א. בגליון הקודם ביאר הרה"ג י.ל.ש. מה דמצינו שדבר שיש בו הנאה אין הכוונה מעכבת, כמו גבי חלבים ועריות דמתעסק חייב שכן נהנה, וכמו"כ גבי מצוות, אכל מצה בלא כוונה יצא הואיל ונהנה. ותוכן דבריו, שמה שצריך לכוין בעת עשיית מצוה או עבירה הרי זה כדי שיחשב מעשה דידי', דכשעושה בלא כוונה הרי זה כאילו נעשית מאליה, ולכן היכא דעצמותו של האדם נהנה מעשיית הדבר די בזה שיחשב מעשה דידי' אף בלא כוונה, עכת"ד.

ולכאורה יש להעיר על דבריו, דגבי המתעסק בחלבים ועריות דלא נתכוין כלל לעשות את המעשה אז מסתבר לומר דלא חשיב מעשה דידי', ואז הוא דשייך לומר דע"י הנאה חשיב שפיר מעשה דידי'. אמנם הדין דאכל מצה בלא כוונה הרי איירי אף היכא דנתכוין לאכול את המצה אלא שלא כיון לאכלו לשם מצוה, וא"כ פשוט שהאכילה נחשב שפיר מעשה דידי' אלא דליכא עשייה לשם מצוה, וא"כ מה מועיל מה שנהנה ליחשב עשייה לשם מצוה הרי סוף סוף אין כאן כוונה לשם מצוה, וצ"ב.

ב. ולכאורה נראין הדברים דמצינו ביאור לזה שבדבר שיש בו הנאה אין הכוונה מעכבת בשו"ע רבינו הזקן סימן תע"ה סעיף כ"ח וז"ל:

אכל מצה בלא כוונה שלא נתכוין לצאת י"ח באכילה זו יצא, ולא אמרו שכל המצות שעשאן שלא במתכוין דהיינו שלא נתכוין לצאת י"ח בעשייה זו לא יצא י"ח, אלא במצות שאין בהן הנאת הגוף כלל כגון ק"ש ותק"ש ונטילת לולב וכיו"ב, שכשלא נתכוין בעשייתן לשם מצוה לא קיים המצוה כלל שאינו אלא כמתעסק בעלמא ואין עשייתו נקראת עשיית מצוה, אבל במצות התלויות באכילה כגון פסח מצה ומרור וכיו"ב כיון שיש בהן הנאה לגוף אף שלא נתכוין לצאת באכילה זו יצא י"ח, שהרי על כרחו נהנה הגוף מאכילה והרי זו נקראת אכילה ונמצא שקיים מצות האכילה, ולפיכך אפילו לא רצה לאכול מצה וכפאוהו נכרים או לסטים לאכלה יצא י"ח באכילה זו כיון שבעל כרחו נהנה ממנה גופו", עכ"ל.

ולכאורה הדברים צ"ב דמתחילה קאמר דכשלא נתכוין "לא קיים המצוה כלל שאינו אלא כמתעסק בעלמא ואין עשייתו נקראת עשיית מצוה" וא"כ הו"ל לסיים דהיכא שנהנה אז עשייתו נקראת עשיית מצוה, ומהו זה דמסיים "הרי על כרחו נהנה הגוף מאכילה והרי זו נקראת אכילה ונמצא שקיים מצות האכילה" דמשמע דקאמר דבמצוה זו לא נאמרו שום תנאים וצריך רק שתהא נקראת אכילה ודי בזה לבד שיקיים מצוותו, וצ"ב.

ונראין הדברים דקאמר דבדבר שיש בו הנאה הרי גדרו של הדבר הוא מה שהגוף נהנה, ונמצא דגדרו של אכילה אינו מה שהאדם מכניס מאכל לתוך גרונו, אלא עצם הדבר שהגוף נהנית מקרי אכילה. וא"כ כשציותה תורה שהאדם יאכל אין כאן ציווי שיעשה מעשה מסויים אלא המצוה היא שתהי' הך מציאות שהגוף יהנה, דזהו גדרו של אכילה ובזה הוא דמקיים מצותו. וזהו דקאמר "שהרי על כרחו נהנה הגוף מאכילה והרי זו נקראת אכילה" דר"ל דהך הנאה שאינו מעשה שהאדם עושה אלא הגוף מעצמה עושה זאת כשמכניסים לתוכה המאכל, "הרי זו נקראת אכילה ונמצא שקיים מצות האכילה".

דהשתא לא איכפת לן מה שלא כיון לשם מצוה שהרי הקדים רבינו וביאר כאן את הטעם אמאי מצות צריכות כוונה, דאין זה דין נוסף שנוסף על עשיית המצוה צריך גם שיהא בדעתו שתתקיים המצוה (וכמו באיסורים דכדי שיהי' מזיד צריך שיהא בדעתו לעבור את האיסור - וזהו אף בחלבים ועריות), אלא מה שצריך לכוין ה"ז בכדי שמעשה האדם יהי' עליו שם עשיית מצוה, וכמש"כ רבינו דאם לא כיון "הוי כמתעסק בעלמא ואין עשייתו נקראת עשיית מצוה" (אולי הכוונה דהיכא דבדעת האדם הרי הוא עושה מעשה של חול ואינו מכוין כלל לקיים המצוה שנפעלת ע"י המעשה, א"כ הוי קיום המצוה שנפעלת ע"י המעשה כנעשה מאליה, ונמצא דאף שהאדם עשה את המעשה מ"מ המצוה שבו הוי כנעשה מאליו, ואין כאן עשיית מצוה. ויל"ע בזה). אמנם היכא שאין המצוה שיעשה מעשה מסויים אלא המצוה היא שתהי' הך מציאות שהגוף נהנה, לא איכפ"ל במה דליכא מעשה מצוה שהרי זהו גדרו - שיעשה מאליה, ואין צריך כלל שתהי' מעשה מצוה.

וכמו"כ לא איכפ"ל אם לא כיון כלל לעשות את המעשה והוי מתעסק, דפסול מתעסק הוא משום דלא נחשב מעשה דידי' והוי כנעשה מאליה, והכא הרי אין צריך שתהי' מעשה דידי' וצריך רק שתהי' הך הנאה בגופו, וכמשנ"ת.

ג. והנה יעויין באתוון דאורייתא כלל כ"ד, ובברכת שמואל בשם הגר"ח בכתובות ס"ז אות ב', ובקידושין ס"כ, ובקובץ שיעורים ח"ב סכ"ג אות ו', שנקטו בפשיטות דהביאור בזה שבדבר שיש בו הנאה אין צריך כוונה הוא כנ"ל, ע"ש הראיות לזה, וראה גם תוס' הרא"ש כתובות (ל, ב) ד"ה ואי לא מצי לאהדורי וז"ל: "ומילתא דפשיטא היא שאם האכילוהו לאדם דבר איסור חייב כאילו הוא בעצמו היה אוכלו הואיל ונהנה" עכ"ל, ולכאורה מבואר מדבריו כדכתבנו דבדבר שיש בו הנאה אין צריך שיעשה מעשה וצריך רק שגופו יהנה דזהו גדרו של האיסור.

והנה באתוון דאורייתא שם הקשה "דסברא זאת שייכא רק בחלבים ועריות שהם דברים אסורים ומתועבים וע"כ הסברא נותנת שההרגש הנאה מהם הוא האיסור, שרצתה תורה שלא תהנה נפש אדם מהם למען לא תתתעב על ידי ההנאה וכו', אבל במצות מצה מנ"ל לומר שרצתה התורה הרגש הנאה מהמצה דלמא מעשה אכילת המצה כמשמעו הוא המצוה", עכ"ל.

ומדברי רבינו הזקן שכתב "והרי זו נקראת אכילה ונמצא שקיים מצות האכילה" נראה דקאמר דזהו גדרו של אכילה דמעשה ההכנסה לפה ה"ז רק הקדמה להאכילה והאכילה עצמה היא כשהגוף נהנה מהמאכל, וכיון שציותה תורה שיאכל על כרחך הפירוש בזה הוא שהקפידה תורה שהגוף יהנה דזהו מה שנקרא אכילה, ושפיר הוי "אכילת המצה כמשמעו".