"ואמר אביי ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות, ויצאו עליה עסיקין ("עוררין לומר שלנו היא", רש"י), עד שלא החזיק בה יכול לחזור בו, משהחזיק בה אין יכול לחזור בו. מ"ט? דאמר ליה חייתא דקטרי סברת וקבלת. מאימת הואי חזקה? מכי דייש אמצרי..." (ב"ק ח, ב - ט, א ובכ"מ בש"ס).

ושיטת רש"י בפירוש הגמ' היא (בפשטות), דהא דבשהחזיק אינו יכול לחזור בו, היינו משום שקנה השדה ע"י חזקתו בה. וכדבריו בכתובות (צג, א בפירוש סוגיא זו, שם) "שהקרקע נקנה בחזקה כי א"ל חזק וקני. ויש שמחזיקין מיד ונותנין מעות לאחר זמן, ומשהחזיק בה נתחייב המעות". וע"ז אמרה הגמ' ד"מכי דייש אמצרי" כבר נחשב לקנין חזקה, וכפירושו בב"מ (יד, ב. בפירוש הסוגיא שם) דדייש אמצרי הוה "מתקן גבולי השדה ומגביהם".

והתוס' בסוגיין מקשים על פירוש זה כמה קושיות: א) "אמאי נקט חזקה יותר מכסף ושטר" (היינו, דבאם כל החידוש הוא דאחר שעשה קנין בהשדה א"א לחזור בו, אז מדוע הוזכר רק קנין חזקה, ולא שאר הקנינים)? ב) "מאי קבעי מאימת הוה חזקה, מתניתין היא בפ' חזקת הבתים (ב"ב דף מב.) נעל פרץ וגדר"? ג) "ועוד מאי קבעי הכא טפי מבשאר דוכתין" (היינו, דבכל מקום שהגמ' מזכירה קנין חזקה, אין הגמ' שואלת "מאימת הוה חזקה")? ע"כ מקושיות התוס' הנוגעים לעניננו.

ב. ובביאור שיטת רש"י אואפ"ל, דסב"ל שחידושו של אביי והשקו"ט של הגמ' (בהקושיות 'מ"ט', ו'מאימת' וכו'), הכל סובב והולך במהותו של קנין חזקה, וכדלקמן.

דהנה מהמשך דברי הגמ' מובן, דזה שהקונה עשה קנין בהחצר, אינו סיבה מספקת להדין שאינו יכול לחזור בו. ושלכן כשאמר אביי דלאחר שהחזיק בה אינו יכול לחזור בו, שואלת הגמ' 'מ"ט', ומתרצת שזה מחמת סיבה (צדדית, לכאורה) ד'חייתא דקטרי' וכו', דמובן מזה שמחמת הקנין חזקה לבד (בלי האי סברא) פשיטא ליה להגמ' דבודאי כן יכול לחזור בו.

ולכאו' הדבר דורש ביאור: הרי המדובר הוא שיש עכשיו ספק על הקנין, וא"כ מדוע פשיטא ליה להגמ' כ"כ דגם אחר שנעשה קנין גמור, מ"מ בודאי יכול לחזור בו מחמת ספק זה? (והיינו, דאפי' באם נאמר שאפשר לדון כאן מדין מקח טעות - כמבואר בראשונים - מ"מ, האם זה פשוט כ"כ שמחמת ספק לחוד הר"ז ודאי מקח טעות, עד שהגמ' שואלת 'מ"ט' אינו יכול לחזור בו?).

ג. והנראה בזה, בהקדים הביאור, שיש חילוק יסודי בין קנין קרקע ע"י חזקה לשארי הקנינים: דבשאר הקנינים (כסף ושטר) הרי הקונה עושה מעשה של קנין שמפורש וניכר בו ההעברה מרשותו של מוכר לרשותו של לוקח (כסף הניתן מהלוקח להמוכר תמורת השדה העוברת מהמוכר להלוקח, או מסירת שטר מהמוכר להלוקח שמפורש בו העברה זו), משא"כ בחזקה שהלוקח עושה בהקרקע, הר"ז (רק) השתמשות בהקרקע כמו 'בעלים', אבל אין מפורש במעשה הקנין ההעברה מהמוכר אליו.

[בסגנון אחר: בכסף ושטר רואים ה'קנין', היינו ההעברה מרשות זה לרשות זה, משא"כ בחזקה, רואים רק את ה'נפעל' מהקנין - שהלוקח הוא ה'בעלים' של הקרקע, אבל ההעברה עצמה אינה נראית בקנין זה].

וחילוק זה מתבטא בהדין שבחזקה צריך שהמוכר יאמר ללוקח 'לך חזק וקני' (חוץ באם נעשה בפניו, דאז הרי בנוכחותו, כאילו 'אומר' זה); וי"ל הביאור בזה, דבלי אמירה זו הרי אין במעשה החזקה משום קנין כלל, וכנ"ל שלא ניכר במעשה זה שום העברה מרשות לרשות (ועיין ב'אבן האזל' הל' שכנים פ"ב ה"י, מה שמוכיח ש(לדעת כו"כ ראשונים עכ"פ) אמירת 'לך חזק וקני' אינה רק משום שצריכים להסכמת המוכר, אלא דרק ע"י אמירה זו יש חשיבות ותוקף לקנין חזקה, והן הן הדברים).

ד. ועפ"ז י"ל, דזה דפשיטא ליה להגמ' דמעשה הקנין של הלוקח (לחוד) אין בכחו למנעו מלחזור בו במקום שיצאו עליו עוררין - הוא בקנין חזקה דוקא; דהרי בשאר הקנינים היות שהי' מעשה גמור של קנין (העברה מרשות לרשות), אז באמת א"א לבטלו ע"י ספק גרידא, ורק בחזקה שמצד מעשיו לבד לא הי' 'קנין', ובכדי שמעשיו יחשבו לקנין היו צריכים את ה"לך חזק וקני" של המקנה, אז י"ל דבמקרה שיש עכשיו ספק בכחו של המוכר בשדה זו, אז בטל ה'קנין' שבמעשה החזקה.

[ובסגנון אחר: לבטל את ה'לך חזק וקני' (של המוכר) קל יותר מלבטל מעשה של קנין, ולכן הספק שנתעורר ע"י העוררין יכול לבטל כוחה של אמירה זו (ובדרך ממילא מתבטלת החזקה), אבל אין ביכולתו לבטל מעשה של קנין ככסף ושטר].

ומבואר לפ"ז אריכות דברי רש"י בכתובות (שהעתקנו לעיל) "שהקרקע נקנה בחזקה כי א"ל חזק וקני, ויש שמחזיקין מיד ונותנין מעות לאחר זמן..." (-דלכאו' מדוע נוגע לכאן כל האריכות, והו"ל למימר רק שקרקע נקנית בחזקה?), די"ל שבא בזה להדגיש שחזקה אמנם אינה כשאר הקנינים, ושלכן, א) הר"ז רק ע"י אמירת לך חזק וקני; ב) יש בזה משום חידוש ד'יש שמחזיקין מיד' בלי נתינת הכסף.

ה. ובכל זאת, חידש אביי ד"משהחזיק בה אין יכול לחזור בו", והטעם לזה (אף שמסברא צ"ל דיכול לחזור בו כנ"ל באורך-) ד"חייתא . . וקבלת".

וי"ל, שבדבריו אלו גילה אביי סברא חדשה במהות קנין חזקה: דביארנו לעיל, דבמעשה החזקה עצמו לא מונח לכאורה שום מעשה של קנין, ורק השתמשות כ'בעלים', ושלכן צריכים לה'לך חזק וקני' וכו'. וע"ז חידש אביי, דלאחר שישנו לה'לך חזק וקני', אז מונח במעשה החזקה - לא רק התנהגות של בעלות, אלא - (גם) קבלת השדה מהמוכר, דמאחר שהמוכר מגלה שרוצה למכרו לו, הרי אז בעשייתו חזקה, בזה מגלה שהוא מקבלו מהמוכר.

וא"כ מובן דכבר שווה לשאר הקנינים (כמו כסף ושטר), שאחר שישנו למעשה גמור של קנין, אז כבר אי אפשר לחזור בו מחמת ספק דאולי הי' בזה טעות, וכנ"ל בדברינו.

ו. ואחר שנתחדש יסוד זה - דחזקה אינה רק מעשה של השתמשות כבעלים, אלא (גם) מעשה של קבלת הקרקע מהמוכר - ממשיכה הגמ' להקשות "מאימת הואי חזקה", די"ל הפי' בזה: דעכשיו שנתגלה שחזקה היא ענין שמוכיח על קבלת השדה מהמוכר, אז אינו מוכרח כ"כ השתמשות גמורה בגוף השדה (נעל פרץ וגדר) כבעלים, ומספיק איזה פעולה שמורה על הקבלה, וא"כ - מהו?

ומתרצת: "מכי דייש אמצרי" שפרש"י (כנ"ל) "שמתקן גבולי השדה ומגביהם", דלדברינו מבואר היטב; דתקנת הגבולים הוא דבר המורה על שנתקבלה להיות שלו, ושלכן מגביה הגבולים שבינה לבין חברתה וכו'.

וע"ד החידוד: תקנת הגבולים מראה על קבלת הדבר כמו שהוא בחיצוניותו (בלי השתמשות כ"כ בגופו), ע"ד הסברא דחייתא דקטרי וכו', שתוכנו הוא שמקבל הדבר כמו שהוא ('שק קשור', בלי ראיית תוכו), שלכן אינו יכול לחזור מקבלתו זו.