בגליון תתעז (ע' 29) הביא הת' צ.ה שי' גודלסקי את דברי הרשב"א בגמ' קידושין דף ז, א, בדין קידושין לחצאין. דבגמ' (שם) איתא: "אמר רבא התקדשי לי לחציי מקודשת חצייך מקודשת לי אינה מקודשת א"ל אביי לרבא מ"ש חצייך מקודשת לי דאינה מקודשת אשה אמר רחמנא ולא חצי אשה ה"נ איש אמר רחמנא ולא חצי איש, א"ל הכי השתא התם איתתא לבי תרי לא חזיא אלא גברא מי לא חזיא לבי תרי וה"ק דאי בעינא למינסב אחריתי נסיבנא", ע"כ.

ובחידושי הרשב"א מביא דברי הראב"ד שהמיעוט של "איש ולא חצי איש" למסקנת הגמ' אינו על איש ממש - דזה מותר כמפורש בגמ' - אלא למעט מי שחציו עבד וחציו בן חורין. ומקשה הרשב"א ע"ז, וז"ל: "ותמהני על דברי הרב, דאם איתא כי אבעיא לן התם בפ' השולח (גיטין מג, א) מי שחציו עבד וחציו בן חורין שקידש בת חורין מהו ולא איפשטא, הו"ל למיפשט מדכתיב איש ולא חצי איש", ע"כ.

ומקשה הת' הנ"ל מדברי הרשב"א בגמ' לקמן דף כג, ב: דשם בגמ' מדובר בהענין דכהנים שלוחי רחמנא נינהו, ומקשה הרשב"א (וכן הוא בתוס' ושאר ראשונים) דהא הנ"מ היוצאת מענין זה הוה בעי' דלא איפשטא בגמ' נדרים, ומדוע לא מובאת גמ' זו כהוכחה לספק זה? ומתרץ הרשב"א דלא חשש לפשוט אלא מברייתא או ממשנה, ומביא כמה הוכחות לזה, וא' מהם היא מהגמ' בגיטין דף מג, א הנ"ל בהאיבעי' דקידושין של חצי עבד וחצי ב"ח, דלא הביא הוכחה מדברי ר' יהודה (בגמ' יבמות דף מה, ב) דסובר במי שחצי עבד וחצי ב"ח הולד אין לו תקנה (וזה שייך דוקא אם יש קידושין בחצי עבד וחצי ב"ח).

ומקשה הת' הנ"ל, דמדוע לא ביאר כן הרשב"א את דברי הראב"ד כאן בדף ז, א; שיכול הי' לתרץ לשיטת הראב"ד מדוע לא איפשיט הגמ' בגיטין מגמ' דידן, דזהו משום דנחית להביא ממשנה או ברייתא. ונשאר בצ"ע.

ולכאו' אפשר לומר לתרץ קושייתו ולהצדיק דברי הרשב"א - עכ"פ בדוחק - שאה"נ דיכול הי' לתרץ כן לשיטת הראב"ד, אבל כמובן דתירוץ זה אינו מרווח כ"כ, ולכאו' אמרינן כן רק באם מוכרחים לומר כן, אבל אם אפשר לתרץ באופן יותר ברור, מתרצינן. ובפרט שכאן זה תלוי בפירוש הסוגיא, ואם מפרשין הסוגיא באופן אחר - וכמו שהרשב"א מסיק - לכאו' יותר טוב לומר כן1.

וכשעיינתי בלשון הרשב"א, לכאו' נראה שאינו קשה כלל; דהא לשון הרשב"א כאן כשמקשה על הראב"ד הוא "הו"ל למיפשט מדכתיב איש ולא חצי איש", ז.א. שהקושיא נגד הראב"ד אינו שהי' צריכה הגמ' שם להביא המימרא דרבא דאין קידושין לחצאין, אלא דלפי הביאור של הראב"ד (בדעת רבא) נמצא שהפסוק ממעט קידושין לחצאין. דבשלמא להגמ' ביבמות שהוא מימרא דר' יהודה אפשר לתרץ שעדיף להביא מברייתא או משנה, אבל לפי הראב"ד נמצא שהגמ' לא איפשט מפסוק מפורש וזה אי אפשר. ולכן מפרש הרשב"א פירוש אחר ברבא, דלפי ביאור זו נמצא שאין הפירוש כן בהפסוק, וניחא.

1) ובפרט שהרשב"א מקשה קושיא אחרת - מצד הסברא - על הראב"ד, ולכן אפשר להקשות על הראב"ד גם קושיא זו ולהגיע לפירושו החדש שאין בה קושיא זו, ודו"ק.