איתא בגמ' קידושין דף ד' ע"ב, "אמר רב אשי משום דאיכא למימר מעיקרא דדינא פירכא: מהיכא קא מייתית לה ~ מאמה העברי'. מה לאמה העברי' שכן יוצאה בכסף, ת"ל כי יקח איש". ופי' רש"י, "שכן יוצאה בכסף, שפודה את עצמה בתוך שש שנים אם תרצה, כדכתיב והפדה. והואיל וכסף חשוב בה לפדותה, חשוב נמי לקנותה".

ובתוס' ד"ה מעיקרא דדינא פירכא כתב, ה"ה דמצי למינקט (לפרוך מה לאמה העברי') שכן יוצאת בשש ויובל וסימנין, אלא ניחא לי' למפרך פירכא דשייכא אף בשפחה כנענית דהוה מצי למיעבד ק"ו משפחה כנענית דלא שייכי פירכא דסימנים ושש ויובל.

דהיינו, לרש"י י"ל דבאמת לא הוא מצי למפרך מה לאמה העברי' מסימנים ושנים, כיון דהפירכא של אמה היינו דחשוב לפדותה וחשיבות זו היינו מה שהגדירה התורה ~ והפדה. ולכן חשוב לקנותה (משא"כ באשה, די"ל דכסף באמת אינו חשוב כ"כ לאשה עד שתהי' אשה נקנית בכסף). משא"כ לתוס', הפירכא היינו שמצאנו ראינו באמה דין חדש בכסף מה שאינו באשה ~ שאמה העברי' יוצאת לחירות בגרעון כסף דלכן י"ל שנקנית ג"כ בכסף (משא"כ אשה שאין בה דין זו אינה נקנית בכסף ג"כ). ולכן ס"ל דה"ה דהוא מצי למיפרך שכן יוצא בסימנין.

ובמהרש"א הקשה: דלקמן בסוגיין בעי למילף ביאה באשה מק"ו מיבמה: "ומה יבמה שאין נקנית בכסף נקנית בביאה, זו שנקנית בכסף אינו דין שנקנית בביאה כו'"? וקא' דמעיקרא דדינא פירכא: מה ליבמה שכן זקוקה ועומדת. ולפי' התוס' שהפירכא (לעיל, מאמה) הוא דיש באמה קנין חדש (שלכן נקנית בכסף ג"כ), הוא מצי למפרך כאן מה ליבמה שכן מועיל בה חליצה ~ ולמה צריך לומר משום זיקה? והניח בצ"ע.

והנה בספר המקנה הביא קושית המהרש"א, ותי' דחליצה לא חשיבא פירכא, כיון שבמקום שהיציאה מוציאה מקנין הוי פירכא, משא"כ בחליצה שהיא לא מוציאה מקנין אלא מפקעת זיקתה דגם אם היתה חליצה באשה זה לא הי' מועיל כי היא קנוי', רק יבמה שזהו רק זיקה אזי חליצה מועיל ממילא יוצא שחליצה לא נחשבת לפירכא.

וקשה, שהרי גם למסקנא שפורכים יבמה שאינה דומה לאשה מזקוקה ועומדת רואים שכן יכולים לפרוך מזיקה. ועוד, שלרש"י שכן זקוקה ועומדת פי' "ואין ביאה באה אלא לגמור אבל קנין דמעיקרא לא". וכן בתירוץ השני בתוס'. ועוד, שהריטב"א דכתב ביאה קונה ביבמה ולא כסף לאו משום חומרא דביאה אלא משום דהתם כיון שהיא זקוקה ועומדת הרי היא ארוסה וביאה שלה עושה נשואין. וי"ל, שזהו גם הפשט ברש"י ותירוץ השני בתוס'. א"כ, רואים בפרוש שזיקה זה ממש קנין: מפני, שאת הקנין הראשון עשה האח. היינו את הקדושין. והאח השני עושה רק הנשואין. א"כ קשה על המקנה שאמר שאי אפשר לפרוך מחליצה בגלל שחליצה מוציאה מדי זיקה ולא מדי קנין הרי גם זיקה זה ממש כמו קנין כדלעיל. ועוד, דגם לתירוץ הראשון של תו' רואים שזיקה (אע"פ שהביאור לא כמו רש"י שרק גומרת את הקנין) עושה את הקנין, וז"ל: דהכי פריך שכן זקוקה ועומדת לביאה, כלומר, שעיקר מצותה להקים לאחיו שם, הלכך נקיל לה להקנות בביאה כו'.

א"כ חוזרת קושית המהרש"א. מילא רש"י לשיטתו שהפירכא מכסף, זה רק בגלל שהוא חשוב אז לכן לא פורכים מחליצה. אבל לתוס' שפורכים מכסף כיון שזה דבר חדש שאין באשה ולכן בהו"א יכולים לפרוך גם מסימנין שש ויובל, א"כ, קשה למה לא פורכים מחליצה.

וי"ל לתרץ קו' המהרש"א, (דזה שרצינו ללמוד אשה מיבמה שיועיל קנין ביאה ~ מה יבמה שאינה נקנית בכסף נקנית בביאה זו שנקנית בכסף אינו דין שנקנית בביאה, ועל זה הקשו שלפרוך מיבמה שכן ישנה בחליצה ולא באשה, וממילא לא יכולים ללמוד ביאה באשה מיבמה), שאי אפשר לפרוך מחליצה כיון שגם ביבמה בשעת קנין הביאה לא יעזור חליצה. לו יצוייר שרוצים ללמוד פרט באשה מיבמה, יכולים לפרוך מה יבמה שיוצאת בחליצה, (משא"כ אשה) אבל בנוגע לביאה, אי אפשר לפרוך כן. כלומר שיש שתי סוגים של יבמה, יבמה איך שהיא לפני ביאה, ואז יועיל חליצה, ויבמה אחרי ביאה, שאז לא יועיל חליצה, וממילא לא יכולים לפרוך מיבמה שלפני ביאה ליבמה שלאחרי ביאה. ולכן פורכים דוקא שכן זקוקה ועומדת; לרש"י ולתרוץ השני בתוס' שהקנין כבר נעשה, ורק צריך גמירה. ורק באופן כזה יועיל קנין ביאה או לתי' הראשון של תוס', כיון שכל ענינו להקים שם לאחיו, ממילא הקלו עליה בביאה. ולכן פרכו דוקא שכן זקוקה ועומדת ולא מחליצה. ואולי אפ"ל שזה היתה כוונת המקנה.