שליח כ"ק אדמו"ר - וונקובר ב.ק. קנדה

א. בלקו"ש חלק י' עמוד 26 מבואר מדברי רבינו דהכלל ד"לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו" ו"יספר אדם בלשון נקי'" (פסחים ג,א) נאמר בעניינים שאינם פסק הלכה, אכן "כשהנידון הוא בלשון הבאה בתור פסק הלכה, אזי צריך ה"פסק" להיאמר בלשון היתר ברורה - אפילו אם לשון זו היא "דבר מגונה" - בכדי שההלכה תהי' פסוקה וברורה לגמרי" עיי"ש.

ולכאורה יש להקשות לפ"ז "א קלאץ קשיא": הרי כל סוגיא זו דדיבור בלשון נקי' הובאה כאן בסוגיין לבאר הא דתנא דמתניתין בחר הלשון "אור לארבעה עשר", דמאי טעמא לא קתני בלשון הברור יותר כמו "לילי",[1] ומשני "לישנא מעליא הוא דנקט", ד"לשון חכמים לחזר אחר לשון צח ונקי", ובהא דריב"ל ד"לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו וכו' " והא דתני דבי רבי ישמעאל ד"לעולם יספר אדם בלשון נקי' וכו' ".

אכן לכאו' צ"ע בזה דהרי תנא דמתניתין מלמדנו "פסק הלכה", ד"אור לארבעה עשר בודקין את החמץ וכו'", וא"כ הו"ל לבחור בלשון הברור יותר "לילי", משא"כ "אור לארבעה עשר" שאינו לשון ברור, דמשמע תרתי לילה ויום, וכמובן גם מקושיית הגמ' "מאי אור", ושקו"ט בזה בגמ' "להוכיח" דאור אורתא הוא וכו', וא"כ צ"ב מדוע נקט לישנא מעליא "אור" דהו"ל לבחור לשון ברורה "לילי" (ובפרט שגם "לילי" אינו לשון מגונה וכפרש"י ד"ה דבר מגונה, אלא שאינו לשון נקי, והרי גם בלשון מגונה ממש אמרינן דהפסק צריך להיאמר בלשון היותר ברורה, וכ"ש בנדו"ד). וצ"ע.[2]

ב. ויתכן לומר בזה דהנה מצינו בראשונים כמה אופנים לבאר הא דתנא דידן בחר לשון "אור", מהם טעם הר"ן הבעה"מ והמאירי (וראה גם פיהמ"ש להרמב"ם) דהוא משום פתיחת דבריו בריש המסכת וכדכתיב "פתח דבריך יאיר" (תהלים קיט, קל) והב' הוא טעם הראב"ד בהשגותיו שם דהוא כדי ללמדנו בזה שיש לבדוק בתחילת הלילה ממש שיש בו אור עדיין כדי שלא יתרשל או שלא ישכח תקנת הבדיקה יעויי"ש.

ובהשקפה ראשונה צ"ע וביאור בכוונת דבריהם, דהרי בגמ' קאמרו דטעמא דתנא דמתניתין דנקט לשון אור הוא משום לישנא מעליא נקט דיש לחזור אחר לשון נקי' וצח וכדריב"ל ותנא דבי ר"י וכו', ולא הוזכר הא ד"פתח דבריך יאיר" והא דראוי לבדוק בתחלת הלילה וכו', וממ"נ צ"ע דאם טעמא דתנא הוא כדברי הראשונים מדוע לא משני כן בגמ', ולאידך אי טעמא כמ"ש בגמ' משום דיבור בלשון נקי' צ"ב בדברי הראשונים הנ"ל שהוסיפו ונקטו בזה טעמא אחרינא, וצ"ע.

ג. והנראה לומר בזה דקושיא אחת מתורצת בחברתה, והוא דאה"נ דס"ל להגמ' דהלכה צריכה להיאמר בלשון היותר ברור, ומשום הא דדיבור בלשון נקי' לחוד לא הי' התנא בוחר בלשון "אור" דלישנא מעליא הוא וכו', ולאידך משום הא ד"פתח דבריך יאיר" ומשום הא דראוי לבדוק בתחילת הלילה וכו' (כדברי הראשונים) לחוד לא הי' התנא בוחר בלשון "אור" שהוא לשון מסופק וכו' דכנ"ל הלכה צריכה להיאמר בלשון ברורה, אכן בצירוף הני תרי טעמי הא' דמשנה זו הוא פתיחת דבריו (בהר"ן) או שבזה משמיענו שיש לבדוק בתחילת הלילה (כהראב"ד), והב' דיש לחזור אחר לשון נקי וצח, בחר התנא לשון "אור".

כלומר הא דהלכה צריכה להיאמר בלשון ברורה וכו' גם אם אינו לשון נקי' היינו בדרך כלל, אך בנדו"ד שהוא בתחילת המסכת ו"פתח דבריך יאיר" או שלשון זה מלמדנו דין דראוי לבדוק בתחילת הלילה כנ"ל, בזה שפיר התנא לשון "אור" שהוא לשון נקי' [בסגנון אחר: מעלת ההלכה שצריכה להיאמר בלשון ברורה מכריעה המעלה דלשון נקי', אך שני המעלות דלשון נקי' ו"פתח דבריך יאיר" (כהר"ן) או לימוד דין (כהראב"ד) מכריעה את המעלה דהלכה צריכה להיאמר בלשון ברורה].[3]

ונמצא מבואר דדברי הגמ' ודברי הראשונים בטעמא דהתנא נקט לשון אור משלימים זא"ז, דאתינן עלה משום ב' המעלות ביחד דווקא, דמשום זה הוא דנקט התנא כאן לישנא מעליא, הגם דהלכה צריכה להיאמר בד"כ בלשון ברורה וכמשנ"ת.

וכד דייקת שפיר נראה דהדברים מדוייקים היטב בלשון הר"ן בסוגיין שכתב "וכתב הראב"ד ז"ל דמשום הכי נקט אור לומר שבתחילת הלילה שיש בו אור עדיין ראוי לבדוק כדי שלא יתרשל או שלא ישכח וכיון דאותה שעה קושטא הוא שיש בה אור תנא אור משום לישנא מעליא ולא תנא בתחילת ליל י"ד בודקין את החמץ ואם לא מפני טעם זה משום לישנא מעליא לא הי' שם התנא חשב לאור וכו'.

ולכאורה דברי הר"ן צ"ב דלאו רישא סיפא, דבתחילה כתב דנקט לשון אור ללמדנו שראוי לבדוק בתחילת הלילה, אכן בהמשך כתב ד"תנא אור משום לישנא מעליא", ושוב מסיים ד"אם לא מפני טעם זה [ללמדנו שראוי לבדוק בתחילת הלילה] משום לישנא מעליא לא הי' שם התנא חשך לאור", ודבריו צע"ג ונראים כסותרים זא"ז.

אכן להמבואר אתי שפיר והוא דכוונת הר"ן בזה דתרי טעמי איצטריכא לן ומטעם ב' המעלות יחד הוא דהתנא נקט כאן לשון אור, דמטעם לישנא מעליא לחוד לא הי' שם התנא חשך לאור כיון שהלכה צריכה להיאמר בלשון ברורה, ולאידך ה"ה והוא הטעם דמשום הא דראוי לבדוק בתחילת הלילה לחוד לא הי' התנא כותב לשון אור, ורק משום ב' המעלות יחד הוא דהתנא נקט לשון "אור" וכמוש"נ.[4]

[1]) ראה ר"ן בסוגיין "ותנא דידן מאי טעמא לא תני לילי, שהוא יותר לשון מבואר", ועד"ז במאירי "בגמ' שאלו על משנתינו מפני מה תפש בה לשון אור שהוא לשון מסופק והי' לו לשנות לילה שהוא לשון מבואר שאין לטעות בו".

[2]) ואין לומר ד(עיקר) כוונת התנא דמתני' ב"אור לארבעה עשר בודקין את החמץ וכו'" הוא להשמיענו יסוד החיוב דתקנת בדיקת חמץ ופרטי דיני' כו' ואגב אורחא קמ"ל זמן הבדיקה דהוא "אור לארבעה עשר" (וע"ד הא דלהלן בגמ' ג,א "רב פפא אמר תשע שנאמר כי יהי' בך איש אשר לא יהי' טהור מקרה לילה" (דברים כג, יא), ולכאורה הרי מדובר כאן בענין של הלכה ולא סיפור דברים בעלמא, אך הביאור בזה בפשטות ד(עיקר) כוונת הפסוק הוא להלכה ד"יצא אל מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה" (המשך הפסוק שם), משא"כ הא ד"אשר לא יהי' טהור" אינו ההלכה של הפסוק. וז"פ).

זה אינו, דהרי גם אם נאמר שאינו עיקר כוונת התנא, מ"מ הרי עכ"פ משמיענו בזה אגב אורחא עוד הלכה בנוגע לזמן הבדיקה (ולא דמי להפסוק הנ"ל "כי יהי' בך איש אשר לא יהי' טהור וגו'", דשם אין כוונת הכתוב כלל להשמיענו פרטי הדינים טומאה באדם, איך נהי' טמא וכו' וכמובן, משא"כ הכא). זאת ועוד, הרי מהיכא תיתי שאין זו עיקר כוונת התנא וכו', הרי שפיר מסתבר לומר שעיקר כוונת התנא להשמיענו זמן הבדיקה וחיוב הבדיקה (והרי ממשנה זו למדים דין זמן הבדיקה, ועלה קאי כל סוגיית הגמ' שלאח"ז בדין זמן הבדיקה והמסתעף וכו'), וא"כ הו"ל להשמיענו בלשון היותר ברור "ליל ארבעה עשר".

[3]) ולדעת הראב"ד יש לומר יתירה מזו, דלשון "אור" גופא משמיענו הלכה שראוי לבדוק בתחילת בלילה. [והגם שהי' התנא יכול לומר "בתחילת ליל ארבעה עשר" וכיו"ב, הנה לשון "אור" הוא לשון קצרה. ולהעיר מלשון הר"ן בביאור דברי הראב"ד וז"ל "תנא אור משום לישנא מעליא ולא תנא בתחילת ליל י"ד בודקין את החמץ". ואולי י"ל דכוונתו במש"כ "משום לישנא מעליא" היינו משום המעלה דלשון קצרה העדיפא ודו"ק.

ואם כנים דברינו אולי יש להוסיף בזה דלדעת הראב"ד נוסף על המעלה דלשון נקי' והמעלה דלימוד דין דראוי לבדוק בתחילת הלילה, יש בזה גם המעלה דלשון קצרה עדיפא.

ולולי דמסתפינא הי' ראוי לומר לפ"ז דבר חדש בביאור הסוגיא, והוא דלהראב"ד עיקר כוונת הגמ' בהתירוץ דהתנא נקט לשון אור כי "לישנא מעליא נקט" היינו ללישנא דלשון קצרה וכמו שהובא במסקנת הגמ' (ג,ב), והא דריב"ל ותנא דבי ר"י הביאו הגמ' אגב אורחא (וע"ד מש"כ מקצת ראשונים בסוגיין, (ראה רש"י ומאירי). אלא שהראשונים כתבו דמהא שמעינן שלשון חכמים לחזור אחר לשון נקי' וצח או לשון מהודר וכו', אכן לדברינו בשיטת הראב"ד נראה לומר יתירה מזו, והוא דכל הסוגיא הובאה אגב אורחא משום מסקנת הגמ' שם דלשון קצרה עדיפא ודו"ק).

ויסוד תירוץ הגמ' הוא דהתנא נקט לשון אור כדי להשמיענו שיש לבדוק בתחילת הלילה, והא דלא נקט "בתחילת ליל י"ד בודקין את החמץ" היינו משום לישנא מעליא וקצרה (וראה לשון הר"ן שהובא לעיל. ואולי יש להעמיס הנ"ל בלשונו וכוונתו וצ"ע).

אלא שביאור זה נראה דוחק מכמה טעמים: א) הרי לפ"ז נמצא דהעיקר חסר מן הספר, ולא משמע כן מפשטות ורהיטת לשון הגמ' (משא"כ להמבואר בפנים שהוא מצד ב' המעלות ביחד, ודברי הגמ' והראב"ד משלימים זא"ז ודו"ק). ב) זאת ועוד, הרי בכל המקומות שהוזכר הא ד"לישנא מעליא נקט" (שנסמנו ב"מסורת הש"ס", עיי"ש) הכוונה ללשון נקי'].

[4]) וראה גם לשון המאירי בסוגיין. ועיין גם בפירש"י ד"ה מ"ט לא תני לילי. ודו"ק.