תנן בכתובות דף יח, ב "העדים שאמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסים היינו וכו' אם יש עדים שהוא כתב ידם או שהיה כתב ידם יוצא ממקום אחר אינן נאמנין".

ומקשים שם התוס' בד"ה 'אין', דלכאו' נאמין להם מיגו דאי בעו אמרי פרוע הוא? ומיישבים שם התוס' בא' מהתירוצים דבשני עדים לא אמרינן מיגו. ועי' שם בפנ"י שמביא הטעם שלא אמרינן מיגו בשני עדים, דהוא כמו שכתבו התוס' לקמן בדף יט, ב ד"ה 'ואם' דאין אדם יודע מה שבלב חבירו. ומבאר, שמשום זה לא אמרינן מיגו מכיון דכל אחד מהעדים סובר שמא חבירו לא יאמר דהוא פרוע, ועד אחד בפרעון לא מהני מידי.

והנה ראיתי בכ"מ שביארו בפנ"י שהטעם ע"ז שהוא טוען הטענה הפחות טובה הוא משום שאין הוא יודע מה שבלב חבירו וסבור הוא שחבירו יטען טענה זו, והקשו ע"ז, דלכאו' למה לי' לסבור כן, והרי הטענה האחרת יותר טובה, וא"כ אדרבה יש לו לסבור שחבירו יטען הטענה האחרת שהיא היותר טובה?

ונדחקו ליישב, דאולי רק לחז"ל יש אומדנא שלעולם יטען אדם את הטענה היותר טובה, אבל כל אדם אינו סבור כן על חבירו, ולכאו' תי' זה דחוק הוא. ועוד יש להקשות, שאם נדייק בלשון הפנ"י לכאו' ברור שלא משמע מדבריו שכל עד סבור שחבירו ג"כ יטען את הטענה הפחות טובה שהוא טוען!

אלא י"ל, שמלשון זה של התוס' לקמן "דאין אדם יודע מה שבלב חבירו" משמע שלא אמרינן מיגו משום שעדים האלה לא התדברו ביניהם לפני כן ואינו יודע מה שחבירו יטען. והסברא הוא, דבכל מיגו העדיפות של הטענה השנייה היא שעליה היה נאמן - ע"ד פרוע מיגו דמזוייף, שעל טענת מזוייף היה נאמן אפי' בלי מיגו. משא"כ בתרי עדים שהוא עכ"פ אינו בטוח בודאי שעל הטענה היותר טובה יהא נאמן משום דשמא חבירו לא יתכוון להעיד כמותו, אזי לא אמרינן מיגו. דהיינו, שאנו אומרים שאין להם שום נפק"מ בין ב' הטענות ולכן לא אמרינן מיגו דאם כל עד משקר אז כל אחד היה טוען את הטענה השניה, משום שכל עד מפחד שמא לא ישוו בטענה השניה, ואע"פ שבפועל השוו בטענה הזאת והתכוונו לטענה הפחות טובה, מ"מ אין להם מיגו. וזה מדוייק גם בלשון הנמו"י בב"ב דף טז, א, וז"ל: דליכא מיגו דשמא לא ישוו שניהם באותה טענה אעפ"י שהשוו עכשיו. עכ"ל.