איתא בגמ' כתובות לג, רע"ב: אמר רב אילמלי נגדוה לחנני' מישאל ועזרי' פלחו לצלמא. וכתבו התוס' ד"ה אילמלי: "תימה מנא לן, ועוד1 דהא אמרינן בהרואה, כשהוציאו את ר"ע אמר כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה אימתי יבא לידי ואקיימנו בכל נפשך, אלמא משמע דבכל נפשך מיירי אפי' היו מייסרין את האדם ביסורין קשין, דומיא דר"ע שהיו מסרקין בשרו במסרקי ברזל, וכ"ש לנגודי, ואור"ת דאותו צלם לא הי' עבודת כוכבים ממש אלא היה עשוי לכבוד המלך, ואעפ"כ היה בו קידוש השם, ולכך מסרו עצמן למיתה, והיינו דכתיב לאלהך לית אנן פלחין ולצלם דהבא די אקימת לא נסגוד, משמע שהצלם לא היה תופס באלקות. ומיהו פלחו לצלמא משמע שהצלם היה עבודת כוכבים מדקאמר פלחו".

ולכאורה, התירוץ שהיתה רק לכבוד המלך מתרץ רק השאלה השני' של תוס', ומסביר איך לא היו מחוייבים למסור עצמן (מקרא דבכל נפשך) אבל עדיין נשאר השאלה הא' של תוס' "מנא לן", היינו מאיפה הוודאות שהיו משתחוים, אפשר שהיו מוסרים עצמן אפי' למכות, מפני קידוש השם2?

ועוד קשה, ע"פ המבואר במדרש רבה שה"ש פרשה ז' פסוק ח' וז"ל: "הלכו להם אצל דניאל, אמרו לו רבינו דניאל, נבוכדנצר העמיד צלם והפריש מכל אומה ואומה שלשה שלשה, ולנו הפריש מכל ישראל מה אתה אומר לנו נסגוד ליה או לא, אמר להם הנה הנביא לפניכם לכו אצלו. הלכו להם מיד אצל יחזקאל, אמרו לו כמו שאמרו לדניאל נסגוד ליה או לא, אמר להם כבר מקובל אני מישעיה רבי חבי כמעט רגע עד יעבור זעם (לשון חביון וסתר כלומר שיתחבאו וברחו להם, מ"כ), אמרו ליה מה את בעי דיהון אמרין הדין צלמא סגדין ליה כל אומיא, אמר לון ומה אתון אמרין, אמרו ליה אנן בעינן נתן ביה פגם דניהוי תמן ולא נסגוד ליה, בגין דיהון אמרין הדין צלמא כל אומיא סגיד ליה לבר מישראל (מה אתה רוצה שיאמרו הצלם הזה שהשתחוו לו כל האומות כי לא ירגישו שאין שם מישראל ויסברו שאף הם השתחוו ואין זה קידוש השם, ואמר להם יחזקאל ומה אתם אומרים שתעשו, אמרו לו רוצים אנו שנתן בו פגם באותו צלם שנהיה שם ולא נשתחוה לו, בשביל שיאמרו האומות הצלם הזה כל האומות השתחוו לו חוץ מישראל, מ"כ), אמר להם אם כדעתכם המתינו לי עד שאמלך בגבורה, הה"ד באו אנשים מזקני ישראל לדרוש את ה' וישבו לפני, ומי היו אלו חנניה מישאל ועזריה מבקשים ליתן נפשם על קדושת שמך, מתקיים את עליהן או לא, אמר לו איני מתקיים עליהם... אמרו ליה מה אמר לך הקב"ה, אמר להם אינו מתקיים עליכם, אמרו לו בין מתקיים בין שאין מתקיים אנו נותנין נפשותינו על קדושת שמו", הרי שהיו יכולים לברוח ולהתחבא ואיפה הוודאות שהיו משתחוים לצלם מפני המלקות, אפשר שהיו בורחים וניצולין מן ההשתחואה והמלקות גם יחד?

ונתחיל לבאר תחלה ענין השני, והוא איך "אילו נגדוה" לא היו יכולים לברוח. ובהקדים סדר המאורעות בפועל כמו שנראה מהכתובים בספר דניאל פרק ג, ששם מפורש, שנבוכדנצר הכריז שכשישמעו כל העמים קול של שבעת מיני זמר ישתחוו כולם לצלם, ומי שלא ישתחוה יושלך לכבשן האש, וניגנו המיני זמר ונפלו כל העמים לפני הצלם חוץ מחמו"ע, ואז קרא להם נבוכדנצר ואמר להם שכשישמעו עוד הפעם מיני הזמר ישתחוו3, וענו לו (דניאל ג: טז-יח) "נבוכדנצר, לא חשחין אנחנא על דנה פתגם להתבותם (לא חוששין אנו על זאת ליטול עצה מה להשיבך כי המענה מוכן ושגור בפינו, רש"י). הן איתי אלהנא די אנחנא פלחין יכל לשיזבותנא, (יכול להצילנו מכל צרה, רש"י) מן אתון נורא יקדתא ומן ידך מלכא ישזיב (מן הכבשן ומן ידך יציל, רש"י) והן לא (ואם לא יחפוץ להציל גופינו, רש"י) ידיע ליהוא לך מלכא די לאלהך לא איתנא פלחין ולצלם דהבא די הקימת לא נסגוד". ואז מיד נתמלא נבוכדנצר חמה וצוה להשליכם לכבשן האש (ולא צוה לנגן עוד במיני הזמר).

ובהמדרש שכתב שנטלו עצה מיחזקאל, יש לעיין מתי אירע זה.

דהנה בהשקפה ראשונה במדרש נראה שהיה באמצע דבריהם לנבוכדנצר, שבהמשך המדרש כתוב: "תדע לך שהוא כן (שנטלו עצה), שעד שלא באו אצל יחזקאל מה אמרו לו לנבוכדנצר, לא חשחין אנחנא על דנה פתגם להתבותך, הן איתי אלהנא די אנחנא פלחין יכל לשזבותנא, לאחר שבאו אל יחזקאל ושמעו התשובה אמרו לנבוכדנצר והן לא ידיע ליהוא לך מלכא, בין מציל בין לא מציל ידיע ליהוא לך מלכא וגו'". הרי שהגם ששני פסוקים הנ"ל מובאים במקרא בהמשך אחד, ומשמע בפשטות שנאמרו בפעם אחד, המדרש לומד שהיו באמת שני דבורים, א' קודם שבאו ליחזקאל (שהיו בטוחים שיצילם הקב"ה) וא' לאחר שבאו ליחזקאל ושמעו ש"אינו מתקיים עליכם".

וכן פירש ביפה קול על המדרש (ד"ה לאחר): "אע"ג דפשטיה דקרא משמע דלכלהו כי הדדי אמרינהו ופה נראה כי בשתי פעמים אמרו לו, מתחלה אמרו לא חשחין אנחנא ואז פטרם והלכו לדרוש ליחזקאל ושוב חזרו וענו אותו והן לא ידיע כו' ומנא להם לרז"ל הא, ועוד למה בפעם הראשונה לא כעס כמו בפעם השניה, משום דק"ל שדבריהם כסותרין זה את זה, דמדקאמר לא חשחין אנחנא משמע שאינן צריכין להשיב על דבריו ושוב משיבין על כל דבריו, ולכן מפרשי כי מעיקרא אמרין לא חשחין אנחנא וכו' שאין אנו צריכין להשיב על מה שאמרת שנשתחוה לצלמך מאחר שאנו בטוחים באלקינו, ולכן לא קצף עליהם נבוכדנצר כי ירא פן יהי' לחרפה כי הקב"ה יעשה להם נס, אבל בשובם מיחזקאל ואמרו בין יציל בין אם לא יציל, לכן קצף עליהם למה יעברו על דבריו אחר שיכול להיות שהם ימותו", עכ"ל.

אבל לכאורה קשה לפרש כן, שהמדרש הוא כפשוטו (שהלכו ליחזקאל בין שני דיבורים לנבוכדנצר) ומכמה טעמים:

א) למה אכן לא נטלו עצה בתחלה לפני שניגנו המיני זמר והשתחוו העמים בפעם הא'.

ב) למה לא מוזכר במדרש כלל (בלשון שאלתם ליחזקאל) שכבר השתחוו העמים פ"א ודיברו עם נבוכדנצר, והלא זה נוגע לכאורה לשאלתם.

ג) מה נשתנה אצל חמו"ע לאחר שהיו בטוחים (בדיבור הראשון) שהקב"ה יצילם, עד שאח"כ הוצרכו לשאול אצל יחזקאל.

ד) במדרש שם מוזכר שרצו חמו"ע ליתן פגם בצלם, שיראו כולם איך שלא השתחוו לו, וקשה4 שלפועל הלכו בחזרה לנבוכדנצר וגרמו לו שישליכם לכבשן האש תיכף, ולא קיימו "תכניתם" שהי' להמתין עד שכולם ישתחוו עוה"פ והם לא ישתחוו. (ואף שבאופן שעשו הי' ג"כ קידוש השם מה נשתנה אצלם בתשובת יחזקאל לשנות את תכניתם מקידוש השם באופן אחד (שלא ישתחוו בפועל) לאופן שהי' בפועל5, וצ"ל).

ה) ועיקר: בהמשך המדרש כתוב: "מה עשו, הלכו ופזרו עצמן בין האוכלוסין והוון אמרין והן לא מציל ידיע ליהוא לך", ובחידושי הרד"ל שם אות יא, מקשר זה עם ת"כ סוף פ' אח"מ פי"ג, ש"כ "שכל האוכלוסין היו שטוחין על פניהם משתחוים והם עומדים כתמרים", וזה לא הי' רק פעם אחת שהוא קודם שדיברו עם נבוכדנצר ולא לאח"ז כלל, ועכ"ז מוזכר הלשון "והן לא מציל" שזה משמע לאחר שהיו אצל יחזקאל (כלעיל במדרש).

ומוכח מכל זה שדיברו עם יחזקאל קודם ההשתחוואה הראשונה, ולאח"ז הי' שלא השתחוו ודברו עם נבוכנצר פעם אחת בלבד.

ומה שהמדרש מחלק זה לב' אמירות (קודם שהלכו ליחזקאל ואחר שהלכו), י"ל שאין הפירוש שלפועל היו ב' אמירות אלא שבאותה אמירה דיברו כמו שהי' מצב רוחם באופן קדום (היינו קודם שהלכו שהיו בטוחים שהקב"ה יצילם) וכמו שיודעים עתה ("והן לא מציל"). וכמו שמוצאים פעמים רבות בספר תהלים ותפלות וכיו"ב, שבסמיכות זל"ז יש מצבים שונים שנאמרו בפעם ובהמשך אחד, וכן י"ל בד"א שאמרו פה בסגנון של תפלה וזכרון מצב העבר וההמלכה בגבורה וכו'6, אך אמרו בקיצור שיהא משמש גם לתשובה לדברי נבוכדנצר7 (בלי כל השקו"ט כמובן שזה לא נוגע לומר לו כלל).

ועפ"ז אפשר לחלק בין המצב שהי' כשיחזקאל יעצם לברוח למצב של "אילמלי נגדוה", שהעצה לברוח היתה דייקא לפני ההשתחואה של כל העמים, שאז אם היו בורחים איש לא הי' חושד בחמו"ע שלא השתחוו, (וכמפורש במדרש שאדרבה היו אומרים שכל האומות השתחוו) משא"כ מלקות היו מקבלים רק עבור מרידה גדולה בכבוד המלך וכיו"ב, ואז כבר לא היו לברוח אחר שהורע חזקתן בזה שמרדו, והיו משגיחין עליהם שאכן לא יברחו וישתחוו בפועל, ונמצא שהדרך היחיד להפטר מהמכות הי' להשתחוות.

ובזה מובן למה לא שייך כאן ענין הבריחה והי' צ"ל מכות, אך עדיין צ"ל אפשר שבפועל היו יכולים לסבול אפי' המכות משום קדוש השם, ולא להשתחות, ועל כך ~ בגליון הבא בעז"ה.

1. בפנים הש"ס תיבת "ועוד" ליתא, ועפ"ז הי' אפשר לומר שזה רק שאלה א', אבל בהגהות הב"ח תיקן "ועוד" כבפנים ההערה.

2. יש שיטות אחרות בראשונים שמ"ש "פלחו לצלמא" אינו לשון ודאות (והם סוברים שהצלם היה ע"ז ממש), ויתבאר בגליון הבא בעז"ה.

3. ועיין בגליון הבא למה לא ענשם תיכף בפעם הא'.

4. נוסף עי"ז שכבר לא השתחוו בפעם הא'.

5. בשלמא לראשונים הנ"ל הערה 2. שהי' הצלם ע"ז ממש, הי' אפשר לתרץ (בדוחק עכ"פ) שלא רצו שינגנו עוה"פ המיני זמר כדי שלא יכשלו כל האומות בע"ז, ולכן חזרו לנבוכדנצר וכו'. אבל לתוס' שהי' רק לכבוד המלך אי אפשר לתרץ כן.

6. ואולי יש להעיר (ע"ד הצחות עכ"פ) מענין ציור פני הרב, יחידות וכו'.

7. ומוצאים אנו אותו ענין להלן בדניאל (ד, טו, בנוגע לדיבור דניאל לבנוכדנצר): "מראי חלמא לשנאך ופשרה לערך", ופרש"י (והוא מגמ' שבועות לה, ב): "מרי ~ אדוני, אמרו רבותינו מארי חלמא לשנאך קודש הוא, תלה עיניו להקב"ה ואמר חלום זה יתקיים על שנאך זה, וא"ת לנבוכדנצר אמר ~ ישראל שונאו אפשר שיקללם".