איתא ביבמות (קיב, ב במשנה) "שני אחין אחד חרש ואחד פקח נשואים לב' נכריות, אחת חרשת ואחת פקחת, מת חרש בעל חרשת מה יעשה פקח בעל פקחת כונס ואם רצה להוציא יוציא, מת פקח בעל פקחת מה יעשה חרש בעל חרשת כונס ואינו מוציא לעולם" וברש"י (ד"ה כונס ואין מוציא לעולם) " . . כונס ואין מוציא לעולם, דלא אתי גט דידי' ומפקיע זיקת יבומי אחיו הראשון".

וברש"ש (ד"ה כונס וא"א לעולם) כתב "דלא אתי גיטא דידי' ומפקע זיקה כו' . . נ"ל בדעתו ז"ל דחרש שייבם אינה כאשת איש גמורה אע"ג דמה"ת זקוקה לו והבא על יבמתו בין בשוגג כו' קנאה, מ"מ הא בעינן כוונה לשום ביאה כדאיתא שם בגמ' והוא לאו בר כוונה הוא כלל . . ולפי"ז הי' גט שלו מועיל לנשואיו דכשם שכנס ברמיזה כו' רק דעדיין נשאר עלי' זיקת יבמין כיון דלא קנאה לגמרי בביאתו כנ"ל נכון, והתוי"ט לא דק בזה במחכ"ת".

וזהו לשון התוי"ט (ד"ה ואינו מוציא לעולם) " . . לשון הר"ב דלא אתי גט דידי' ומפקע זיקת כו' וכן לשון רש"י ז"ל ור"ל דלא מפקיע נשואיו, שהיו מכח זיקת כו'".

והנה לענ"ד הרש"ש במחכ"ת לא דק, כי איך שייך לומר שהגט לא מועיל מפני שנשאר עליו זיקת יבמין, כי האיך יועיל גט לזיקת יבמין, דהרי אף אם הי' הגט שלו טוב לא הי' מועיל להפקיע זיקת יבמין, דהא גט אינו מפקיע זיקה. ולכן צ"ל כמש"כ התוי"ט "דלא מפקיע נשואיו, שהיו מכח זיקת כו'", והפי' הוא כי מאחר שהזיקה היתה זיקה גמורה, לכן גם הנישואין של החרש שיבם את אשת אחיו היו נשואין גמורין, מאחר כי הבא על יבמתו בין בשוגג כו' קנאה, לכן צריכים גט גמורה, והגט של החרש אינו גט גמור, לכן אינו מוציא לעולם.