בקובץ הערות וביאורים לש"פ בהעלותך תשס"ג (גליון תתסב עמ' 29) העיר הרב ב"צ חיים שי' אסטער דיש לחקור בגדר האיסור דאין עושין מצות חבילות חבילות, האם זהו חסרון מצד החפצא דהמצוה או חסרון בהגברא המקיים את המצוה, והביא שמצינו ב' טעמים בזה: הרשב"ם בפסחים (קב, ב) כתב שהוא משום "דמחזי עלי' כמשוי" (וכ"ה גם ברש"י ותוס' סוטה ח, א), אמנם התוס' במו"ק (ח, ב) כתבו שזהו "כדי שיהא לבו פנוי למצוה אחת".

וכתב לומר שנחלקו בגדר האיסור: דהרשב"ם ס"ל דהוא חסר בעצם החפצא דהמצוה, דקיום מצוה לא צ"ל באופן דמשוי. אמנם התוס' ס"ל דחסר בקיום הגברא דאין לבו פנוי, והוסיף דמכיון דאין לבו פנוי בעת קיום המצוה, הרי זה גופא מראה דהוה כמשוי.

ועפ"ז כתב לבאר הא דאיתא בפסחים שם, א"ר ששת אין אומרים שתי קדושות על כוס א', מ"ט, א"ר נחמן בר יצחק לפי שאין עושין מצות חבילות חבילות, ולא והא תניא הנכנס לביתו במוצ"ש מברך על היין ועל המאור ועל הבשמים, ואח"כ אומר הבדלה על הכוס, ואם אין לו אלא כוס א' מניחו לאחר המזון ומשלשלן כולן לאחריו, ומשני אין לו שאני, והא יו"ט שחל להיות אחר השבת דאית ליה ואמר רב יקנ"ה וכו'. וברשב"ם ד"ה דאית לי' כו' כתב: "קס"ד ביו"ט הראשון של פסח שחל להיות אחר השבת עסקינן דאית לי' כוסות הרבה דתנן לעיל אפי' עני שבישראל לא יפחתו לו מארבע כוסות". ותוד"ה דאית לי' הקשו: "וקשה דהא כל ד' כוסות צריכי חד למלתיה" [וא"כ הוה ג"כ כמו "אין לו"], ולכן פרשו באו"א - "דביו"ט ראשון מסתמא אדם מכין הרבה", יעוי"ש.

ובביאור יסוד פלוגתת הרשב"ם והתוס' כתב דאזלי לשיטתייהו בגדר האיסור דאין עושין מצות חבילות חבילות, דלפי מה שנתבאר לעיל נמצא שחלוקים הם בביאור שקו"ט הגמ' הנ"ל,

דלדעת הרשב"ם תירוץ הגמ' "אין לו שאני" פירושו דבכה"ג שאין לו, חידשו והתירו לעשותן חבילות חבילות, ולא שמלכתחילה אין כאן שום איסור, דהרי לדעתו הוה חסרון בעצם חפצא דהמצוה, ובמקרה שא"א התירו. והנה, לאחר שחידשה הגמ' להתיר האיסור מקשה הגמ' מיום א' דפסח דמוכח שאין בכלל האיסור דאין עושין מצות חבילות חבילות, דהרי יש לו כוסות הרבה, דאפי' עני שבישראל לא יפחתו לו מארבע כוסות, ובאופן כזה לא נתחדש כלל דישנו היתר לעשותן חבילות חבילות. ואף שכל כוס הוא מיוחד לענינו, מ"מ זה גופא שיש לו הרבה כוסות ומ"מ צריך לעשותן חבילות, הרי מזה גופא מוכח פירכא על רנב"י, ואין איסור לעשותן חבילות חבילות.

אכן לדעת התוס' תירוץ הגמ' "אין לו שאני" פירשו, דמלכתחילה אין כאן שום איסור, דהרי לדעתו כל האיסור הוא משום חסרון דהגברא שמראה דהוי כמשוי, א"כ באופן דאין לו אלא שני כוסות, הרי אין האדם מראה דהוה כמשוי עליו, דהרי אין לו כוס אחרת כלל ואיך מראה עי"ז שמזלזל במצוות.

והנה אחרי שהגמ' תירצה דאין כאן שום איסור, הקשה הגמ' מיום א' דפסח דאית לי', וע"ז הוקשה להתוס' שפיר, שאם הכוונה לד' כוסות, הרי מכיון דכל כוס צריך לענינו הר"ז בדיוק כמו "אין לו", דהרי ג"כ אינו מזלזל במצות ואינו מראה דהוה כמשוי עליו, וע"כ אאפ"ל דהכוונה היא לד' כוסות אלא מכיון שביו"ט הראשון מסתמא מכינים הרבה. עכת"ד.

ב. ויש להעיר בדבריו, דהנה מש"כ בביאור פלוגתת הרשב"ם והתוס' דאזלי' לשיטתייהו בגדר האיסור דאין עושים מצות חבילות חבילות ע"פ דבריהם בטעם האיסור, אי משום דמחזי עלי' כמשוי אי משום דאין לבו פנוי למצוה, דלהרשב"ם הוה חסרון בהחפצא ולהתוס' בהגברא, מסתבר יותר דהוה להיפך, דלהרשב"ם הוה חסרון בקיום הגברא, ולהתוס' הוה חסרון בעצם החפצא, וכמו שביאר היטב הרב י.ל שי' שפירא בגליון לש"פ בא תשס"ג (תתנב עמ' 31), דלטעם הרשב"ם ה"ז דין בהגברא, היינו שאין שום חסרון בהמצוות עצמן אם עושה אותן חבילות חבילות, והאיסור הוא לפי שהאדם עושה דבר שאינו מתאים, שמראה שרוצה לפרוק משא המצות מעליו ["דמחזי עלי' כמשוי"], אבל לטעם התוס' ה"ז לפי שלא יוכל לכוון לב' המצוות, וא"כ זהו חסרון בהמצוות עצמן שלא יהיו נעשות בכוונה המתאימה [וכמ"ש הר"ן (פ"ד דר"ה) דכשאדם מכוון למצוה, אם יש בדעתו מצוה אחרת פסולה מכל וכל דהוא מחריב מיניה וביה. וכמ"ש הראב"ד (פ"ז מהל' פרה אדומה פ"ג) "כללו של דבר אין אדם יכול לכון דעתו לב' דברים כאחד וכו'], וא"כ שוב צ"ב יסוד פלוגתות הרשב"ם והתוס' בפסחים שם.

ג. עוד יש להעיר, דמש"כ בטעם התוס' בזה"ל "וי"ל דמבאר בזה, דזה דמחזי עלי' כמשוי, דמכיון דאין לבו פנוי בעת קיום מצוה, הר"ז גופא מראה דהוה כמשוי – ענין זלזול במצוה", לא זכיתי להבין [דטעם התוס' "כדי שיהא לבו פנוי למצוה אחת" וטעם הרשב"ם "דמחזי עלי כמשוי" תרי טעמי נינהו, דלטעם התוס' הוא כדי שיוכל לכון לב' המצוות, ולפי דבריו למה לא נאמר דאין כאן אלא טעם אחד].

ועוד, מש"כ דלדעת התוס' תירוץ הגמ' "אין לו שאני" פירושו, דמלכתחילה אין כאן שום איסור, ויסוד דבריו הוא כלשונו "אמנם לדעת התוס' דכל האיסור הוא משום שהגברא מראה דהוה כמשוי א"כ באופן דאין לו שני כוסות, אז הרי אין האדם מראה דהוה כמשוי עליו, דהרי בכלל אין לא כוס אחרת", צע"ג, דהר"ז ממש טעם הרשב"ם ולמה לא נאמר כן גם לדעת הרשב"ם.

[גם דבריו האחרונים בביאור קושית הגמ' מיו"ט ראשון דאית לי', לדעת הרשב"ם והתוס', לא זכיתי להבין – וכדלהלן בדברינו דלכאו' מסתבר להיפך. ודו"ק היטב].

ד. ונראה לומר בביאור יסוד פלוגתת הרשב"ם והתוס' באו"א, והוא ע"פ מה שהבאנו לעיל דפליגי בגדר האיסור דאין עושין מצות חבילות חבילות. דלטעם הרשב"ם הוה חסרון בקיום הגברא, לפי שהאדם מראה שרוצה לפרוק משא המצות מעליו. אכן לדעת התוס' הוה חסרון בעצם החפצא כיון שלא יוכל לכוון לב' המצות, וא"כ המצות לא יהיו נעשות בכוונה המתאימה.

ועפ"ז נמצא דחלוקים הרשב"ם והתוס' בביאר שקו"ט הגמ' הנ"ל:

לדעת הרשב"ם תירוץ הגמ' "אין לו שאני" פירושו, דבכה"ג אין כאן שום איסור מלכתחילה, דכל האיסור הוא משום "דמחזי עלי' כמשוי" - שרוצה לפרוק משא המצוות מעליו, ובכה"ג שאין לו אלא כוס אחד, אין האדם מראה דהוי כמשוי, דהרי אין לו בכלל כוס אחרת ואין כאן שום זלזול.

וע"ז הקשה הגמ' מיו"ט מראשון דפסח דאית לי' כוסות הרבה, דאפי' עני שבישראל לא יפחתו לו מד' כוסות, והדין הוא דמברך על הבדלה וקידוש בכוס א', ולכאו' הרי "אין עושין מצות חבילות חבילות", דאע"ג דכל ד' כוסות צריכי למילתיה [והוה כמו אין לו – כלומר לענין דאין לו ברירה, ואי אפשר אחרת], מ"מ הרי לפועל הוא "מראה" דהוה כמשוי עלי', דמאחר שעל השלחן מונחים כוסות הרבה "מחזי כמשוי עלי'".

בסגנון אחר: תירוץ הגמ' "אין לו שאני" לדעת הרשב"ם אין פירושו מאחר "שאין לו ברירה ואי אפשר אחרת", אע"ג דמחזי עלי' כמשוי התירו, אלא פירושו דמאחר "שאין לו כוס אחרת" אינו בגדר "מחזי עלי' כמשוי", ומעתה בכה"ג דיש לו כוסות הרבה וכל כוס צריך לענינו, אע"ג ד"אין לו ברירה ואי אפשר אחרת", מ"מ "יש לו כוס אחרת" ושפיר "מחזי (עכ"פ) עלי' כמשוי".

אמנם לדעת התוס' תירוץ הגמ' "אין לו שאני" פירושו, דאע"ג שחסר בעצם החפצא כי לא יוכל לכוון לב' המצוות, מ"מ מאחר ד"אין לו" – "דאין לו ברירה ואי אפשר אחרת", התירו האיסור דאין עושין מצוות חבילות חבילות. דהרי לדעתם גדר האיסור דאין עושין מצוות חבילות חבילות הוא משום דחסר בהחפצא.

וע"ז הקשה הגמ' מהא דיו"ט א' של פסח, ותוכן הקושיא לדעת התוס' היא, דחזינן גוונא "דיש לו ברירה ואפשר אחרת" ואעפ"כ קיים המצוות באופן דחבילות חבילות, והרי התירו רק בכה"ג ד"אין לו" – דאי אפשר אחרת ולא בכה"ג ד"יש לו" דאפשר אחרת.

וע"כ שפיר הקשו התוס' דאין הכוונה "דאית לי'" לד' כוסות, דהרי מאחר שכל כוס צריך לענינו "אין לו ברירה ואי אפשר אחרת" והוה שפיר בגדר ד"אין לו" דהתירו, ומהו הקושיא.

ולזה פירשו דהכוונה שמכינים הרבה ד"יש לו ברירה ואפשר אחרת", ואעפ"כ קיימו באופן דחבילות חבילות. כן נלענ"ד.

[ואגב אורחא יש להעיר מהמובא בבית האוצר' (להגר"י ענגל) כלל פ"ד, טעם חדש בהא דאין עושין מצוות חבילות חבילות דהוא משום דהעוסק במצוה פטור מן המצוה, עיי"ש ואכ"מ].