בב"מ כד, ב. "כי הא דאבוה דשמואל אשכח הנך חמרי במדברא ואהדרינהו למרייהו לבתר תריסר ירחי שתא לפנים משורת הדין".

ופירשו שם התוס' (ד"ה לפנים) דהא דלא מייתי קרא (שמות יח, כ) "והודעת להם את הדרך אשר ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון", דלמדו מזה בגמ' (שם ל, ב) "תני רב יוסף "והודעת להם" – זה בית חייהם, "את הדרך" – זו גמילות חסדים, "אשר יכלו" – זה ביקור חולים, "בה" – זו קבורה, "ואת המעשה" – זה הדין "אשר יעשון" – זו לפנים משורת הדין".

הוא מפני שהכא "הדרינהו בתר תריסר ירחא שתא כולה עלמא פטורים" מהשבת אבידה, ולא מייתי קרא דאשר יעשון, אלא במקום שאחרים חייבים והוא פטור", כמו הזקן ואינו לפי כבודו.

וכן בסוף פרק האומנים (פג, א) ברבה בר בר חזקי תברו ליה בהנהו שקולאי חביתא דחמרא, שקל לגלימייהו, אתי אמר לרב, אמר ליה הב להו גלימייהו, אמר ליה דינא הכי, אמר ליה אין "למען תלך בדרך טובים" (משלי ב, כ), יהיב להו גלימייהו, אמר ליה עניי אנן וטרחינן כולא יומא, וכפינן ולית לן מידי, אמר ליה זיל הב אגרייהו, א"ל דינא הכי, אמר ליה אין דכתיב (שם) "וארחות צדיקים נשמור". דלא הביא הלימוד מ"אשר יעשון" כי מדובר בפועלים שגרמו הפסד גדול לרבה בר בר חנן גם מצד לפנים משורת הדין שנלמד מ"אשר יעשון" לא היה לנו להפסידו כל כך, שישלם להם שכרם, ולכך מייתי קרא "למען תלך בדרך טובים".

נמצא א"כ שישנם ג' דרגות בלפנים משורת הדין. א) כשהמוציא פטור מן הדין, ואחרים חייבים בזקן ואינו לפי כבודו, שמובא בדף ל, ב. שעליו להתנהג לפנים משורת הדין. למד מ"אשר יעשון".

וכשהמוצא פטור, וגם אחרים פטורים מן הדין, ובכ"ז מחזירים מלפנים משורת הדין כי הא דאביה דשמואל, שמבוא בדף כד, ב. שלא הוזכר בגמ' דרשה מיוחדת להנהגה זו, אלא מובאת בדרך פשיטות.

כשאחרים הזיקו לו, ולא זו בלבד שאינם משלמים לו, אלא הוא משלם להם, כב"הנהו שקולאי" דדרשו "מלמען תלך בדך טובים" וגו' בדף פג, א.

וצריך ביאור א) מדוע בהדרגא השניה שהוא פטור ואחרים אינם חייבים בהשבת אבידה. בגמ' לא מובא אחת מהדרשות שצריך להחזיר מלפנים משורת הדין, אלא בגמ' מובא זה בפשטות שהדברים ק"ו, אם כשהיא פטור מן הדין, אחרים חייבים, מצאו חכמים דרשה לחייבו לפנים משורת הדין, כש"כ וק"ו במקרא שהוא פטור ואחרים פטורים מן הדין בהשבת אבידה, שיצטרכו לימוד מיוחד לחייבו בלפנים משורת הדין? (כפי שכתבו הרא"ש בס"ז, והמאירי על הסוגיא, את הדרשה אשר יעשון).

ב) לכאורה לפי סדר הדרגות בלפנים משורת הדין, היה לגמ' להביא קודם את הדין של זקן ואינו לפי כבודו, שהוא פטור ואחרים חייבים, ואעפ"כ עליו לנהוג בלפנים משורת הדין, ולאח"ז להביא דרגא נעלית יותר שאפי' שכאחרים ג"כ פטורים מהשבת אבידה "כי הא דאביה דשמואל" וכו' בכ"ז עדיף שיתנהג המוצא בלפנים משורת הדין ויחזיר. ולמה הגמ' מביאה את הדרגה השניה כדרגא ראשונה?

ג) תוס' כתבו שהמקרא של רבב"ח לא יכלנו לחיבו בלפנים משורת הדין ממ"ש "אשר יעשון", כי משם לא מוכח שצריך להתנהג כן גם כשהוא מפסיד ממון, ולכן דרשו חז"ל במקרא שם את הפסוק "למען תלך בדרך טובים", וצריך ביאור: מהו היתרון שראו תוס' בפסוק "למען" וגו' מהפסוק "אשר יעשון"?

ועל כן צריך לומר, שהדרגא הזו שהוא לאחרים פטורים מהשבת אבידה מן הדין והשבתה הוא מלפנים משורת הדין היא היסוד של כל הדרגות שבאות לאח"ז בגמ', כדלקמן.

והביאור בזה והגדר של לפנים משורת הדין, אינו חיוב נוסף כמו כל חיובי ודיני התורה שנתבארו בדרשות חז"ל, גמ', ראשונים, פוסקים, אחרונים וכו', בשיעור מסוים כמ"ש (ואתחנן ו, יח) "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" שדרשו חז"ל (ב"מ קח, א) דין דבר מצרא, והובא להלכה (רמב"ם הל' שכנים פי"ב, ה"ה, טור ושו"ע חו"מ ס' קעה, ס"ו) מתי חל בר מצרא ע"י המוכר ומתי לא כו' עד שבהגהות מימונית (לס' קנין סט"ו) כתב שהוא קרוב למצות עשה.

הענין של לפנים משורת הדין, אינו עוד שיעור וגדר מסוים שחז"ל קבעו, יסודו הוא הרגש טוב הבא בסיבת לב טוב, שיש לאדם רצון טוב להטיב לחברו, לפנים משורת הדין. ואח"כ חז"ל הסמיכו ענין זה עה"פ "אשר יעשון וכו'".

וכפי שביאר בעל ה'שדה חמד' (מערכת ל, כלל כט, ובמערכת כ', כלל טז) דמה שאמרו "כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט" היינו במצוות שבין אדם למקום, שהעושה יותר ממה שציוהו אותו, נקרא הדיוט, אבל במצוות שבין אדם לחבירו, אדרבה מצווה עליו לעשות 'לפנים משורת הדין'.

וראה בגנזי חיים שהביא השד"ח שם שזהו ע"ד שיש הידור מצוה, במצוות שבין אדם למקום עד"ז הוא במצוות שבין אדם לחבירו להתנהג 'לפנים משורת הדין'.

וכיון שהיסוד הוא כנ"ל הרגש טוב להתנהג 'לפנים משורת הדין'; לכן אין הגמ' מביאה בתחילה כשמזכירה את הדין הזה לראשונה, את הפסוק שעליו הסמיכו חז"ל את ענין זה. כי השעה שישנה הסמכתא או פסוק וכדומה, ההרגש הטוב אינו נעשה רק מצד ההרגש הטוב כשלעצמו אלא כציווי לקיים את דברי חז"ל.

ומהאי טעמא הובא המעשה דאבוה דשמואל ראשון בסוגיא, אע"פ שלכאורה הוא בסדר הדרגות הנ"ל, בדרגא השניה כי מדובר על דרגא כזו ב'לפנים משורת הדין'. שתלויה רק בהרגש הלב, ומן הדין לא ניתן לחייבו בהשבת אבידה כלל. דעברו על האבידה יב' חודש, ולפרש"י (ד"ה בתר) המוצא כלל לא היה מחויב להחזירה.

ולהתוס' (ד"ה לבתר) המוצא היה יכול להחזיר רק את שווי האבידה, ולא את האבידה עצמה. ואעפ"כ אבוה דשמואל החזיר את האבידה לא מפני איזה פסוק ודרשת חז"ל, אלא מפני שחשב שאם אינו נחסר בממונו, למה לא להשיב את האבידה למאבד. זהו הרגש טוב של 'לפנים משורת הדין' בשלימות, (שבין חמש עשרה לגמרא (אבות פ"ה, כה) לומד בתחילת לימודו).

משא"כ בב' הדוגמאות הנוספות של 'זקן ואינו לפי כבודו' ו'הנהו שקלואי . . דתברו ליה חביתא'. אינו מתבטא בשלימות היסוד של 'לפנים משורת הדין'.

לא מיבעי ב'זקן ואינו לפי כבודו ולאו הדין חל על החפצא של האבידה גדר השבה אלא שהפטור הוא בגברא 'זקן ואינו לפי כבודו', שע"ז דרשו חז"ל "אשר יעשון", שאעפ"כ צריך המוצא להתנהג 'לפנים משורת הדין'.

אלא אפילו ב'הנהו דתברו ליה . . חביתא דחמרא' שרבב"ח ניזוק בממונו משבירת החבית, ורצה לכסות את הפסדו, ע"י שיקח מהפועלים את גלימתם, או לכל הפחות שלא יפסיד יותר, ולא יצטרך לשלם להם עבור עבודתם, שגרמה לו הפסד.

לא מתבטא היסוד של 'לפנים משורת הדין' בשלימות. כדמשמע מהדין ודברים של רב עם רבב"ח "...הבי לון גלימיהו . . עניי אנן וטרחינן כולא יומא ולית לן מידי...", שכשלא ישלמו להם, פשוט לא יהיה להם מה לאכול, וכש"כ כשיקחו את מלבושם לא יהיה להם מה ללבוש.

שזה אינו ענין השייך כל כך ל'לפנים משורת הדין'. אלא זהו בגדר צדקה. כפי שרב אמר לרבב"ח "זיל הב להו אגריהו דכתיב וארחות צדיקים תשמור". צדיקים מלשון צדקה, כפי שפירש ה'ענץ יוסף' בה'עין יעקב' שם "אורחות צדיקים – הוא הצדקדות".

רבי אמר לרבב"ח אפילו אם אתה סובר שאין אתה מחוייב לתת להם שכרם מדין פועלים שעשו מלאכתם. לכה"פ אתה מחויב לשלם להם מדין צדקה, דהא לא גרועים יותר מעני שמבקש צדקה להחיות נפשו ונפש בני ביתו, שחיובים לתת לו צדקה (רמב"ם הל' מתנות עניים. רפ"ז). נותן להם שכרם מדין "וארחות צדיקים תשמור".

וזה שכתבו התוס' "אבל בסוף האומנין בהנהו שקלואי ששברו לו את החבית, ועשו הפסד גדול משום לפנים משורת הדין אין לו להפסיד, לכן מייתי קרא למען תלך בדרך טובים".

ולפי כ"ז אולי אפשר לומר ענין נוסף: בגמ' שם (בדף כד, ב) הובא בהמשך למעשה דאבוה דשמואל, רבא הוה שקיל ואזיל בתריה דר"נ בשוקא דגלדאי, ואמרי לה בשוקא דרבנן, א"ל מצא כאן ארנקי מהו, א"ל הרי אלו שלו, בא ישראל ונתן בה סימן מהו, אמר ליה הרי אלו שלו" וכו'.

דלכאורה אע"פ שהוי 'מעשה רב' שקרא עם ב' אמוריים, ר"י ורבא ועל כן הוצרכה הגמ' להביא את שניהם, בכ"ז הגמ' היה צריך להביא קודם את המעשה של רבא שפסק לו ר"נ ש'הרי אלו שלו' ולאח"ז להביא את המעשה של ר"י וכו' שאע"פ ש'הרי אלו שלו' צריך האדם להתנהג 'לפנים משורת הדין' כאבוה דשמואל, ולמה הגמ' מביאה קודם את המעשה דר"י וכו'?

בכל הנ"ל ניתן לומר שבכך מלמדת אותנו הגמ' שאע"פ שמן הדין המוצא בשוק שהרבים מצויים בו, הרי אלו שלו, אעפ"כ צריך האדם לדעת שראשית כל צריך להתנהג 'לפנים משורת הדין', שאף הוא יכול להגיע למסקנה שמעיקר הדין המציאה היא שלו. וד"ל.