לרגל הופעת קובץ האלף של הקובץ החשוב 'הערות וביאורים' ברצוני לאחל מזל טוב להמערכת ולכל חבריו, ובראשם ידידי הרה"ג הרה"ח מוהר"ר אברהם יצחק ברוך גערליצקי שליט"א על עבודת הרבצת התורה והחסידות שעושה בדרגא הכי גבוה.

דבר נדיר הוא מאד הוא שקובץ חדושי תורה יופיע במשך שלשים שנה ללא הפסקה, ולהגיע לקובץ האלף, ובאופן שממשיכים בזה עד ביאת גואל צדק בב"א.

גולת הכותרת הן ה'הערות וביאורים' בתורת כ"ק אדמו"ר זי"ע, וכידוע שארוכה היא מארץ מדה ורחבה מני ים, וכל מה שמתבוננים בדבריו הק' רואים בזה יותר עמקות ויותר עמקות, והכותבים הנכבדים מגלים טפח מעומק דבריו, וגם מבארים דבריו הקדושים לפי אמיתית כוונתו, מבלי לתת מקום לפירושים מסולפים, שזה גורם שדברי רבינו מתאהבים גם על אלו שלע"ע אינם מלומדי תורתו באופן קבוע, שגם הם רואים האמת והנועם שבדבריו הקדושים.

ברור הדבר שהופעת הקובץ זה גורם נחת רוח רב לרבינו זי"ע, והרי הוא עורר הרבה פעמים ע"ד נחיצת כתיבת והדפסת חידושי תורה, וכשרואה איך שדבריו מתקיימים וה"ה משפיע ברכותיו ביתר שאת ויתר עז.

גם ברור הדבר שהופעת קובץ זה ממהר ביאת המשיח (ובפרט שמקיימים דבריו של רבינו להתעסק בעניני גאולה ומשיח בתורה - והרי זה מדור חשוב בהקובץ) - ויה"ר שלא נצטרך לחכות עוד, כ"א יבא תיכף ומיד, ונלמד תורה חדשה [כלומר: חידושי תורה] מפיו בקרוב ממש.

אי' בב"ק (סו, א): "אמר רבה יאוש, אמרי רבנן דניקני. מיהו, לא ידעינן אי דאורייתא אי דרבנן. אי דאורייתא, מידי דהוה אמוצא אבידה, מוצא אבידה, לאו כיון דמייאש מרה מינה מקמי דתיתי לידיה קני לי', האי נמי כיון דמייאש מרה קני לי', אלמא קני. או דלמא, לא דמיא לאבידה, אבידה הוא דכי אתאי לידי', בהתירא אתיא לידי', אבל האי כיון דבאיסורא אתאי לידי', מדרבנן הוא דאמור רבנן ניקני, מפני תקנת השבים. ורב יוסף אמר: יאוש אינו קונה ואפילו מדרבנן".

וכתבו התוס' (ד"ה 'כיון'), וז"ל: "מכאן משמע שיאוש אין כהפקר גמור, דא"כ אפי' בתר דאתא לידיה באיסורא יוכל לקנות מן ההפקר, והא דאמר בהשולח (גיטין דף לט, ב) נתייאשתי מפלוני עבדי דלא בעי גט שחרור אי אמרי' המפקיר עבדו יצא לחירות ואין צריך גט שחרור - לא משום דכי מתייאש הרי הוא מפקירו, דאי יאוש הוי הפקר, א"כ אפי' אתא לידיה באיסורא כיון שמפקיר זכה בהן, אלא התם היינו טעמא, דכי היכי דבהפקר אין צריך גט שחרור, לפי שאין רשות לרבו עליו, ה"נ כשנתייאש אין לרבו רשות עליו".

כלומר, דהקד"ס בתוס' הי' שמ"ש בגמ' שנתייאשתי מפלוני עבדי אי"צ גט שחרור אם המפקיר עבדו אי"צ ג"ש, הפי' הוא שהטעם מדוע נתייאשתי מפלוני עבדי אי"צ ג"ש, ה"ז לפי שהמפקיר עבדו אי"צ ג"ש, ולכן הקשו שמזה משמע שיאוש ה"ה כהפקר גמור, וקשה על מ"ש לפנ"ז שהפקר אינו כהפקר גמור, וע"ז תירצו שאין הפי' כן, כ"א שזהו רק דוגמא, שכמו המפקיר עבדו אי"צ ג"ש (לפי שאין רשות רבו עליו), כן נתייאשתי מפלוני עבדי אי"צ ג"ש, וממילא אין ראי' שיאוש הוה כהפקר גמור.

אבל צע"ק, מה הי' הקס"ד של התוס', והרי פירוש הזה פשוט הוא בדברי הגמ'.

ולהבין זה יש להקדים פי' דברי התוס' שיאוש אינו כהפקר גמור (ואדה"ז בשו"ת שלו (סוף סי' י"ד) כותב, שגם הרמב"ם ס"ל כן). והחילוק בין יאוש והפקר כתבו האחרונים (ראה נתה"מ סי' רסב סק"ג, קצוה"ח סי' שס"א סק"ב, סי' תו סק"א, ובכ"מ), דבהפקר מצינו מחלוקת ר' יוסי ורבנן בנדרים (מג, א) דר"י ס"ל דהפקר כמתנה, מה מתנה עד דאתי לרשות זוכה, אף הפקר עד דאתי לרשות זוכה, ורבנן פליגי עלי', והלכתא כרבנן דהוי הפקר גם לפני שאתי ליד זוכה. משא"כ יאוש ענינו הוא שלא יצא מרשות בעלים עד דאתי לרשות זוכה.

אבל ידוע, שלכמה מפרשים אין לומר שזהו הפי' בדברי התוס', ומביאים ראיות לזה (וא' מהם הוא מדברי התוס' לקמן (קטז, א ד"ה אדעתא), ומכמה מקומות) אבל א"כ מהו החילוק בין יאוש להפקר.

ויש לבאר החילוק בין יאוש והפקר באופן אחר [כפי שמשמע מדברי אדה"ז בשו"ת שלו שם]. והוא בהקדים להבין תחלה מהות ענין היאוש, דלכאו' קשה מאד להבין למה ע"י שהאדם מתייאש מותר להמוצא לקחתו. בשלמא הפקר, הרי עשה זה ברצונו, וכמו שיכול אדם להקנות וכו' דבר לחבירו, כמו"כ יכול להפקיר דבר [וידוע השקו"ט בדעת הרמב"ם שכ' (הל' נדרים פ"ב הי"ד) "ההפקר אע"פ שאינו כנדר, ה"ה כמו נדר שאסור לחזור בו"], אבל יאוש, הרי גם בעת היאוש רוצה הוא שיחזירו לו החפץ, אלא שסובר שעוד לא יוחזר אליו, אבל ברצונו גם עכשיו שאם הי' באפשריות שיוחזר החפץ לו, בודאי שהי' טוב (שלכן כתב ב'שיירי קרבן' על הירושלמי (סנהדרין פ"ו ה"ב) דכל יאוש הוה בטעות, וכמ"ש בההערות ל'תרומת הכרי' (לאחי הקצוה"ח, סרס"ב סק"א), או כמ"ש הקצוה"ח (סי' קמ"ב סק"א), דאם הי' יודע היכן האבידה לא הי' מתייאש. וראה ש"ך סי' שנ"ח סק"א). וא"כ למה אמרי' שזה גופא שמתייאש מפקיר החפץ.

והביאור בזה יובן ע"פ המבואר בלקו"ש (חי"ז ע' 289 ואילך) בגדר שמיטת כספים, שתוכן ההסברה שם הוא, שאין הפי' שכשהגיע שמיטה נתבטל החוב לגמרי, כ"א שהשעבוד של החוב נשאר, אלא שאינו חייב לפרוע. ומטעם זה אמרו (שביעית פ"י מ"ט): "המחזיר חוב בשביעית (לאחר זמן השמיטה) רוח חכמים נוחה ממנו", כי לפועל עדיין נשאר החוב (אף שפטור מלפרוע). עי"ש בארוכה.

כלומר, שיש כאן גדר חדש, אופן שהחוב לא נתבטל, ומ"מ אינו חייב לפורע, לפי שיש איסור על המלוה לתבוע, היינו, שחייב לעזוב החוב, ומפאת זה שאינו תובע, ואסור לתבוע החוב (שמשמיט החוב), אי"צ לפרוע. ולכן גם אחר שנפטר מלפרוע, יש על נכסיו שעבדו להמלוה, כי החוב עדיין נשאר [ומתי מתבטל השעבוד - לעולם נשאר השעבוד על נכסי הלוה, ומ"מ לעולם אין חייב לפרוע. ולכן "המחזיר חוב בשביעית, רוח חכמים נוחה ממנו", כי החוב עדיין נשאר].

וככל הדברים האלה וכל הגדר הזה, י"ל שזהו"ע יאוש: האדם מחליט שלא יוחזר לו הדבר, ובא למסקנא שכבר בא הזמן לסלק את דעתו מזה, שלא לחשוב עד"ז עוד, ולא יתעסק עוד למצוא אותו, ולא ילך למצוא מישהו לתבוע ממנו החפץ שלו, הנה עי"ז כאילו הוא מסלק את עצמו מן החפץ. אבל לא שעי"ז מתבטלת שייכותו להחפץ, כ"א שכאילו הוא אמר שמקבל ע"ע שלא לתבוע את החפץ עוד. וממילא פטור המוצא מלהחזירו (כי הא בהא תליא). ואעפ"כ, נשאר שעבוד ושייכות בהחפץ לבעליו הראשונים, ושעבוד זה אינ ו נפקע לעולם, ומ"מ לעולם אין חייב להחזיר החפץ.

וכמו בענין שמיטת כספים, הרי זהו הטעם למה "המחזיר חוב בשביעית רוח חכמים נוחה הימנו", כי עדיין נשאר שעבוד החוב, אף שפטור מלפרוע, כמו"כ י"ל בענין יאוש, שזהו הטעם להדין שכתוב בשו"ע אדמוה"ז (הל' מציאה ופקדון סי' יח-יט), וז"ל: "וכן בדבר שאין בו סימן, אם יודע בבירור של מי הוא, יחזירונו לו, אע"פ שכבר נתייאשו, שהיאוש אינו כהפקר גמור, שאינו מתייאש ומפקיר מרצונו. וכן המציל מהארי ומהדוב ומן הנהר ששטף ועבר, אע"פ שנתייאשו הבעלים, יש לו לעשות לפנים משורת הדין ולהחזיר, אע"פ שמן הדין אינו חייב . . ". עכ"ל. ומקורו בב"מ (כד, ב): "חייב להחזיר . . לפנים משורת הדין". ולכאו' אם החילוק בין יאוש והפקר הוא בזה שיאוש לא יצא מרשותו עד דאתי לרשות זוכה, הנה לאחר צאתו לרשות זוכה, שוים יאוש והפקר, וא"כ איזה טעם הוא להחזיר לפנים משורת הדין, לפי "שהיאוש אינו כהפקר גמור". והרי כאן איירי לאחר שאתי לרשות זוכה.

בדוחק י"ל, שאין כוונת אדמוה"ז בהתיבות "שהיאוש אינו כהפקר גמור", במובנו כפי שהוא בתוס' כאן, כ"א העיקר הוא המשך דבריו "שאינו מתייאש ומפקיר מרצונו", היינו שאינו כהפקר בזה שהפקר נעשה ברצונו של המפקיר, משא"כ יאוש נעשה בעל כרחו, ולכן בהפקר אין הידור להחזירו (אף אם המפקיר התחרט על מה שעשה - כי אם לא התחרט, פשוט שאין להחזירו, שהרי אינו רוצה החפץ, דהא הפקירו, ועדיין רוצה בהפקר). משא"כ ביאוש, שבאמת רוצה החפץ, יש הידור להחזירו, ולזה נתכוין אדמוה"ז כאן במ"ש "שהיאוש אינו כהפקר גמור".

אבל לכאו' דוחק הוא, כי משתמש בהלשון ממש של התוס' כאן, ומסתבר שכוונתו להגדר שכתבו התוס' ש"יאוש אינו כהפקר גמור "בהגדרתו, והדרא קושיא לדוכתה, איך זה סיבה שלפנים משורת הדין צריך להחזירו.

וע"פ הנ"ל ה"ז מובן בפשטות: דגם לאחר היאוש נשאר שעבוד על החפץ לבעליו הראשונים, ולכן לפנים משורת הדין טוב להחזירו לו.

וזהו החילוק בין יאוש להפקר: דבשניהם חל ענינם תומ"י (ולא כחילוק הנ"ל). אלא שהחילוק הוא במהותם: מהות הפקר הוא שהבעלים מסלקים א"ע לגמרי מהחפץ ונעשה של כל העולם כולו, או שאינו שייך לשום אדם (ראה צפע"נ הל' נדרים פ"ב הי"ד. מת"ע פ"ב ופ"ד (הובא בלקו"ש חט"ז ע 163). משא"כ יאוש, אף שג"כ פועל שאין הבעלים יכולים לתובעו, והמוצא פטור מלהחזירו, וגם זה נעשה תומ"י, מ"מ עדיין נשאר שעבוד על החפץ לבעליו, וכמפורש בתשובת אדה"ז (שם), שנשאר בעליו גם אחר יאוש.

והנה עפכהנ"ל יש לבאר גם המשך דברי התוס', שהקשו מהדין ד"נתייאשתי מפלוני עבדי דלא בעי גט שחרור, אי אמרי' המפקיר עבדו יצא לחרות, ואי"צ גט שחרור" - שאין הפי' שקס"ד להתוס' שהפי' הוא שיאוש נעשה הפקר גמור (כי זה פשוט שאפ"ל שרק מביא דוגמא מהפקר), כ"א שקס"ד שהטעם מדוע המפקיר עבדו אין צריך ג"ש, ה"ז לפי שנתבטלה שייכות הבעלים להעבד, ולכן הקשו על מש"כ לפנ"ז: בתחילה כתבו שיאוש אינו כהפקר, שהביאור בזה הוא שביאוש עדיין נשאר שעבוד החפץ להבעלים, כנ"ל, וא"כ יש סתירה לזה מהדין ד"נתיאשתי מפלוני עבדי" כי בהפקר הטעם שאי"צ ג"ש, לפי שנכרתה הקשר בין האדון והעבד. ואם אומרים שגם ביאוש אי"צ ג"ש כמו בהפקר, הרי הפי' הוא שגם ביאוש נתבטל הקשר בין האדון והעבד, וה"ז סותר למ"ש תוס' לפנ"ז שיאוש אינו כהפקר, כ"א שנשאר השייכות ביניהם.

וע"ז תירצו התוס' דהטעם בהמפקיר עבדו אי"צ גט שחרור, אינו לפי שנתבטל השייכות של האדון להעבד, כ"א "לפי שאין רשות רבו עליו", כלומר, העיקר הוא שאין לרבו "רשות" עליו, שאין הוא יכול להשתמש בו וכיו"ב, היינו אף שבפועל בהפקיר עבדו אין להאדון קשר אליו, מ"מ אין זה הטעם שאי"צ ג"ש, כ"א לפי "שאין לרבו רשות עליו", וממילא מובן שעד"ז הוא ביאוש, שגם בזה "אין לרבו רשות עליו". ולכן לא אכפת לן מה שעדיין יש להאדון קשר אליו, כי לא זה (העדר השייכות) הסיבה מדוע אי"צ ג"ש (גם בהפקר).

ז.א. פי' חידוש תירוץ התוס' אינו (כפי שלומדים בפשטות) התיבות "דכי היכי דבהפקר . . הכי נמי כשנתייאש", שמחדשים שזה רק דוגמא, ולא שענינים אחד, כ"א מתחילה ידעו התוס' ג"כ שאפ"ל שזה רק דוגמא, ואעפ"כ הקשו שאפילו הדוגמא אינה מתאימה. וחידוש התירוץ הוא התיבות "לפי שאין לרבו רשות עליו", שהטעם מדוע אי"צ ג"ש ה"ז לפי שעכ"פ אין "רשות" רבו עליו, וזה אמת גם ביאוש (אף שעדיין נשאר שייכות ביניהם).