בתוס' ד"ה "ועדים זוממין" (ב"ק ד, ב), "פי' ריב"א דאפילו שילם עפ"י העדים זוממין חייבין, דלא שייך בממון "כאשר זמם ולא כאשר עשה", דאפשר בחזרה. ור"י מפרש, דלא צריך להאי טעמא, דגבי ממון מחייבינן להו בק"ו, דגבי ממון עונשין מן הדין...", דאם חייבין כאשר רק 'זמם', כ"ש כש'עשה'.

והרבה מהמפרשים הקשו, למה לא ניחא ליה לריב"א לפרש בטעמא דמחייבינן בק"ו. ואין לומר דס"ל לריב"א דאין עונשין מן הדין, שהרי התוס' בריש מכילתין הוכיח דהש"ס דילן סובר דעונשין ממון מן הדין.

ואולי אפשר לבאר על פי מה שכתב בקו"ש כתובות (אות קז, קח) בענין עדין זוממין (ע"פ באור מהר"ל בס' 'באר הגולה' פ"ב), דמצינו דעדים זוממין אי"צ התראה, ולמה נקראים ממון ולא קנס? עוד מצינו דחייב רק כאשר 'זמם' ולא כאשר 'עשה', ובפשטות אינו מובן, דאם חייב כאשר 'זמם' כ"ש כש'עשה'?

ומבאר המהר"ל דהגדר של עונש הזמה הוא "ישוב מחשבתו הרעה אשר חשב . . על ראשם" (מגילת אסתר ט, כה), היינו, דמכיון שיש כבר בעולם גמר דין על הנידון, אמרה התורה, דגמר דין זה עצמו יחול על העדים, דאין הפירוש שחל כאן גמר דין וחיוב חדש, אלא, דאותו החיוב עצמו שהיה על הנידון, נהפך עליהם. ובמילא לאחר שהדין כבר נעשה, אין את החיוב יותר. ועפ"ז יובן גם למה אין צריך התראה בעדים זוממין, דהתראה בעינן רק במקום שע"י המעשה שיבוא, מתהוה חיוב ועונש חדש, וזה אינו.

ואוא"ל שזוהי סברת הריב"א, ולכן מתי שכבר 'עשה', אין את הכ"ש ממתי שרק 'זמם', כי כל החיוב של ע"ז ב'זמם', זה רק מצד החיוב שכבר נתחייב הנידון, ומתי שנענש כבר, חיוב זה חלף מן העולם, וברור שאין זה כ"ש. ולכן הריב"א למד שהחיוב של ע"ז בממון גם "כאשר עשה", זה מצד "שאפשר בחזרה".