א.1 שנינו בפרק רביעי דמס' ראש השנה לג, ב: "סדר תקיעות שלש של שלש שלש, שיעור תקיעה כשלש תרועות, שיעור תרועה כשלש יבבות". ע"כ. ופרש"י בד"ה שלש יבבות: "שלש קולות בעלמא כל שהוא". וע' תוד"ה שיעור תרועה כשלש יבבות, שהביאו דעת הריב"א והר"י בן הר"ר מאיר שפירשו דיבבא היא שלש כיחות של כל שהוא, נמצאת תרועה תשע כיחות ושיעור התקיעה כך היא.

ובגמ' לקמן לג, ב: "שיעור תרועה כג' יבבות – והתניא שיעור תרועה כשלשה שברים אמר אביי בהא ודאי פליגי דכתיב יום תרועה יהי' לכם, ומרתגמינן יום יבבא יהא לכון, וכתיב באימי' דסיסרא בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא מר סבר גנוחי גנח ומר סבר ילולי יליל". ע"כ.

ובגמ' לקמן לד, א: "ומנין לשלש של שלש שלש, ת"ל והעברת שופר תרועה, שבתון זכרון תרועה, יום תרועה יהי' לכם, ומנין ליתן את האמור של זה בזה ושל זה בזה ת"ל שביעי שביעי". ע"כ.

ולהלן שם בגמ' לד, א: "אתקין רבי אבהו בקסרי תקיעה שלשה שברים תרועה תקיעה (ומקשה הגמ') ממה נפשך אי ילולי יליל לעביד תקיעה תרועה ותקיעה ואי גנוחי גנח לעביד תקיעה שלשה שברים ותקיעה, (ומתרץ הגמ') מספקא לי' אי גנוחי גנח אי ילולי יליל, (ומקשה הגמ') מתקיף לה רב עוירא ודלמא ילולי הוה וקא מפסיק שלשה שברים בין תרועה לתקיעה דהדר עביד תקיעה תרועה ותקיעה. (ומקשה הגמ') מתקיף לה רבינא ודלמא גנוחי הוה וקא מפסקא תרועה בין שברים לתקיעה, (ומתרץ הגמ') דהדר עביד תש"ת, אלא רבי אבהו מאי אתקין אי גנוחי גנח הא עבדי' אי ילולי יליל הא עבדי' (ומתרץ) מספקא לי' דלמא גנוחי גנח ויליל (ומקשה) אי הכי לעביד נמי איפכא תקיעה תרועה...". ע"כ.

ב. והנה בדעת רש"י שפירש: "שיעור תרועה כשלש יבבות – שלשה קולות בעלמא של כל שהוא". כתב תוס' וז"ל: "וצריך ליזהר בשברים שלא יהא מאריך על כל אחד בפני עצמו כג' יבבות של שלשה קולות כל שהוא דאם כן נעשה תקיעה ולא שברים, דהא שיעור תקיעה כתרועה ושיעור תרועה כג' יבבות".

אמנם ההגות אשר"י (רא"ש דפרקין סי' י') פליג ע"ז וכתב: "ולי נראה שאין צריך ליזהר שלא יאריך בשברים כשיעור שלשה קולות כל שהוא דהא דעבדינן שברים היינו משום גנוחי גנח א"כ תקיעה לא הוי אלא כשיעור שלשה גניחות והם גדולות יותר, ובשביל קשר"ק לא הוי אלא כשיעור ג' גניחות ושלשה יללות א"כ לא יצריך רק שלא ימשוך כשיעור שלשה גניחות ושלשה יללות גניחות . .". ע"כ. וכוונת ההגהות אשר"י היא דהנה מה שאנו תוקעין ג' סוגים של תרועה "שברים" "תרועה" ו"שברים תרועה" הוי משום דאנו מסתפקים מהי כוונת התורה ב"תרועה" כמבו' ב"אתקין רב אבהו בקיסרי" ולכן בסדרה שאנו תוקעין "שברים" (היינו תקיעה-שברים-תקיעה) הרי זה מחמת שאנו מצדדים שאולי זה "שברים", ובסדרה זו הרי "שיעור תקיעה כתרועה" הוי כשיעור "שברים" ולא רק שלש קולות כל שהוא (שהרי באותה סדרה אנו תוקעים שברים) ואם כן אם יהי' ה"שבר" כשלש קולות כל שהוא אין לחשוש מכיון דבאותה שעה אנו תוקעים לצאת הצד שהתרועה היא שלש שברים ולא רק כיחות כל שהוא.

והנה שתי דיעות הללו (אליבא דרש"י) מובאות להלכה בסי' תקפ ס"ג: "י"א ששיעור תקיעה כתרועה ושיעור תרועה כשלשה יבבות דהיינו ג' כיחות בעלמא כל שהוא והם נקראין טרומיטין, ולפי"ז צריך ליזהר שלא יאריך בשבר כשלשה טרומיטין". וברמ"א: "וי"א דאין לחוש אם האריך בשברים קצת ובלבד שלא יאריך יותר מדי" (ואח"כ הביא המחבר דעת הריב"א והר"י בן הר"ר מאיר דשיעור תרועה כשלשה יבבות היינו ט' טרומיטין. ע"ש היטב).

אמנם, עלינו להבין את דעת תוס' (וכ"ה דעת המחבר) דצריך ליזהר בשברים שלא יאריך בשיעור ג' יבבות (לדעת רש"י) שלא יהא כתקיעה (ששיעורו כג' יבבות) דלכאורה יצדקו ד' ההגהות אשר"י דבשעה שתוקע הסדרה של קש"ק הרי ס"ל ד"תרועה" שאמרה תורה הוי "שברים" וא"כ שיעור תקיעה הוי כשיעור שברים ולא ג' כיחות כל שהוא. ובכלל צ"ב במאי פליגי תוס' וההגהות אשר"י בזה.

ג. ושמעתי ע"ז ביאור נפלא ממו"ר הגר"א הלוי סלובייציק זצ"ל והוא בהקדים דברי רב האי גאון הידועים (המובאים ברא"ש סי' י) שכתב וז"ל: "כתב רב האי בתשובה אל תחשבו כי נפלה בימי ר' אבהו ספק בדבר זה שהרי משניות קדומות אחת אומרת שלשה יבבות ואחת אומרת שלש שברים, וקאמר אביי בהא פליגי וכך הי' הדבר מימים קדמונים מנהג לכל ישראל מהם עושים תרועה יבבות קלות, ומהם עושים יבבות כבדות שהן שברים, אלו ואלו יוצאין ידי חובתן כי שברים כבדים תרועה הן ויבבות קלות תרועה הן והי' הדבר נראה כחלוקה אע"פ שאינה חלוקה והן התנאים . . וקאמר אביי בהא פליגי ולאו פלוגתא היא שיהו מטעין אלו את אלו אלא מר כי אתרי' ומר כי אתרי' וחכמים של אלו מודים הם כי שברים תרועה הם וחכמים של אלו מודים כי יבבות תרועה הן וכשבא ר' אבהו ראה לתקן תקנה שיהו כל ישראל עושין מעשה אחד ולא יהא בינהם דבר על הדיוטות נראה כחלוקה". ע"כ. והיינו דהא דאמרה הגמ' בסוגיא ד"אתקין ר' אבהו בקסרי" דמספקא להו מהו תרועה לאו דוקא, אלא שהיו נוהגים בכל מקום באופן אחר מר כי אתרי' ומר כי אתרי' ולא רצה ר' אבהו שיהי' נראה כחלוקה ולכן תיקן שיהו כולם עושים ככל המנהגים, אבל באמת כל2 ההנהגות הן נכונות (ועי' בחידושי הריטב"א בסוגיין ד"ה ונשאל רבינו ז"ל שהוסיף ביאור וז"ל: "ובתחילה הי' עושה זה שברים וזה יבבות כפי מה שנראה לו שהוא יותר יפה והיו כולן יוצאין י"ח והחכמים היו יודעין כן אבל המון העם היו טועין שהיו סבורין שיש חילוק בינהם ושלא יצאו אלו או אלו וכדי להוציא מליבן של הדיוטות וגם שלא תהא תורה כשתי תורות בא ר' אבהו ותקן לעשות כל א' כדברי אלו ואלו וגם הוסיף תרועה א' משלו כי נתן דעתו לתקן התרועה בכל מיני קול נשבר שאפשר הנוהגין ומפני שהי' הדבר נראה להדיוטות שיש מחלוקת בינהין נקיט לי' תלמודא על דרך מחלוקת ובדרך קושיא". ע"כ).

אמנם הרמב"ם בפ"ג מהל' שופר ה"ב מבאר באופן אחר מרב האי גאון וז"ל: "תרועה זו האמורה בתורה נסתפק לנו בה ספק לפי אורך השנים ורוב הגלות ואין אנו יודעין היאך היא . . אם היא היללה . . לכך אנו עושין הכל". עכ"ל. ומבו' מדבריו בהדיא דבאמת מחמת רוב הגלות באמת לא ידעו איך הוא קול ה"תרועה" והוי ספק ממש. (וכמדומה שראיתי במנחת חינוך שהעיר במחלוקת רב האי גאון והרמב"ם, אמנם פשוט הוא להמעיין היטב בלשונם וק"ל).

ולפי"ז ביאר מו"ר זצ"ל די"ל בביאור דעת תוס' דס"ל כדעת רב האי גאון, ולדעת רב האי גאון כל ההנהגות של "תרועה" הן אמת, וא"כ גם ה"שיעור תקיעה כתרועה" של כאו"א הוא אמת, וא"כ גם כשהוא הסדרה של קש"ק הרי "מודה" דקר"ק הוא אמת וגם התקיעה כשיעור תרועה של ג' יבבות הוא אמת (כל' רב האי גאון "כי חכמים של אלו מודים כי יבבות תרועה הן") ולפי"ז מובן מאוד הא דס"ל לתוס' דגם כשהוא ב"שברים" צריך ליזהר כשיעור ג' יבבות דאם יעשה כשיעור ג' יבבות יהי' תקיעה של "שיעור תקיעה כתרועה" של ג' יבבות, ודו"ק היטב הדק ותבין.

וההגהות אשר"י י"ל דס"ל כהרמב"ם דהוי מחמת ספק ממש כנ"ל ואם כן כשתוקע כצד אחד, הרי אז באותה שעה מחזיק דכן הוא ה"תרועה" האמיתית הכתובה בתורה וא"כ כשתוקע בסדר קש"ק הרי אז אין צד שיהי' "תרועה" האמורה בתורה כג' יבבות, לכן אין צריך ליזהר. וא"כ י"ל דפליגי הבעלי תוס' וההגהות אשר"י בפלוגתת רב האי גאון והרמב"ם, וק"ל.

ד) ובהיותי בזה, אוסיף לכתוב מה שהי' חביב למו"ר זצ"ל להזכיר בענין צורת ה"שברים" דהנה יש שני מנהגים בצורת ה"שברים" דיש שנהגו ב"שברים" לעשות קולות קצרים פשוטים והיינו שהיא באמת כקול תקיעה אלא שהוא קצר יותר, ויש שנהגו להריע3 טו-או וכו' וכה"ג שהוא צורת קול אחר, ואמר מו"ר זצ"ל דשני המנהגים יש להם מקור בראשונים, דהרמב"ן4 בדרשתו לראש השנה כתב: "וכתב רבינו שמשון בתוס' וצריך ליזהר בשברים שלא יהא מאריך בכל אחת מהן כשיעור שלש יבבות שלש שלש קולות כל שהוא, דאם כן נעשית כל אחת תקיעה, דשיעור תקיעה כתרועה ושיעור תרועה כשלש יבבות, ובאמת שיפה עיין וטוב ליזהר (והיינו כדברי התוס' הנ"ל), אבל כפי הנראה מדקדוק הלשון אין ההפרש שבין השברים לתקיעה בין ארוך לקצר אלא שזה קול פשוט כתחילתו כאיש מרים קולו לשורר ולרנן וזה קול שבור כעין המיילל. וכבר פירשו רבותינו אלינו ד"גובה הקול כשאמרו גנוחי וילולי וכן לשון התורה עצמה תרועה ולשון התרגום יבבא שניהם לשון שבר . . אלא שההפרש וההבדלה שבניהם בדמיון הקול הוא לא בגודלם וקטנם". עכ"ל.

אולם הריטב"א כתב (בד"ה שיעור תקיעה כג' תרועות בסופו) וז"ל: "ונראין דברים שהשבר קטן מתקיעה, דאי לא הוי לי' תקיעה וגם גדול הוא מן יבבא של בני אדם וכיון שכן נמצא שהשבר אינו אלא כדי ב' יבבות ויותר מעט אבל לא ג' יבבות שלמות, שהרי תקיעה של תר"ת שיעורה ג' יבבות . . ואין לומר שאין הפרש בין תקיעה לשבר באריכות הקול אלא בשינויו שזה אינו שהתקיעה קול פשוט בלא שבירה וכל השבר בעצמו אינו נעשה לשברים...". ע"כ.

1) לזכות ולרפואה שלימה וקרובה להרב שלום בן נעכא פייגל.

2) ולפי"ז צ"ל דמה שאמרה תורה "מספקא לי' כו'" הכוונה "דין ספק" כדברי הריטב"א הידועים (גמ' יומא מז, ב בד"ה א"ר יוחנן הדר פשיט) וז"ל: "אמר ר' יוחנן הדר פשיט יהודה עזאה בין הבניים ספק – ואיכא למידק דכיון דספק קאמר דהוי מאי פשיטותא הכא לבעיין ואפשר דה"ק בין הביניים ספק לפי שהוא נדון כפנים וכחוץ הספק בין השמשות שיש בו מן היום ומן הלילה הכא נמי יש בו מבפנים ויש בו מבחוץ וכקומץ ושירים המעורבין ביחד". עכ"ל. וה"נ הא דאמרה הגמ' "מספקא לי' וכו'" הכוונה דהוי כמו ספק ולא ספק אמיתי.

3) וכן הוא מנהגינו כנודע.

4) מצאתי בגליון אבי מורי שליט"א שכתב "דרשה זו של הרמב"ן משמע שאמרו ממש בפני הקהל שהרי אמר "ויש לנו על התירוץ הזה קושיות גדולות אלא שמורא הציבור עלי שלא אטריח עליהם". עכ"ל.