל אכמ"ל בזה.

ועפ"ז יש לתרץ הרשב"א, דודאי ס"ל להרשב"א כהריב"א שהפקיעו חכמים שיעבוד הראשון, ולכן אין הניזק גובה אלא מן האחרון, אבל בגיטין שם איירי בתקנת חכמים שאין לגבות מן היתומים אלא מן הזיבורית, וס"ל להרשב"א דשם מסתבר לומר שלא תיקנו שיעבוד חדש אלא תיקנו שלא לגבות מן היתומים אלא מן הזיבורית, וממילא באופן שיש כאן שלשה מקבלי מתנה וסוף סוף יגבו כל הני קרקעות אמרי' שיגבו כל אחד כדינו.

וי"ל עוד, דזה גופא מוכיח הרשב"א מהגמ' הנ"ל, דמכיון שחזינן שהראשון גובה הקרקע הכי משובחת מהני שלושה קרקעות (וכמו שמוכיח הרשב"א שם בראיות), הרי זה מוכיח שדין זה שאין גובין מיתומים אלא מזיבורית הוא דין רק בהגבייה לטובת היתומים, ולכן במקום שאין נפק"מ להיתומים אין שום סיבה לאותו תקנה, ואין לה שום שייכות לסוגיא שלנו ולתקנת הלקוחות. ומיושב שפיר קושית הפנ"י והכל על מקומו בא בשלום.