בב"ק דף ח, א מדברת הגמ' אודות הטענה שיכול לוקח לומר למזיק [בע"ח] 'אי שתקת', דהיינו, כשהניזק בא לגבות ממנו קרקע עידית או [בינונית], יכול הלוקח לפורעו מבינונית או זיבורית, "ואי לא מהדרנא שטרא דזיבורית למריה ושקליתו כולכו מזיבורית".

ובנוגע לדין זה, יש כמה מחלוקות בין הראשונים:

א. לשיטת ר"י ותוס' בסוגיין, טענה זו מועילה רק כדי לדחותו לבינונית "ואי לא מהדנא וכו'", ואז יגבה מהזיבורית שיחזיר למזיק (לוה). אבל אם רוצה לדחותו לזיבורית, יכול המזיק לטעון 'לכי תיהדר' ורק אז יגבה מזיבורית, אבל כל זמן שעדיין לא החזיר הזיבורית יגבה כדינו - בעידית. אבל הרא"ש והתוס' בכתובות לומדים, שהטורף אינו יכול להגיד 'לכי תהדר', ולכן הטענה ד'אי שתקת' מועילה גם כדי לדחותו לזיבורית.

ב. יש עוד דיון, האם 'אי שתקת' הוא דין הלכה למעשה - שהלוקח יכול לטעון כך. דהנה הרי"ף בהזכירו הסוגיא שלנו הביא במסקנא שיכול לומר 'לית לי בתקנתא דרבנן' במקרה שקנה הלוקח עידית באחרונה, ולכן כ"א יגבה כדינו וגו', ולכאורה ע"פ המשך הגמ' נמצא שדין זה הוא רק במקום שהמוכר מת ויש רק יתמי, אבל אם המוכר עדיין חי יכול הלוקח לומר 'אי שתקת' ויגבו כולם מבינונית וזבורית (כמשנת"ל). והרי"ף כשהביא דין זה לא הזכיר שהוא דוקא במקרה שהמוכר חי, ובפשטות משמע שלא פוסק אי שתקת תקינא, וצ"ל.

אבל עיין בראב"ד שכותב, וז"ל: "ואם לא הזכיר הרב דביתמי עסקינן, או שגגה היתה לו או שסמך על מה שהוא מפורש בגמרא". א"כ, נמצא שלומד בפרוש, שגם לדעת הרי"ף בעצם שיש את הדין ד'אי שתקת'.

אבל עיין ברמב"ן ב'מלחמות', שחולק על הראב"ד ולומד וז"ל: "אי שתקת בכאן לאו דינא הוא, אלא אי פקח הוא יכול למימר להו הכי, ואי בעי אינהו ליחמי ליה לכי מהדרת שקלינן מיניה ולא הדר, שקלי ניזקין מעידית ובע"ח מבינונית, כדינייהו, ואי אתו לקמן כדינייהו מגבינה ליה לכולהו". א"כ לשיטתו, 'אי שתקת' היא סתם טענה, ואם טוענים נגדה 'לכי תהדר' היא מתבטלת ממילא, ולכן לא כתבה הרי"ף, כי היא סתם טענה שיש לה מנגד.

[ולרווחא דמילתא, העמידה הגמ' המקרה דיתמי, שאפילו יטעון 'אי שתקת' לא מהני ליה מידי, כיון שמדובר ביתומים, אבל בכלל טענה זו לא תעזור לו].

נמצא שלרמב"ן, הרי"ף לא לומד 'אי שתקת' להלכה, והיא רק טענה שבאפשרותה להתבטל, ולכן לא הזכיר שהמדובר הוא דוקא ביתמי.

ומביא ראיה לדבריו, מהמימרא דרבא (ח, ב), וז"ל: "ויש לי בזה ראיה מהא דאמר רבא רצה מזה גובה רצה מזה גובה, ואוקימנא בזבן בינונית ושבק זיבורית, ואם אתה אומר טענה דאי שתיקו דינא הוא, האיך גובה מלוקח שני בינונית, והלא הראשון יכול לומר לו 'אי שתקת' ולא גביא זיבורית, כמו שהוכחנו למעלה, וכיון שמן הראשון אינו גובה אלא מן הזיבורית, אף מן השני אינו גובה, דמה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו. אלא שמע מינה דטענה דאי שתקיתו לאו דינא הוא, והוי טעין ושתיק אידך הוא דמהני ליה, ואי לא לא, ולפיכך רצה גובה משני שאין לשני טענה זו. והאומר מימרא דרבא ביתמי, מפריז על מדותיו ואין שומעין לו, והרי במס' בב"מ ובמס' כתובות לא הזכירו יתומים כלל [ממימרא דרבא] ובאמת שזו ראיה גמורה", עכ"ל.

ולכאורה יש לבאר, שראיה זו אינה ראיה נגד הראב"ד [ולא צריך ללמוד שמדובר ביתמי כהרא"ש]. עפ"ז שהרמב"ן בונה את שיטתו - לאחרי שאומר שטענת 'אי שתקת' היא לגרום שיגבה מזבורית, ולא כמו אלו שלומדין ש'אי שתקת' רק פועל שיגבו מבינונית, וכמו שמאריך שם.

אבל שיטת הראב"ד בזה היא מדוייקת, כמו שכותב וז"ל: "אבל הלא יתמי נזקין ובע"ח גובין מבינונית דאמרינן אי שתיקו שתיקו". וא"כ, לשיטתו טענת 'אי שתקת' רק פועלת שיגבה מן בינונית ולא זיבורית.

וא"כ, במקרה של בע"ח, לא יכול הלוקח לומר 'אי שתקת', שלא יכול להכריחו לגבות מזבורית, שא"כ יאמר לו הבע"ח 'לכי תהדר', ורק בנזיקין יכול הלוקח לומר 'אי שתקת' תקבל בינונית, ואי לא 'מהדרנא שטרא' - שלשיטת הראב"ד טענת 'אי שתקת' עוזרת רק להורידו לבינונית, וכיון שבמימרא דרבא מדובר בבע"ח שרוצה בינונית, א"כ אין כאן 'אי שתקת' או 'לכי תהדר' [ועיין תוס' בסד"ה "מצי" דף ח, ב, שלכאורה זהו מה שהוא מבאר לשיטתו ג"כ]. [אבל לשיטת הרא"ש אכן צ"ל, שמדובר ביתמי, שלומד 'אי שתקת' להלכה].