בגליון הקודם (א'כח) כתב הרב ג.ה.ל. שיחי' בכוונת דברי רש"י ביבמות (קיב, ב) גבי הסוגיא דשני אחים אחד חרש ואחד פקח, דאם מת הפקח כונס היבם יבמתו, ואינו יכול להוציאה ממנו בגט. וביאר רש"י טעם דין זה "דלא אתי גט דידי' ומפקיע זיקת יבומי אחיו הראשון". וכתב שם דאפשר שכוונת רש"י לומר כך דמחמת גט דידי' לא מפקיע זיקת יבומי אחיו הראשון, דעדיין לא פקעה זיקתה אליו.

והיינו שרוצה לבאר שאין ההדגשה ברש"י שהחסרון הוא מפני שהוא גט דידי', היינו גט של חרש, אלא מפני שגט לא יכול להפקיע הזיקה.

אבל קשה לפרש כן, דא"כ לא היה צריך רש"י לכתוב "גט דידי'", והי' צריך לכתוב "דלא אתי גט ומפקיע זיקת יבומי כו".

זאת ועוד אחרת שא"כ למה איתא במשנה "ואינו יכול להוציאה הימנו בגט" כי למה לא יוכל להוציאה בגט, ותהי' כמו קודם שכנסה, כי הלא ודאי קודם שכנסה לא היו מכריחים אותו לכנוס, ומה נשתנה כאן, אלא ודאי שהפי' הוא כמו שמפרש התוי"ט דהוא משום ש"לא מפקיע (גט החרש) נישואיו, שהיו מכח זיקת כו' (אחיו הפקח)".

ומה שהקשה קושיית הרש"ש דאינה קנוי' לו בביאתו שהרי בעינן כוונה לשום ביאה וליכא, לכאורה אינה קושיא כלל, כי חרש אינו יכול לכוין לשם מצות יבום אבל בודאי יכול לכוין לשם ביאה, כמובן ופשוט.