בגמ' פסחים (ח, א) מבואר, דכותל שנפל ויש בו ספק חמץ (יעויין בתוס'), והכלב יכול לחפש אחריו, אין מחייבין אותו לבדוק שם אחר חמץ, הואיל ויש שם סכנת עקרב. ומקשה הגמ' "והא אמר ר' אלעזר שלוחי מצוה אינן ניזוקין? [ומת'] אמר רב אשי שמא תאבד לו מחט ואתי לעיוני בתרה, [ומק'] וכה"ג לאו מצוה הוא, והתניא האומר סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני או שאהי' בן עוה"ב הר"ז צדיק גמור? [ומת'] דילמא בתר דבדק אתי לעיוני בתרה".

ולפום ריהטא נראה דהשקו"ט בגמ' היתה, כשאדם מקיים מצוה ויש לו בזה גם כוונה אחרת (שלא לש"ש), האם יצא י"ח או לא: דבההו"א סברה הגמ' דלא, והגמ' הוכיחה דלא כסברא זו מן הברייתא ד"האומר סלע זו לצדקה וכו'", דמזה רואים שכן קיים המצוה גם במקרה כזה.

אמנם, באחרונים (ראה "קובץ שיעורים", "דבר שמואל" ועוד) מבואר, דא"א לפרש כך. דלדרך זו לא א"ש ההוכחה מ'צדקה', דהרי בצדקה בודאי אינו נוגע כוונת הנותן, דהעיקר הוא קבלת המקבל [ולהעיר מדברי רש"י דברים כד, יא "נפלה סלע מידו ומצאה עני ונתפרנס בה, ה"ה מתברך עליה". והוא מספרי], וא"כ איך מוכיחה הגמ' מצדקה לשאר מצות? ועוד (ראה במהרש"א כאן), דבצדקה יש לימוד מיוחד (תענית ט, א) דמותר לנסות בו הקב"ה, שנא' "ובחנוני נא בזאת וגו'", ושוב מהי ההוכחה מצדקה שיצא י"ח גם במצוה אחרת? ועוד, דשאלה זו שייכת לההסוגיא באם מצות צריכות כונה או לא, ובכלל נקטינן דבדרבנן אין מצ"כ, והרי כאן בדרבנן (בדק"ח) עסקינן?!

וע"כ - מבארים האחרונים הנ"ל - הרי השקו"ט בגמ' לא היתה לענין אם יצא י"ח במצוה או לא, אלא לענין אם עשיית מצוה כזו נחשבת מצוה לשמה או לא, דמעיקרא קסבר דהיות ויש להאדם גם כונה אחרת, אי"ז נחשב מצוה לשמה, וע"ז הביאה הגמ' הברייתא ד"האומר סלע זו לצדקה כו' הר"ז צדיק גמור", דמזה רואים, דלא רק שקיים המצוה (דזהו דבר פשוט כנ"ל), אלא שנק' 'צדיק' במצוה זו, וע"כ דנחשבת מצוה לשמה (ומדוייק נמי בלשון רש"י, ואכהמ"ל עוד).

והנה, מכ"ז יוצא לכאורה חידוש גדול בהא דשלוחי מצוה אינן ניזוקין: דבכדי לזכות לשמירה זו לא מספיק מה שהאדם עסוק בקיום מצוה (שיוצא בה י"ח), אלא צריכים שהאדם יהא עסוק בה לשמה (ושלכן שקו"ט בגמ' האם כשדעתו גם על המחט נחשב 'לשמה' או לא, עבור לזכות לשמירה זו של 'שלוחי מצוה'). וצלה"ב הסברת הדבר. היינו: א) מנלן שהוא כן. ב) ומדוע הוא כן.

ב. והנראה בזה, דהנה בהמשך הגמ' (ח, ב) מבואר, דמקור הדבר דשלוחי מצוה כו' הוא זה שהבטיחה תורה לעולי רגל שלא יבא היזק (אפי') לנכסיהם שמשאירים לבד כשעולים לירושלים [ובזה גופא איכא ב' אופנים לדרוש: א) מהפ' "ולא יחמוד איש את ארצך וגו'" (שמות לד, כד). ב) מהפ' "ופנית בבקר והלכת לאהליך" (דברים טז, ז). ודרשו מזה "מלמד שתלך ותמצא אהלך בשלום". והא דמייתי הגמ' גם הדרשה השניה, הוא ללמד שגם ב'חזרתן' אין שלוחי מצוה ניזוקין, ועוד ית' בזה להלן].

ואח"כ ממשיכה הגמ', "א"ר אבין . . מפני מה אין פירות גינוסר בירושלים, כדי שלא יהו עולי רגלים אומרים אלמלא לא עלינו אלא לאכול פירות גינוסר בירושלים דיינו, נמצאת עליה שלא לשמה". וממשיכה הגמ' לבאר שמאותו טעם אין חמי טבריה בירושלים.

נמצא, דבעלייה לרגל ישנה הקפדה מיוחדת שתהא 'לשמה' דוקא, עד כדי כך שהקב"ה ברא את העולם באופן כזה שלא תפריע מה'לשמה' שבמצות עלייה לרגל (אע"פ שכנ"ל - לכאורה אי"צ 'לשמה' באופן כזה לענין עצם קיום המצוה ולצאת בה י"ח).

[ובביאור הדבר מדוע במצות עלייה לרגל דוקא יש הקפדה כ"כ על ה'לשמה', נראה בפשטות, דהוא משום שתוכן המצוה הוא ההתעלות הרוחנית של האדם ע"י העלייה לירושלים (וראה ב'חינוך' מצוה צ"ה "לבנות בית לשם ה' . . ושם תהי' העלייה לרגל . . ציונו לקבוע מקום שיהי' טהור ונקי בתכלית הנקיות לטהר שם מחשבות בני אדם, ולתקן לבבם אליו בו . . ומתוך הכשר המעשה וטהרת המחשבה שיהי' לנו שם יעלה שכלנו אל הדבקות עם השכל עליוני וכו'"). והרי לזה נוגע לא רק עצם קיום המצוה, אלא גם ה'לשמה' שבהמצוה כמובן].

והנה, מאחר שבמצוות עלייה לרגל ישנה הקפדה שיהי' לשמה דוקא, והרי הא דשלוחי מצוה אינן ניזוקין נלמד משם; א"כ מבואר היטב שכבר אין מקור לומר שגם בקיום מצוה שלא לשמה נאמרה האי הבטחה. ואדרבא, היות והבטחה זו נאמרה במצוה כזו שקיומו צ"ל לשמה דוקא, יש להוכיח, שההבטחה קשורה עם 'לשמה' דוקא. ומבואר א"כ מדוע נקטו האמוראים בפשיטות דשלוחי מצוה כו' הוא דוקא כשמקיימים המצוה לשמה.

ומבואר נמי בטוב טעם המשך דברי הגמ', דאחר שהביאה שמקור הדבר דשלוחי מצוה כו' הוא מעלייה לרגל, הביאה הא דאין פירות גינוסר וחמי טבריה בירושלים (יעויין במהרש"א, פנ"י, חת"ס ועוד, שדנו בזה); משום דהמימרות דפירות גינוסר וחמי טבריא מגלות על תוכן המצוה דעלייה לרגל, ושוב יוצא נפק"מ מזה לענין הא דשלוחי מצוה כו' - שהוא דוקא בקיום מצוה לשמה כמשנ"ת.

ג. והנה, עד הכא ביארנו מנלן הא דשלוחי מצוה כו' נאמרה רק לענין קיום מצוה לשמה. אמנם עצ"ע מדוע הוא כן. והיינו, מדוע קשורה הבטחה זו דוקא עם קיום המצוה באופן כזה, ולא בעצם קיום המצוה (ואף דאפ"ל שא"צ טעם לזה, אלא שכך הבטיחה תורה ולא אחרת; מ"מ יומתק יותר עפמשי"ת).

והנראה בזה, דהנה ידועים דברי הרמב"ם (תשובה ט, א) בענין היעודים הגשמיים שבתורה "שאין הם סוף מתן שכרן של מצות [כי עיקר השכר הוא עוה"ב דוקא, אלא ענין היעודים הוא] . . והבטיחנו בתורה שאם נעשה אותה בשמחה ובטובת נפש . . שיסיר ממנו כל הדברים המונעים אותנו מלעשותה . . וישפיע לנו כל הטובות המחזיקות את ידינו לעשות התורה וכו'".

ויוצא מדברי הרמב"ם, דהא דהקב"ה מסיר מהאדם כל "הדברים המונעים כו'" מקיום המצות (ועד"ז, הא דמשפיע "כל הטובות המחזיקות את ידינו וכו'"), הוא דוקא עבור א' שמקיים התורה "בשמחה ובטובת נפש", משא"כ המקיימו סתם.

ובלקו"ש (חל"ד תצא-ב) מבאר בזה רבינו זי"ע, דבאמת איכא דרגא פחותה יותר ביעודים גשמיים, והוא "מילוי צרכי האדם, ענינים הכרחיים . . כדי שהאדם יוכל לחיות ולהתקיים", ודרגא זו - מבאר רבינו - הוא בגדר שכר על עבודתו ("דכשם שמגיע לו תשלום בגמר עבודתו "חיי העוה"ב", כך מגיעה לו תוספת שכר "בעת העבודה גופא וכו'"). ומכיון שזהו תשלום שכר עבור עבודתו את ה', לכן אינו נוגע איך (היינו, באיזה דרגא) עבד, דבאיזה אופן שיהי' 'מחויב' הקב"ה לשלם לו שכר העבודה.

משא"כ הרמב"ם איירי ביעודים בדרגא גבוה יותר - "שיסיר ממנו כל הדברים המונעים . . וישפיע לנו כל הטובות וכו'". היינו הנהגה למעלה מדרך הטבע - וזהו כבר התנהגות (של הקב"ה) "לפנים משורת הדין". ולכן, כדי לזכות להנהגה כזו צריכה העבודה להיות ג"כ בדרגא גבוה ולפנים משה"ד. ומש"ה דייק הרמב"ם לכתוב שיעודים כאלה מגיעים (רק) כשהעבודה היתה "בשמחה ובטובת נפש" (יעויין שם בהשיחה שמאריך בזה רבינו, וגם מוסיף שיש דרגא שלישית בייעודים. ואכ"מ).

ונראה לומר, דשמירת הקב"ה בענין "שלוחי מצוה" הוא ג"כ בגדר זה של הסרת המניעות בעבודת ה', ולא ענין של תשלום שכר [ולכאו' כן הוא פשטות הכתובים בשמות שם, דהא דתוכלו לקיים ה"שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך גו'", הוא - "כי אוריש גויים מפניך .. ולא יחמוד איש את ארצך וגו'"], והוא גם בדרך של למעלה מן הטבע (ראה במאירי כאן שמביא כמה סיפורים של נסים למע' מדרך הטבע שנעשו בכדי לשמור על שלוחי מצוה). וא"כ מובן שבכדי לזכות להנהגה כזו מלמעלה, צ"ל גם קיום המצות בדרגא גבוהה, וכנ"ל מהרמב"ם, וכפי ביאורו של רבינו, וא"ש מדוע נאמרה הבטחה זו רק בשלוחי מצוה לשמה.

[וע"ד החידוד יש להוסיף, דזה היתה השקו"ט בהסוגיא (כאן) באם הא ד"שלוחי מצוה כו'" הוא רק בהליכתן או גם בחזירתן (יעויין בהסוגיא שזהו המסקנא): דבאם הוה בגדר 'שכר' על המצוה, אז מסתבר יותר שזהו רק בעת שמקיים המצוה, והיינו בההליכה (דעלייה לרגל, או בכל מצוה דעכ"פ הוה 'הכשר' המוכרח), משא"כ באם הוה בגדר הסרת המניעה מלקיים המצוה (שזהו המסקנא כנ"ל), אז צ"ל גם בחזירתן, דאל"כ הרי האדם ימנע מעשיית המצוה מחמת הסכנה שבהחזרה (וכמבואר דבר זה בהל' שבת - שחוזרין גם עם הכלי-זיין שלהן כו'), ודו"ק].